המסתורין שבך – פרק 12

אריאלה:

ישבנו אני, אדי ומישל בפאב הקבוע שבו נהגנו לשבת לפני שאדי טס לקנדה.
שוב להיות השלישיה המאוחדת, ההרגשה המוזרה כשאדי לא היה איתנו נעלמה כלא הייתה וחזרתי שוב להרגיש שלא חסר לי כלום.
הוא ממלא אותנו, ומרים את המורל שתמיד ירוד בלעדיו.
למרות שמשהו בינו לבין מישל איבד את זה וג'ק הוא הסיבה העיקרית.
לפעמים בא לי לקחת את ג'ק ולהטיס אותו מכאן למקום רחוק ולהשאיר אותו שם לנצח, אם רק זה היה בידיים שלי…הייתי עושה את זה בלב שלם.
שניהם התנהגו מוזר, היו שקטים ואדי לא הפסיק לפלרטט עם הבנות דרך עיניו הירוקות הכהות והן לא חדלו להחזיר לו את אותו המבט.
הרגשתי כמו צלע שלישית, אבל לא נתתי לזה להרוס לי את השמחה שהוא כאן איתי.
זאת אחת הבשורות הכי משמחות ששמעתי בתקופה הארורה שבה שהיתי.
המוזיקה הייתה מקפיצה ובטון הנכון, היה אפשר לשמוע אחד את השני מבלי לצעוק והתאורה הייתה חלושה ולא מסנוורת.
האנשים שבאים לכאן, הם אנשים איכותיים ומעניינים.
אני ממש מתחברת למקום הזה.
"תשתחררו כבר מהפרצוף אבל שלכם ותתחילו להנות!" ניסיתי להקליל על האווירה, אך הם התעלמו מהבקשה שלי.
גלגלתי את עיניי וביקשתי מהברמן שיביא שלושה שוטים חזקים, אולי ככה הם ישתחררו ויפסיקו עם ההכחשות בינהם.
השוטים הונחו על הבר והרמנו כל אחד את השוט שלו והרמנו לחיים.
שתינו אותו בלגימה אחת, זה הרגיש כל כך טוב כשזה החליק במורד גרוני.
"יאאלה, בואו נקום לרקוד." אמרתי וקפצתי מהכיסא הגבוהה ונחתתי עם רגליי על הריצפה.
הם קמו אחריי בחוסר חשק, אך בשנייה שהשמיעו את השיר האהוב על שלושתינו, משהו בהם התעורר וחיוך קטן התנוסס בפניהם.
רקדנו כמו מטורפים, לא התייחסו לסובבים אותנו ונתנו למוזיקה להניע אותנו בתנועות חדות ומשחררות.
התפרקנו על הרחבה יותר מכל אחד שרקד כאן ברחבה.
אחרי שעה שרקדנו ללא הפסקה על הרחבה, חזרנו לשבת על הבר.
התנשמנו כמו מטורפים, חייכנו והרגשנו צורך בעוד אלכוהול.
הזמנו חצאי בירות לשלושתינו ושתינו בכיף.
הם שניהם השתחררו לבסוף ודיברנו בינינו בלי סוף, על שטויות ועל החוויות של אדי, הכל הרגיש טבעי כמו בעבר.
היה לי ממש כיף, תקופה שלא נהניתי ככה.
זה התמשך ככה שלוש שעות ולבסוף התקפלנו מהבר.
"וואי, אני בקושי שומעת משהו." מישל אמרה והחלה לצחקק כמו שיכורה.
"אני חירשת כבר שעה." צחקקתי גם אני, ראשי הסתובב מעט מהאלכוהול ששתינו כל השלוש שעות שישבנו ודיברנו.
אדי הביט על שתינו וגלגל את עיניו.
"אתן בחיים לא תישתנו קופות." הוא אמר, נראה הפיכח בין שלושתינו.
"קדימה תעלו לרכב." הוא אמר ופתח דלת אחורית.
נכנסתי לתוך הרכב ומישל התיישבה מקדימה, על יד אדי.
הנסיעה עברה מהר, הייתי כל כך שיכורה שהתחושת זמן אבדה לי.
"לילה טוב קופה." אדי ומישל צעקו ביחד.
"לילה טוב יפים שלי." צעקתי ויצאתי מהרכב.
***
מישל:

"בזהירות מישל." אדי אמר כשהשכיב אותי על המיטה שלי.
הבטתי בעיניו הירוקות, כמה כיף לראות אותן ככה מקרוב.
חייכתי חיוך, ללא שליטה אני שיכורה אבל שפויה.
החשיבה שלי צלולה, גם המעשים.
הוא הביט במבט רציני כל כך, כאילו ניסה לעקור את עיניי מהמקום.
"טוב, שיהיה לך לילה טוב." הוא אמר והפנה את גבו אליי. "רגע!" צעקתי, לפני שיספיק לברוח לי.
הוא הסתובב בחזרה אלי, הביט בי במבט מבולבל.
"תישאר איתי, בבקשה." התחננתי בקול חלוש, הוא הביט בי עם לסת קשיחה ונראה אבוד בין ההחלטה שהוא צריך לקחת.
"זה לא רעיון טוב מישל, אני גם…אני לא רוצה." התחלתי להרגיש את המחנק עולה בגרוני, הדמעות כמעט ויצאו החוצה.
"אתה משקר." קבעתי, אך מבטו היה…אמיתי.
הוא התכוון לזה.
"אני רציני, אני לא רוצה אותך. את שייכת למזדיין הזה ואני לא אהיה זה שתסובבי אותו על האצבע הקטנה שלך. אני יודע שאת תעשי את זה, כל ריב קטן את תרוצי אליו. אני לא מוכן לזה מישל. אני אוהב אותך באמת אבל…אבל לא ככה." הוא אמר וחתך לי את הלב, לקח סכין וכיוון הישר ללב. הוא בכלל לא יודע על מה הוא מדבר, כי אני לא אעשה לו דבר כזה לעולם. אני אוהבת אותו, כמו טיפשה התאהבתי בו.
"הלוואי שתמות אדי." רציתי שילך ולא יחזור לעולם, שנאתי אותו באותו הרגע, יותר מכל דבר אחר.
"את מתכוונת לזה?" הוא שאל, נימתו הייתה פגועה, עיניו הבריקו כאילו איימו לדמוע.
"מכל הלב." אמרתי והבטתי עמוק בתוך עיניו.
הוא בלע את שפתיו לתוך פיו והביט בי במבט מאוכזב, לרגע התחרטתי שאמרתי את זה.
לא באמת התכוונתי, רק רציתי שיכאב לו.
"אין בעיה מישל, לילה טוב." הוא אמר ויצא מחדרי וטרק בחוזקה את הדלת.
הדמעות נשרו מעיניי כמו עלים בשלכת, הלב שלי התכווץ והתקשתי לנשום.
הרגשתי דקירות בכל גופי, רציתי שיחזור, לא יכולתי לסבול את העובדה שאיבדתי אותו לתמיד.
איבדתי אותו, הוא שונא אותי, זה סופי והכל בגלל ג'ק.
למה הוא היה חייב לצוץ לי בחיים?
לפני שאיבדתי את האהבה שלי, איבדתי את החבר הכי טוב שלי.
אני לא יוכל לחיות שניה אחת בחיים שאין בו אדי.
הדמעות לא פסקו והבכי רק התגבר.
רעדתי כמו שלא רעדתי בחיים שלי.
הלוואי והכל היה רק חלום, שכל זה לא היה אמיתי.
אבל לצערי הכל קרה.
***

נכנסתי לחדרי, כל הבית שלי היה מלא באנשים.
שוב ההורים שלי כינסו את החברים החמודים שלהם, לעוד משתה של עשירים פלצניים.
גלגלתי את עיניי ועליתי לחדרי.
עליתי כמה שיותר מהר, לא רציתי לפגוש בגייב שבטח נמצא בין כל המוזמנים, הוא הרי אורח הכבוד שלהם והוא לא יפספס את המקום ה"מכובד" הזה.
אבל יותר מכל, לא רציתי להיתקל בבן, עוד עם הברבי שלו לצידו.
פתחתי את הדלת וסגרי אחריי.
"אמלה!" צרחתי וקפאתי במקומי.
"בן, מה אתה עושה בחדר שלי?" שאלתי והרגשתי שוב את הרעד בגוף.
הרעד שרק הוא יכול לגרום לגוף שלי בלי שום שליטה.
התחושות שוב משתלטות על גופי, עוקפות אותי ולא נותנות לי את הבחירה להרגיש מה שאני רוצה.
הוא קם מהמיטה שלי שעליה וישב והתקרב אלי.
הוא נעמד מולי והרגשתי שסערת גשמים סוערת עומדת מולי.
הוא נראה כל כך חסר סבלנות, כאילו היה על קוצים.
"מה..אתה עושה פה?" בקושי קולי נשמע כשאמרתי את זה.
הוא משתק אותי, הוא מקפיא אותי וכמו תמיד בסוף מנפץ אותי לחתיכות.
"את רוצה שאני אלך?"הוא שאל בקולו הצרוד, צמרמורת עברה בכל חלק בגופי שהיה משותק.
לא הצלחתי להגיד את מה שראשי כבר יודע, הגוף שלי מדבר בפני עצמו.
"יש לך חברה." הוא פלט גיחוך מזלזל ותהיתי מה זה אמור להביע.
"אין לי חברה, גם לא תהיה לי אחת כזאת." הוא אמר את זה בביטחון ולא הצלחתי להתנתק מעיניו הכסופות שלא הפסיקו לחדור לתוכי.
"לך יש חבר." הוא אמר, יותר נכון קבע.
למרות שאין לי, פשוט לא הגבתי.
אולי עדיף שיחשוב ככה…
"את אוהבת אותו?" הוא שאל והניח את ידו על אגני והצמיד גופי אל גופו הקשיח.
נשימתח נאתקה באותו הרגע, לא הצלחתי לזוז.
"את אוהבת איך שהוא מזיין אותך?" הוא לחש באוזני, העפתי אותו ממני והבטתי בו בגועל.
לא האמנתי שזה מה שהוא אמר, הוא נראה כה עצבני.
פניו היו מלאות בזעם וידיו התאגרפו.
"לך תזדיין, אני לא מאמינה שנתתי לך לסובב אותי על האצבע הקטנה שלך.
אבל זה נגמר, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי בן!" צרחתי עליו, הוא לא הגיב לשום מילה שאמרתי לו.
הוא רק המשיך להביט בי כאילו רצחתי את אמא שלו.
"תעוף לי מהחדר, קדימה!" צרחתי שוב והכתי את בית החזה שלו אך זה לא הזיז לו וגם לא הזיז אותו ממקומו.
הוא נשאר כמו פסל וספג את כל המכות.
"אני שונאת אותך!אתה הרסת אותי בן, הרסת אותי!" הצרחות הפכו לצרחות של בכי ורחמים עצמיים. ריחמתי על עצמי, שנאתי אותו.
ידיו תפסו את ידיי בחוזקה, עצרו אותי.
שנינו התנשמנו בכבדות, לא הצלחתי להבין מה המבט שלו אומר.
ידיו שיחררו את ידיי ונתחבו בין שיערותיי.
הוא משך את ראשי לכיוונו וריסק את שפתיו על שפתיי בחוזקה.
התנשקנו, כל התשוקה התפרצה החוצה והתנשקנו כאילו זאת הדקה האחרונה שלנו לחיות.
לא האמנתי שהוא עשה את המהלך הזה, הוא לעולם לא הסכים שדבר כזה יקרה.
הוא חקר כל חלק בפי, כמעט ובלע את שפתיי.
לא היה לי אוויר, אבל פחדתי להתנתק מהשפתיים הכי טעימות שיצא לי לטעום.
היה לו טעם של מנטה, הן היו רכות וכאלה מלאות.
ידיו הפשיטו את השמלה שלבשתי וגם את ההלבשה התחתונה שלי.
הוא הפשיט את בגדיו בכזאת מהירות וחזר לנשק אותי, הרגשתי שהתשוקה רק מתגברת ולא מפסיקה לטפס למעלה. הוא השכיב אותי בעדינות על המיטה, לא זרק אותי כמו שנהג לעשות.
הוא נגע עם ידיו בכל חלק בגופי ולבסוף הרגשתי אותו חודר אליי, לא בחוזקה כמו שתמיד היה עושה.
הכל היה איטי ועדין, ידיו לא הפסיקו לגעת בגופי ולשרוף את עורי עם תשוקתו.
הרגשתי שזה היה אמיתי, הרגשתי שזה מעבר לסקס.
הרגשתי נחשקת, הוא חשק בי כמו שלא חשק בי בחיים.
לעולם לא הכרתי את הצד הזה בו, את הצד העדין שבו.
הלוואי והרגע הזה לא ייגמר לעולם, רציתי שיימשך לנצח נצחים.