המשחק שלנו- חלק א'.

הינה אני כאן, יושב וחושב לי בחדר הכי שקט בבית- חדר המוסיקה. אף על פי,שלא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי ללמוד לנגן כמו שצריך, אני אוהב להיות שם בגלל השקט שסורר בחדר הזה, דממה מוחלטת, כמעט כמו בקבר. כשאני רוצה לצעוק משהו אל העולם אני בא לחדר הזה, כי אני יודע שאף אחד לא ישמע. כשסתם בא לי לנוח, מפני שאני עייף אני מנמנם פה תנומה קצרה ואפילו כשעובר עלי יום ממש טוב, אני מזייף לי מנגינה שמחה, כי אני אוהב לנגן, לא אכפת לי לזייף וחוץ מזה מי יכול לשמוע את הזיופים שלי הנוראיים שלי? אף אחד, רק אני, אין אחר מלבדי שיכול!
היום באתי לחדר כי הייתי צריך לעכל דברים שנאמרו לי, גיליתי שאם אמי לא הייתה מתגיירת לא הייתי יהודי ואני, שכל חיי הקפדתי על הדת, מערער לי לפתע, כי אם לא ידעתי שאמי התגיירה והייתה במקור נוצריה, אולי אני לא יודע שבעצם הוא לא קיים? אולי כל ההקפדה על מצוות הייתה לריק? אולי בזבזתי את זמני לשווא? אולי אני לא העיפרון הכי חד בקלמר, רפה מוח, פשוט אידיוט שמאמין לכל דבר? תופפתי על התופים במנגינה לא סדירה, ללא מחשבה, וצעקתי פשוט הכי חזק שיכולתי. ההרגשה שאני מרגיש היא שחרב עולמי, כל מה שהיני יודע אינו נכון, הכל היה שקר, פשוט עבדו עלי כל חיי!