הנערה ללא תקווה 2: ״לטשטש ראיות״

אני מתקדמת אל הבר באטיות וחשדנות מעט היום,
מניחה ידיים בעדינות על בר העשוי מעץ ומחכה שברמן האהוב יצא מהמטבח.
״בוקר טוב אלי,״ ליאור יוצא מן המטבח ואני שולחת אליו חיוך קצר,
הוא מהנהן אלי בחיוב ומסמן לי עם היד לשבת בשולחן שלי ואני מהנהנת אליו בחיוב , מתקדמת לעברו ומתיישבת.
אני לוקחת בעדינות את העיתון של הבוקר ופותחת אותו בעדינות ובשקט, מדפדפת לאט ומשלבת רגליים,
״עוד פעם אחת את תעזי לומר לי לא!״ קול גברי וזועף נשמע מאחורי ולאחר שניה נשמעת טריקה חזקה .
אני מסתובבת אל הסיטואציה שקוראת בשניות בבהלה,
הבחורה שסופגת את ההתנהגות הבריונית הזאת מבן זוגה משתתקת ומסתכלת עליו בחוסר אונים.
״אישה טיפשה!״ הוא צועק אליה בעיני השטן שלו וסוטר לה בצורה חדה אל הלחי הנשית והעדינה שלה.
״תעזוב אותה.״ אני אומרת בקול ולא מבינה מאיפה האינסטינקט הזה הגיע וקמה ממקומי.
הכל קורה בשניות,
הוא מתקרב אלי.
״את בטוחה שאמרת את זה?״ הוא אומר שלגלוג נע על שפתיו ומתקרב אלי בצורה חודרנית.
״אני בטוחה.״ אני מסתכלת בעיניו הרעות מתוך המשקפי שמש של אלון ופושטת אותם מעצמי,
ברגע שאני מורידה את המשקפיים של אלון משהו בי גורם לליבי לקבל ביטחון,
להסתכל לבריון בעיניים,
בלי המשקפיים של אלון,
זאת אני שמסתכלת בעיניים של הבריון,
לא אלון הפחדן.
״אתה תעזוב את הבית קפה ברגע זה,״ אני אומרת והוא בוחן את העיניים הירוקות והאמיצות שלי,
״ותניח לה.״ אני מסיימת את הנאום החורץ שלי וממשיכה להסתכל בעיניים הכחולות האוקיינוס שלו.
הוא מסתכל עלי לכמה רגעים ואני מתחילה לראות את הצונמי שבעיניו מתקרב לעברי,
״למה את חושבת ..״ הוא אומר כשצחוק נכנס בין שפתיו ובין רגע תופס בחוזקה רבה בשיער המתולתל והארוך שלי ומצמיד אותי אליו,
אני נבהלת וצורחת בחוזקה!
עוד לפני שהוא מרים את ידו אני מרגישה אותו משתחרר מימני ואני נעמדת חסרת אונים כשאני מביטה בשתי מאבטחים תופסים בו ומכים אותו נמרצות.
הסיטואציה הזאת מתנהלת בתוך דקה והלב שלי הספיק להאיץ אלפי פעמים בדקה הזאת.
אני מתבוננת בשתי המאבטחים שפשוט לא מרחמים על הבריון ומכים אותו בצורה אכזרית וחייתית .
״אני..״ אני מסננת מבין שפתי כשסחרחורת משתלטת על גופי,
הגוף שלי מאבד את שיווי משקלו ,
הראייה לאט לאט מאבדת ואני מרגישה את גופי נוחת לתוך ידיים גדולות.
אני מביטה לעוד כמה רגעים בפנים שנראות כמו כתם בצבע גוף מול עיני ומנסות לומר לי משהו,
צורחות אלי,
אך אני כבר רואה שחור …