הסוף שלי- פרק 1

"לא רוצה לשמוע דיבורים. 30 שניות הייתם מול החדרים. 30 שניות זוז"
"כן המפקדת 30 שניות"
——
אלה היו החיים שלי בחודש וחצי האחרונים רצה מנקודה לנקודה מפחדת לאבד ציוד ומנסה ליצור חברים.
"חיל חינוך" הם אמרו לי….
"זה יהיה משמעותי" הם אמרו לי…..
בנתיים זה רק אני מול מערכת שאף אחד עוד לא הצליח להבין. אלה שרוצים לתת ולתרום ולעזור נדפקים ואלה שדופקים מקבלים את כל מה שמערכת יכולה להציע וגם את מה שלא. כנראה שאלה החיים…
המגורים שלנו נמצאים בקומה הרביעית, כמובן בלי מעלית, ובקצה של הבסיס. לפחות השק"ם מתחת לבניין שלנו, ככה שאם אנחנו רוצים לאכול בשעת ט"ש (טרום שינה) זה קרוב אלינו. בכל יום אנחנו קמות בארבע וחצי בבוקר כי בחמש וחצי יש כבר מסדר בוקר על החדרים. ואז מתחילים עם הניקיונות בסיס ותורנויות מטבח ואחרי כל זה מתחילים השיעורים של חיל חינוך. מי חושב שאחרי חצי יום יהיה למישהו כוח לשבת בכיתה ללמוד עוד כמה שעות טובות. ואם חשבתם שזה נגמר כאן זאת טעות גמורה כי אחרי זה יש גם שיעורים. כשכל זה נגמר בסוף היום נותנים לנו עבודות להגשה שכמובן שאין באמת זמן להכין ושולחים אותנו לשעת הט"ש שלנו שגורלה הוא עשיית עבודות במקום להרים טלפון להורים.
כן זאת השיגרה שלנו, מי היה מאמין שאנשים לא רוצים לשרת בצבא?…. בסך הכל דיי כיף…
אוקי אולי אני סתם מגזימה יש הפסקות בין השיעורים ועבודות שהן לא מהיום למחר נדחות להפסקות הקטנות בהן למדנו להספיק הרבה במעט זמן אולי בגלל זה הצבא הוא גוף כזה יעיל…
באחת ההפסקות אחרי שסיימתי את כל המשימות שהיו לי, מי היה מאמין בכלל, היה לי זמן לשבת עם הצוות שלי. כולן כמובן בנות, שיר, יובל, ליאור, רוני, דניאלה, סיוון, וקלואי.
את יובל הכרתי מימי התיכון ידידות נחמדה נוצרה בינינו אבל לא יותר מזה. ומבין כל הבנות היחידה שבאמת דיברתי איתה הייתה קלואי. לקלואי היה יש שיער שטני ארוך ועיניים בהירות, העור שלה לבן עם אדמומיות קלה וכמה פצעים לאורך הגוף מגירוד יתר. היא לרוב שקטה ומופנמת בקבוצות גדולות אבל לבד קשה לא להרגיש איתה את קלואי האמיתית. כנראה שזה נכון מבודדת עם מבודדת בסוף הופכות לחברות.
השיחה התחילה בתלונות על המפקדת והתגלגלה ונושאים אחרים עם כל נושא שעבר הבנות התחילה להתפזר ובנות מצוותים אחרים החליפות את מקומן.
לבסוף נשארנו אני וקלואי עם עוד בחורה אחת מצוות אחר, דניאל. לדניאל יש שיער חום קצר שפעם היה אדום עם גוונים ורודים, עיניים גדולות וחיוך כובש. היא דיי נמוכה אבל תמיד קשה לפספס אותה. השיחה שוב החליפה את הנושא ואחרי דיברנו על מפקדים, לימודים, תוכניות לחיים, חברים מהבית ועל המשפחות שלנו מצאנו את עצמנו מדבר על בנים. קלואי מאורסת לבחורק שקוראים לו גיא ודניאל מנסה להתאושש מפרידה קשה.
מבין המחשבות שרצו לי בראש פתאום שמעתי "ומה איתך?". כשהרמתי את הראש ממרצפות האבן שישבנו עליהן ראיתי את שתי הבנות מסתכלות עלי בציפייה.
" מה זאת אומרת?" לא הצלחתי להבין את השאלה שמכוונת בין נישואים לפרידה כשלגיל 19 הגעתי רק לפני שבועיים.
"יש לך מישהו?" קלואי שאלה בחטטנות. דניאל, שבמהלך השיחה ביקשה שניקרא לה דני, זרקה לעברה מבט חד לאור השאלה הפולשנית.
צחקקתי למראה הסיטואציה וחייכתי בבושה "אני יוצאת עם מישהו" בסוף עניתי עם מבט שמוט.
"ו?…." קלואי סוחטת מידע.
"קוראים לו אלכס" הרגשתי לא בנוח למסור מידע עליו. אלכס ואני מכירים הרבה זמן הוא עובד במועדון מול הבר האהוב עלי ובכל פעם שאני יושבת שם הוא היה בא לשתות איתי.
קלואי נחושה להשיג תשובות לשאלות שלא נשאלו וממשיכה בשלה.
"איך הכרתם?" היא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות.
"אממממ… יש איזה בר שאני לקוחה קבועה שם והוא עובד ממול אז הוא בא לשם הרבה וחברה טובה שלי מהתיכון, קרין, חשבה שזה זמן טוב בשבילי לחזור לצאת עם הבנים אז היא דחפה אותי לצאת איתו" קיוותי שעם תשובה כזאת קלואי תשחרר מהרצון העז שלה לשמוע עוד על הבחור שאני לא ממש מדברת עליו אבל פשוט פתחתי לה מקום אחר לעוד שאלות יותר מדיי אישיות.
"למה את מתכוונת לחזור לצאת עם בנים?" קלואי פלטה מהפה בלי לשים לב ודני הייתה נראת מסוקרנת בדיוק כמוהה.
"לפני כמעט שנה היה לי חבר. יותר נכון לומר ארוס. אבל זה נגמר ולא רציתי לחשוב על זה יותר". עניתי על השאלה עם הפנים לריצפה מתעסקת בענפים שנמצאים סביבי.
"ארוס?" שמעתי את דני פולטת במפתיע מהפה.
"מתי הספקת להתארס? חגגנו לך 19 ממש לפני כמה ימים" דני המשיכה עם הקול המופתע שלה.
"לפני שבועיים" תיקנתי אותה. "וזה קרה ממש לפני שסיימתי תיכון. רציתי ללכת לקרבי והוא רצה לשמור עלי, הפיתרון שלו היה חתונה ואני טיפשה בת 18 אמרתי כן" פתאום נזכרתי איפה אנחנו והסתכלתי על השעון נשארו לנו 2 דקות להפסקה. נעמדתי על שתי הרגליים בזריזות וקלואי הרימה ראש אלי.
"עוד שתי דקות צריך להיות בתוך הכיתה ישובים" עניתי לשאלה שרצה לשתיהן בעיניים.
דני נעמדה בזריזות "שיט אני רץ המפקדת דלי כבר עכשיו רוצה להעיף אותי מפה אין לא צריכה לתת לה עוד סיבות" היא לקחה את הציוד שלה ורצה. אני וקלואי לא היינו רחוקות מהכיתה ונכנסנו ישר והתיישבנו. רגעים ספורים לפני שכך הבמות נכנסו היא זרקה לעברי "שלא תטעי אנחנו נמשיך את השיחה הזאת בשעת ט"ש היום".
השיעור נגמר וקיבלנו עוד עבודה להגשה והפעם הצלחתי לסיים אותה ממש מהר. ועם סיום היום ופתיחת שעונים לשעת הט"ש רצתי למקלחת והגעתי ראשונה. המקלחת נגמרה אחרי שתי דקות ושלוש דקות לאחר מכן הייתי כבר לבושה ומוכנה לשינה. סוף כל סוף לילה שאוכל לישון בו כראוי. עליתי לממיטת הקומותיים שקיבלתי עוד בלילה הראשון שלי שם והוצאתי את הטלפון והתחלתי לשלוח הודעות כמו בכל לילה למשפחה, לחברות ואלכס. פתאום מצאתי את קלואי יושבת לידי על המיטה.
"אז אנחנו ממשיכות את השיחה?" כולה ציפייה לא ברורה לי איך הסיפור עלי ועל שימי כזה מעניין.
"ממשיכות מה?" חצי מהחדר שלי הסתכל עלי
"ממשיכות כלום" עניתי לחבורת הבנו הרכלניות שהתעניינו בשיחה שעוד לא התחילה. הייתי קצת חצופה אבל ממש לא התחשק לי להיות שיחת הבסיס. כתבתי בטלפון "נדבר בחוץ- לא בא לי שכולן ישמעו" ו והראתי לקלואי. היא חייכה וירדה מהמיטה שלי. חיברתי את הטלפון לטעינה בזמן שקוע יצאה מהחדר וירדתי גם אני מהמיטה. ניגשתי לתיק הגב שלי והוצאתי משם את היומן שלי, כתבתי בו בכל ערב מאז שהגענו שלעולם לא אשכח את החוויה הלא ברורה שאני עוברת. תוך כדי הליכה התחלתי לרשום בו כשאני חולפת על פני שאר הבנות של הקורס. ירדתי למטה וליד שולחן בצד האחורי של הביניין מצאתי את קלואי ודני מחכות לי.
התיישבתי וסגרתי את היומן.
"לא חשבת להשאיר גם אותה במתח נכון?" קלואי עקצה
"אתי אם לא בא לך לספר את לא חייבת" דני ניסתה לנחם אותי אבל ראיתי בעיניים שלה שגם היא רוצה לשמוע.
הנחתי את היום על השולחן והבאתי את השיער השחור והארוך שלי קדימה. הזעה הזאת היא השעה היחידה ביממה שמותר לי להסתובב עם שיער פזור וניצל כל דקה ממנה. התחלתי לשחק בשיר של עצמי ושאלתי "מה אתן רוצות לדעת?"
"למה נפרדתם?" דני שאלה ואני הופתעתי שהשאלה הראשונה לא הגיעה מקורי דווקא.
"הוא הציע לי נישואים אחרי תקופה מאוד קצרה יצאנו חודשיים והוא פחד לאבד אותי לצבא הפתרון שלו, כמו שכבר אמרתי, היה להתחתן. אני חשבתי שאני מאוהבת אז אמרתי כן. אחרי שבוע קבעתי עם החבר הכי טוב שלי, דור, לערב משחקי מחשב שגרתי ואמרתי לשימי שאני הולכת לדור הביתה לשחק משחקי מחשב ונדבר מאוחר יותר כשאני אחזור…."
"והגדת בו עם דור?" קלואי קטעה אותי.
התפוצצתי מצחוק "מה? מאיפה הבאת את זה" ניגבתי דמעה אחת מהעין.
"זה נכוו?!" שתיהן הסתכלו עלי מופתעת
"לא!! אני ודור חברים טובים אבל לא ככה" אמרתי כשאני עדיין צוחקת.
"אז מה קרה?" דני האיצה בי.
"שימי אמר לי לא ללכת ואני לא הסכמתי לוותר לו על זה. בסוף הוא אמר לי זה או אני בוא. דור ביטל את הפגישה כי הוא היה צריך לנסוע לאחותו אבל הריב עם שימי לא נגמר. חודש אחרי הצעת הנישואים נפרדתי ממנו ואמרתי לו שדור היה פה הרבה לפניו והוא ישר גם הרבה אחריו והינה אני היה בקשר עם דור אבל לא בקשר עם שימי" אמרתי עם חיוך מרוח לי על הפנים.
"איזה שמוק" דני פלטה
"בכל מקרה לא מהרתי לחזור לצאת עם בנים כי שימי כן היה יקר לי. אבל עבר הרבה זמן וקרין, חברה מהתיכון, דחפה אותי לזה .
השעון של קלואי ציפצף "חמש דקות לסיום שעת הט"ש" היא אמרה וכיבתה את הציפצוף.
קמתי ולקחתי את היומן "כדי שאני אחזיר את זה לפני המסדר שינה שינה שלנו" ורצתי להחזיר את היומן למקומן לפני המסדר.