הסיוט שהופך למציאות- פרק 8

קול יריה פילח את האוויר, זעקת כאב נשמעה. גל הפילה את האקדח מבין ידיה הרועדות, עיניו של שון היו ממוקדות על החלל שלפני דקה עמדו בו ליהיא ותומר. "מה קרה כאן?" שאל רון בריצה לעבר תומר שהיה שכוב על הריצפה ושלולית דם ניקבת תחתיו "אני…אני…" התחילה גל לגמגם אך בבת אחת ההבנה נפלה עליה, הזיכרון התבהר ואירועי הלילה חזרו אליה "איפה ליהיא?"" שאל שון בבהלה, גל רצה לעבר המקום שבו עמדה ליהיא דקות ספורות לפני היריה ומראה מזעזע נגלה לפניה.
*
"גל!גל!" רייצ'ל ניערה אותי בפאניקה "רייץ' מה קרה?" שאלתי בטישטוש "תגידי לי את, את צעקת 'ליהיא! ליהיא!', מה קרה?" אמרה רייצ'ל ונופפה בידיה כמחווה למה ששמעה, סיפרתי לה את הסיוט המזעזע, זה היה שונה מכל סיוט קודם שלי, זה היה כל כך…..אמיתי "היה לך את הסיוט הזה קודם?" שאלה רייצ'ל שסיימתי את סיפורי, קמט דאגה התבצר במיצחה "לא בחיים לא חלמתי את זה לפני" אמרתי מנסה בכל כוחי להזכר, מריצה כל חלום וסיוט שאני זוכרת במוחי "מי זאת ליהיא?" שאלה רייצ'ל כיאלו לעצמה, היא הריצה את הסיפור במוחה ועברה על כל פרט שהיה יכול לענות לשאלתה "אני…אני לא זוכרת…..למען האמת אני לא מסוגלת להיזכר במשהו שקרה לפני השנה שעברה" אמרתי ובאמת שלא זכרתי מה קרה לפני היום הראשון של שנה שעברה, היום בו חיי השתנו, היום בו פגשתי את רייצ'ל "את בטוחה? תנסי להיזכר" אמרה רייצ'ל מבולבלת "טוב לא לכולם יש זיכרון מעולה כמו שלך את יודעת" התעצבנתי "אבל נראה לי שאת אמורה לזכור יותר מזה" רייצ'ל נתנה לי מבט זועף, אני יודעת שהיא רק מנסה לעזור "אבל אני….." התחלתי להגיד אבל באמת שלא הצלחתי להיזכר "טוב אני הולכת להביא לך כוס מים, בנתיים תנסי להיזכר" אמרה רייצ'ל מהוררת וקמה, שיערה החום היה אסוף בגולגול שעכשיו התפרק ונשפך על כתיפה, צפיתי בה עוזבת וניסיתי להיזכר בליהיא, אך ללא הצלחה רבה.
-נקודת המבט של רייצ'ל-
"טוב אני הולכת להביא לך כוס מים, בנתיים תנסי להיזכר" אמרתי וראיתי את הבילבול והמאמץ להיזכר משתקף בעיניה הירוקות והצלולות, קמתי ממיטתה החמה ויצאתי מהחדר שקועה במחשבות. ירדתי לכיוון המטבח אך זרוע שרירית עטפה את צווארי בחוזקה ומשכה אותי לכיוון סלון הבית המוכר, שק הולבש על ראשי כך שלא יכולתי לראות את פניו של האדם שחטף אותי וגם לא את פניו של האדם שכעבור דקה ישב מולי "אז… בואי ניגש לעיניין, גל חלמה על ליהיא?" שאל קול לא מוכר זה היה קול גברי מחוספס של גבר בסביבות שנות העשרים לחייו "נו באמת" גיחך קול מוכר, אני הכרתי את האדם הזה, אבל מי זה? מי זה?! "לא ביקשתי חוות דעת" אמר הקול בזעם אך מפני שלא שעמתי תזוזה ניחשתי ששלט בעצמו ולא התפרץ "מה היא יודעת עליה?" שאל הקול בתקיפות "יהיה לי יותר קל לדבר בלי שק על הראש אתה יודע" אמרתי בציניות וגילגתי את עיני למרות שלא יכל לראות זאת "טוב" נאנח וניחשתי שסימן לשותפו להוריד את השק מראשי מפני שלאחר כמה שניות ריאתי התבהרה ויכולתי לראות את שני האנשים שעמדו מולי, שני אנשים שבחיים לא הייתי מנחשת אך הסקתי שיש עוד אחד מאחורי "אז עכשיו את מוכנה לדבר?" שאל לאור המבט המופתע שהתפשט על פני "באמת" שאלתי וניסיתי להישמע צינית, הוא הרים גבה למשמע דבריי "טוב לא רציתי לעשות את זה ככה אבל.." הוא אמר והרגשתי אקדח מוצמד לראשי "מה גל יודעת?" הוא אמר ברוגע ובתקיפות והאקדח נצמד בחוזקה לרקתי.