הפחד להתאהב 2 – פרק 17 – תקופה קשה *קרדיט לLOVE:)*

-נקודת מבט אליס-
קמתי בבוקר, ולהפתעתי, היה גשם.
מזג האוויר רק גרם לי לרצות להישאר במיטה. לפתע נשמע צלצול הטלפון שלי.
"הלו?" עניתי בעייפות.
"אליס? סליחה אם הערתי אותך, אבל זה מייק."
"היי מייק." עניתי.
"דיווחו לי מבית הספר שאת נעדרת כבר שבוע, ורציתי לדעת מה הסיבה." הוא ענה באנחה.
"אני מצטערת שאני לא יכולה לפרט, אבל עוברת עליי תקופה טיפה קשה." נאנחתי. "אני היום תכננתי ללכת היום לבית הספר."
"מעולה. שיהיה יום נעים." הוא ענה בקול רגוע.
"יום נעים. ביי." ניתקתי, והלכתי להתארגן במהירות.
~
"אליס!" אנה קפצה עליי במסדרון בחיבוק.
"היי.." עניתי בחיוך קטנטן.
"את בסדר?" היא שאלה בקול מודאג.
"לאט לאט." נאנחתי.
"די יפה שלי." זו תקופה קשה שתעבור.
"אני לא חושבת שזו תקופה. אני מרגישה שייקח לי נצח להתגבר על זה.." אמרתי והתחלתי לבכות.
"די די.." אנה חיבקה אותי. "הכול יסתדר. אני מבטיחה לך."
~
"היי אליס." שמעתי את הקול של סילבר.
"עוף מפה." עניתי בבכי.
"אליס אנ.."
"לך מפה!" אנה קטעה אותו "דביל! אל תתקרב אליה בכלל. וגם אליי!"
הוא הרים ידיים כאילו חף מפשע, ובו זמנית עשה פרצוף 'מה שתגידו..', הסתובב, והלך.
"יופי." המשכתי לבכות. "אני לא אשרוד פה אפילו דקה עם הדביל הזה."
"יהיה בסדר. אני וג'ייק פה בשבילך, ומה שאת צריכה, הכול, אנחנו פה." היא חייכה אליי.
"תודה." ניסיתי להפסיק לבכות.
"גברת סאנסייט!" קול מוכר קטע את שיחתנו בטון מזלזל. הרמתי את הראש, וזאת הייתה המנהלת. קריסטינה.
"כן המנהלת?" שאלתי בקול מבוהל.
"בואי איתי בבקשה למשרד." היא המשיכה ללכת, וקמתי אחריה. הסתובבתי לרגע לאחור, וראיתי את אליס מסמנת לי עם הידיים 'בהצלחה'.
~
"אני מבקשת שתסבירי לי למה נעדרת במשך שבוע מבית הספר." היא אמרה בקול קשוח.
"אז מייק לא דיבר איתכם.." מלמלתי באנחה.
"אלו סיבות אישיות, אבל אני מבטיחה לך. זה היה חד פעמי, ואני מבטיחה לא לאכזב אותך יותר ככה." אמרתי בקול רציני.
היא חייכה, ואמרה למזלי:"אני מאמינה לך. בהצלחה." היא לחצה את ידי.
~
"אז מי ירצה להדגים לנו שיר? אני רוצה שתדעו לאלתר." שמעתי את המורה, ולא הצלחתי להתרכז. רציתי כל כך להסיח את דעתי במשהו אחר, ואני לא יכולה. פשוט לא יכולה.

–פלאשבק–
"הלו?" הוא ענה.
"היי זאק! אני חייבת לדבר איתך! מתי תוכל להיפגש איתי?" עניתי לו בקול לחוץ, ולפתע, ידיים כיסו את עיניי.
"מי זה?" שאלתי.
הידיים פתחו את עיניי, סובבו אותי, וראיתי את זאק !!!
"מה?!" שאלתי בחיוך מופתע "אבל איך?"
"למה חשבת שאני אוותר עלייך כל כך בקלות ?" הוא חייך אליי בחיוך מושלם.
"אני כל כך מצטער. אני אוהב אותך כמו שאף פעם לא אהבתי מישהי ! מה את אומרת ? את מוכנה לזה?"
"זאק…" מילמלתי לעברו "פשוט תנשק אותי כבר." חייכתי.
–סוף פלאשבק– (מהפרק האחרון בעונה הקודמת ^^)

"כן גברת אליס?" הקול של המורה קטע את מחשבותיי. "את רוצה לשיר?"
"מה?" עניתי. "לא אני לא רוצה."!
"אליס! תעלי על הבמה ותשירי, או שאת מקבלת את זה עם ציון. עכשיו!" המורה צעק. איזה מעצבן.
עליתי בכבדות על הבמה.

-נקודת מבט סילבר-
אני דפוק. פשוט דפוק. עשיתי כזאת טעות שדיברתי על זה שם. אני בכלל לא התכוונתי להפריד ביניהם! אני אוהב אותה, אבל אני לא עושה דברים כאלה.. אני יודע שיצאתי חרא מאז שנישקתי אותה, אבל אני מתחרט על זה. באמת שכן.
ראיתי שהיא עלתה בכבדות על הבמה, וממש.. לא ריחמתי, אבל.. לא נעים שהמורה משפיל אותך מול הכיתה ועוד מאיים עליך שזה יורד בציון, אז..
"אליס!" קראתי אליה. "רדי מהבמה, אני מחליף אותך."
"כן סילבר? מה אתה עושה?" ג'ייק לחש לי.
"מנסה לתקן את מה שהרסתי." לחשתי לו במהירות, וקמתי לבמה. היא ירדה מהבמה, וקיבלתי מכה ממנה בכתף.

-נקודת מבט אליס-
אני לא סולחת לו על כלום. אני לא רוצה ממנו כלום. רק שיעזוב אותי בשקט. שלא יהרוס יותר ממה שהוא כבר הרס.
הוא שר את "love runs out" של וואן רפובליק. שיר נחמד.
" I got my mind maine up' and i can't let it go…" שר יפה דווקא. חבל שזה מה שקרה בינינו.
~
"פעם אחרונה שאני מחפה עלייך." שמעתי לחש באוזן שלי, וראיתי את סילבר מאחוריי, שהתקדם מלפניי ומלפני אנה, וחייך אלינו.
"מפגר.." גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת לשיעור הבא.
"עזבי, אל תתייחסי." אנה צחקקה.
"משתדלת." נאנחתי.
~
"היי מתוקה שלי." אמא התקשרה אליי בהפסקה.
"היי…" עניתי וניסיתי לא להראות כמה שאני רוצה שהיא תחבק אותי, ותנחם אותי.
"הכול בסדר אליס?" היא ענתה בקול מודאג.
"ברור שכן אמא. אני אדבר איתך אחר כך. ביי." אמרתי במהירות וניתקתי.
"מה קורה סוסה?" שמעתי קול צווחני, ונפלתי לרצפה. זאת הייתה ליסה.
קמתי במהירות, סידרתי את החולצה שלי, והמשכתי ללכת.
"מה קרה?" היא צחקה "חברה שלך לא לידך, אז ירדה לך הפוזה?" שאר החברות שלה.
נעצרתי מבלי להסתכל עליה, הסתובבתי אליה, הלכתי אליה במהירות, ונתתי לה סטירה, והלכתי.
"מפגרת!" היא קראה אליי כשהתרחקתי.

-נקודת מבט מלאני-
"היי מל." ג'וני התקרבה אליי. (שפוטה חדשה שלה -,-)
"היי ג'וני. מה קרה?" עניתי בקול רציני.
"שמעת על החדשות?" היא אמרה בחיוך קטן.
"לא. ספרי לי." עניתי לה.
"זאק ואליס נפרדו." היא חייכה.
"באמת?!" אמרתי בחיוך.
"כן." היא חייכה בגאווה.

*לפני שאליס התעמתה עם ליסה*
-נקודת מבט ליסה-
"הלו?" עניתי בקול מפוחד למלאני. מלאני היא בת דודה שלי. היא הילדה הכי מגעילה שהכרתי בחיים שלי. אני צריכה כבר להפסיק להיות שפוטה שלה, אבל אני מפחדת שהיא תראה את כל התמונות שלי מאותו לילה לג'ייק. אני כל כך אוהבת אותו. אני לא רוצה שניפרד.
"היי ליסה." היא אמרה בקול רציני.
"מה רצית?" שאלתי במהירות.
"זאק זרק את אליס. תעשי מה שצריך." היא אמרה בקול רציני. "ברור?"
"כ.. כן." גמגמתי וידעתי בלב שאני לא רוצה לעשות את זה.
"יש בעיות?" היא אמרה בחצי צעקה.
"אני מזכירה לך, שאם את לא רוצה לעשות את זה, את לא חייבת. רק חבל שג'ייק, המתוק הזה, יגלה את האמת עלייך. שאת חתיכת בוגדת מסריחה." היא אמרה בצעקה ורציתי לבכות.
"תפסיקי. את יודעת שהייתי שיכורה." מלמלתי בבכי.
"זה לא משנה. לג'ייק יישבר הלב אם הוא ידע שתיעדת בגאווה את הבגידה שלך בו." היא צרחה.
"ביי." ניתקתי והבנתי שאני הולכת לילדה שאני לא מכירה. ואולי אני יכולתי להתחבר איתה, לולא מלאני.