הפחד להתאהב 2 – פרק 21 – אני שונא את העיר הזאת.

-נקודת מבט אליס-
"אז תגידי.." התחלתי להגיד לאנה כשיצאנו מהשיעור, וראיתי שהיא התקדמה לאדם, והם התחבקו. לא היה לי נעים בכלל לראות את זה. פשוט הרגשתי שהם בכלל לא קשורים אחד לשני.
"כן מה רצית?" אנה חזרה מחויכת.
"כלום. עזבי, לא משנה.." נאנחתי.
"נו תגידי!" היא אמרה בחצי צעקה.
"זה לא נראה לך מוזר, שלפני שבועיים היית מאוהבת בטירוף בג'ייק, ועכשיו יש לך חבר, וזה כאילו לה היה ביניכם כלום?" שאלתי.
"כנראה שאם זה ככה, לא נועדנו להיות ביחד." היא משכה בכתפיה באדישות.
"אל תדברי ככה." עצרתי אותה. "את וג'ייק אפילו לא ניסיתם להיות ביחד."
"הוא לא אוהב אותי." היא משכה בכתפיה והמשיכה ללכת.
"ואת ניסית להגיד לו?" ניסיתי לעמוד בקצב ההליכה שלה.
"לא, ולא בא לי." היא אמרה באדישות שהפתיעה אותי.
"אל תדברי שטויות. אני בטוחה שזה לא נכון." נאנחתי.
"זה נכון!" היא נזפה בי "זה נכון ומספיק להציק לי עם זה."

-נקודת מבט אנה-
שיקרתי לה. אני ממש רוצה להגיד לו את זה. אני פשוט מנסה להמשיך הלאה ולקבל את זה שיש לו חברה. הוא בטוח לא רוצה אותי. מה אני שווה בכלל? חברה שלו הכי מקובלת, קול של מלאך, שאף אחד לא יכול לעקוף אותה, והיא פשוט לוהטת. זה חסר סיכוי. הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, ואני פשוט לא קשורה. אוף. אני כל כך אוהבת אותו, ואני גם מחבבת את אדם. והוא ממש חמוד וכל זה, ויהיה לי לא נעים להגיד לו שאני בקושי מרגישה אליו משהו.
החיים האלה פשוט מתנקמים בי בכל דרך אפשרית.
~
-נקודת מבט אליס-
"יש לכם שבועיים להחליט על בן או בת זוג לדואט, ולהודיע לי. במופע של סוף שנה, שהוא עוד חודשיים וחצי, אתם תופיעו, וזמן העבודה שלכם הוא כבחירתכם." המורה המשיכה להסביר על הדואט הזה, ואני פשוט הבנתי שאין לי ברירה. אני חייבת לעשות את הדואט עם סילבר. אנה לא איתי בשיעור מוסיקה, וזה רע. ממש רע.
"אז החלטת עם מי את עושה את הדואט?" סילבר קרא אליי בסוף השיעור.
"לא." עניתי באדישות והמשכתי ללכת.
"אליס." הוא קרא אליי והסתובבתי. "את רוצה.. לעשות אותו איתי?"
"נחשוב על.." עצרתי את עצמי. בכל זאת הוא מנסה.
"בטח." חייכתי חיוך מזויף. "בשמחה."
"יופי," הוא התקרב אליי "נתחיל להתאמן מחר?"
"כן." אמרתי במהירות והלכתי משם. אני לא יכולה לראות אפילו לשנייה אחת מיותרת את הפרצוף שלו. אני יודעת שהוא מנסה, ואני מעריכה את זה. אבל קשה לי לראו את הפרצוף שלו בלי לחשוב על זאק. המחשבה הזאת עושה לי צמרמורת לא נעימה, וגורמת לי לבכות.

-נקודת מבט זאק-
"אז מה זאק?" בחורה שחורת שיער התקרבה אליי.
"התרגלת כבר אל לונדון?" היא חייכה אליי.
"סוג של.." נאנחתי. היה לי כל כך קשה להתרגל לנוף, לרעשים המעצבנים שבבקרים ובלילות, והיה לי כל כך כואב. כואב ש… מי שאהבתי, ועדיין אני אוהב, לא אוהבת אותי בחזרה. והיא עוד הייתה החברה שלי. המחשבה פשוט גורמת לי לצמרמורת לא נעימה, וגורמת לי לבכות.
"זאק?" הבחורה קטעה את מחשבותיי. "אתה פה? הכול בסדר?"
"כן כן, ברור.." התארגנתי לשיעור הבא.
"קוראים לי שרון." היא חייכה אליי.
"נעים להכיר." חייכתי אליה בחזרה.
"אז תגיד.. זאק. אתה רוצה ללכת איתי היום לטיילת החדשה שנפתחה?" היא שאלה בחיוך.
"נשמע.. נחמד." שיקרתי. אני לא סובל את העיר הזאת. אני רוצה חזרה הביתה. אני פה רק בגלל אמא שלי. רק בגללה.
"יופי." היא התחילה להתרחק "קבענו."
"יופי.. עכשיו אני גם הולך לאן שלא בא לי בכלל.." דיברתי אל עצמי.
"הכול בסדר?" שמעתי את כריס.
"כן." עניתי ברצינות.
"זה לא נראה ככה אם אתה מדבר לעצמך." הוא צחקק.
"שרון הזמינה אותי לטיילת החדשה." נאנחתי.
"נו ומה רע בזה?" הוא השיב במהירות.
"שאני שונא את העיר הזאת." עניתי בכעס.
"זו דווקא עיר נחמדה. תנסה להכיר אותה, ותראה שתהנה פה." הוא ניסה לעודד אותי.
"לא יודע.." הלכתי להחזיר ספרים ללוקר, וכריס המשיך ללכת איתי.
"אתה תראה." הוא קטע אותי. "הכול יהיה ממש בסדר." הוא חייך.

-נקודת מבט ג'ייק-
התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי, והתעסקתי בטלפון. לפתע נתקלתי ב..אנה.
"אוי. את בסדר?" הרמתי אותה בעדינות.
"כן.." היא סידרה את החולצה. " נראה לי.." היא הסתחררה ותפסתי אותה.
היה בינינו רגע. רגע מושלם. היא הסתכלה לי בעיניים במבט מבוהל, ואני הסתכלתי עליה.
"את רוצה ללכת למרפא.."
"אנה!" קול קטע אותי. זה היה האדם הזה שאנה יוצאת איתו. "הכול בסדר?".
"כן מאמי.." היא חייכה אליו. "תודה ששמת לב." הוא חייך אליה בחזרה.
"שנלך?" הם שילבו ידיים.
"ביי ג'ייק." היא נופפה לי.
~
"ואני זה שתפסתי אותה!" הסברתי לאליס.
"במקום להתלונן, עדיף שתלך אליה, ותשאל אם היא בסדר!" היא נאנחה.