הצרות שלי עם בנים – פרק 8: דיכאון

אני כבר יומיים בבית, בקושי אוכלת או שותה. רק חושבת על שון, החיוך שלו, העיניים הקטנות שלו, הנשיקות שלו, כולם מופיעים לי בחלום. דנה כמה התקשרה אליי שלושים ושלוש פעמים במהלך היומיים האלה ושלחה עשרות סמסים, גם מקס סימס לי, שאל למה לא הגעתי, כמובן שלא עניתי לאף הודעה. הסתגרתי בחדר, בהיתי בתקרה וחשבתי על שון. בהתחלה חשבתי שאני לא מרגישה אליו כלום, אבל אחרי מה שקרה בגינה הציבורית הבנתי שאני כלום בלעדיו. שון כבר בטח בשדה התעופה, או במטוס בדרך לבנקוק, ואני בחדר עם עיניים נפוחות. לא עזרו תחנוניה של אמי. "ספרי לי מה קרה." התחננה בפניי, סירבתי לדבר. גם אחי שחר ניסה לדבר איתי, לא אמרתי דבר. נכנסתי לפייסבוק, רציתי להיכנס לפרופיל שלו, לראות את פניו. משום מה לא הצלחתי למצוא אותו ואז הבנתי שהוא חסם אותי. בכיי גבר, אמי ששמעה אותי בוכה מבעד לדלת נכנסה ודרשה שאספר לה הכל. נשמתי עמוק וסיפרתי לה את האמת. "לפחות למדת מזה משהו חשוב," פסקה "נאמנות היא הבסיס לכל דבר." זה לא עזר לי, בכיתי. בשעה שבע נרדמתי בבגדיי המסריחים שלא הוחלפו כבר יומיים, התעוררתי אחרי שעה ולא הצלחתי להירדם יותר. בבוקר אמא הפצירה בי ללכת לבית הספר, וכך בעיניים טרוטות ואדומות נכנסתי לכיתה. דנה ומקס ראו אותי וישר התנפלו עליי בשאלות. "מה קרה?" שאלו. "הוא נפרד ממני." אמרתי ובלי להוסיף מילה התיישבתי במקומי. כאשר מקס הלך לקיוסק דנה התקרבה אליי "למה?" היא שאלה. "אני לא רוצה לדבר על זה…" אמרתי והרגשתי איך הדמעות חונקות את גרוני, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. הצלצול קטע את שיחתנו והשיעור התחיל, מארק נכנס כממלא מקום, הבן אדם האחרון שרציתי לראות. "היום אני נחמד," הוא פתח את השיעור "ולכן אתם מקבלים שיעור חופשי, לכו לאן שאתם רוצים." אמר ושיחרר את כולם. נשארנו לבדנו בכיתה. "אני רוצה שתשכחי מכל מה שקרה ביום שני." אמר לי. הנהנתי בהסכמה. הוא נעל את דלת הכיתה והתנשקנו, נשיקה ארוכה ונעימה, כמו שאני אוהבת. ואז קרה הנורא מכל…