הקרון הנטוש – פרק א'

עוד פעם זה קרה, שוב, שוב חשבתי עליו, שוב לא הייתי מרוכזת, שוב נכשלתי, נכשלתי בעוד מבחן.

"מה יהיה איתך שיר?, תתאמצי יותר, את חייבת לעלות בציונים שלך אם את רוצה ללכת לתיכון נורמלי, לא ייצא ממך כלום!"

כל החברים שלי הולכים לתיכון של הישוב, ואני על תנאי. בסוף ייצא ככה באמת ואני לא יראה אותו יותר, הוא היחיד שמעלה לי חיוך על הפנים כשאני עצובה.
אנחנו רק ידידים, לא יותר מזה, חוץ משלום שלום בפייסבוק כלום.
__________________________________________________________________

קמתי, צחצחתי שינים, אכלתי, עפתי לבצפר, למדתי,צלצול הביתה. סוף סוף הביתה, זהו, נגמרו הצעקות והאיומים מצד המורים להשעות אותי. יופי שוב שקט, נגמרו הילדים המעצבנים האלו שיורדים עלייך כי את סתומה.

כשאת לא מרוכזת בשיעורים יש לך זמן לדמיין, לחפש מקלט במחשבות שלך. מצאתי דרך צדדים שמובילה הביתה מבצפר. פרדס קטן נסתר ושקט, שהיה מבודד מהסביבה הרועשת של המכוניות, מקום שאף אחד אחר לא הכיר. המקום שלי.

אני נוהגת להישאר שם אחרי הלימודים, פשוט לשבת מתחת לעץ התפוזים הכתום בוהק. להקשיב לשקט, להקשיב לציפורים, לבכות, כל יום על משהו אחר. תמיד הייתי מוצאת סיבה לבכות אם זה ההצקות וההשפלות בבצפר מצד המורים והחברים (שלא ממש חברים כן) או הלימודים והציונים הפחותים, הצעקות מההורים, או הכאב הזה לדעת שלעולם לא אהיה שלו, הוא לא הכיר אותי הוא לא מפה.
למזלי הוא לא ידע מה אני הוא לא ידע שאני גרועה בלימודים, הוא לא ידע שאין לי חברים. מבטינו היו נפגשים מדי פעם ליד פסי הרכבת, הוא עבד שם, נשר מבית הספר כדי לעזור לאביו עם ההוצאות.

פתאום כשחושבים על זה אולי זה לא כזה נורא שהוא לא מכיר אותי.
__________________________________________________________________

אני עדיין בפרדס שלי, המקום הקטן שלי. לאף אחד לא אכפת אם אגיע הביתה בכלל כך שאני אוכל להישאר פה כל היום ולא ישימו לב.
החלטתי ללכת אל פסי הרכבת, אני עושה זאת לפעמים, לשבת ורק להסתכל עליו עובד, מזיע, שרירי.
לפעמים הוא שולח לעברי חיוך קטן. רק לזה אני מחכה. ליותר מחיוך

"שיר נכון?" שמעתי קול שלא שמעתי מעולם.

"אממ כן"

"היי אני טל"

הרמתי את ראשי וראיתי אותו, זה הוא, הבחור שלי. הוא הושיט את ידו לכדי לחיצת יד.
לחצתי את ידו והרגשתי זרם של אנרגיה מתפרץ בכל גופי, היד שלו היתה כל כך חמה ושרירית שהעלתה בי מחשבות..
__________________________________________________________________

"בואי"

"מה רגע לבוא לאן?"

הוא תפס את ידי להתחלתי לרוץ אחריו לאורך פסי הרכבת עד שהגענו ל-