הרגע שחיכיתי לו פרק 3
בבוקר קמתי והתלבשתי בסקיני כחול כהה עם גופיה לבנה וחולצה משובצת כחול-לבן. נעלתי נעליי אולסטאר שחורות ובשיער… פזור. התאפרתי בעיפרון שחור עם אייליינר וגלוס בהיר . לקחתי את התיק ויצאתי לבצפר. כשהגעתי, כריס חייך אלי וחיבק אותי חיבוק חם. שמחתי. החזרתי לו חיבוק ושילבנו ידיים. ישבנו יחד בשיעור ובהפסקה הסתובבנו ביחד. נפגשנו בסינימה, דיברנו, צחקנו, היה כיף, כבר הרבה זמן לא נהניתי. אכלנו גלידה עם קצפת והקצפת נדבקה לריאן לאף. הצטלמנו תמונות מצחיקות וסתם הסתובבנו, וזה היה כיף… אבל אסור לי להתאהב בו! אסור לי להתאהב בו! הוא החבר הכי טוב שלי!!! והוא גם במקרה האח של האקס שלי… כן… החיים שלי מסובכים… מאוד.
כעבור זמן לא רב הבנתי ש… אני מתאהבת בו… בחיוך הכובש שלו… בעיניים הנוצצות שלו… בצחוק המדבק שלו… בחוש ההומור המוזר שלו… בחיבוקים הקצרים, בטון הדיבור שלו שהוא ליידי, בפרצופים המצחיקים שהוא עושה… בבדיחות שהוא מספר… בשיגעונות ובטירופים שלו… אבל זה רק יפגע בי… שאני מתאהבת בחבר הכי טוב שלי… החיים של נערה מתבגרת כ"כ קשים…. כי מי אמר שהוא מרגיש אותו דבר כלפיי..? מי אמר שהוא בכלל חושב עליי קצת יותר מאשר החברה הכי טובה? עדיף להעמיד פנים ולהסתיר ממנו את זה. המצב בננו כ"כ טוב עד שאני לא רוצה להרוס את זה… לא מסוגלת…
בבוקר קמתי ולבשתי סקיני משופשף עם קרעים, וגופיה בצבע קרם ונעלתי נעלי אולסטאר אפורות, לקחתי את התיק ויצאתי לבצפר. כשהגעתי, המקובל הגיע ועטף אותי בחיבוק חם ואוהב. חיבקתי אותו חזרה ונכנסנו לשיעור.
התחיל שיעור משחק, והמורה חיפשה מתנדבים, ומשום שאף אחד לא התנדב היא נידבה בעצמה. היא נידבה אותי, את כריס ואת ריאן. שרר קצת מתח באוויר, אבל המשכנו בשיעור.
"היום נעסוק באלתור" אמרה המורה בקול המצופצף שלה, והמשיכה "הסיטואציה היא בסיור לימודי, אתם, הבנים, מאוהבים בה. ואתם עושים הכל בשביל למצוא חן בעיניה ושתשים לב אליכם". למשמע המילים האלו כריס וריאן נעצו מבטים זה בזה בשקט. "למה אתם מחכים? תתחילו!" ציוותה המורה. התהלכתי לי ברחבי הבמה, ואז ריאן התקרב אליי. "היי, צריכה חברה?" שאל כשחיוכו הכובש מופיע על פניו. "בטח, לא תזיק לי קצת" עניתי בחיוך. כריס עמד בצד ובחן את הסיטואציה. ריאן ואני התחלנו לדבר על המורה המשעממת שמסבירה על הסביבה, על השיעורים, ואפילו סתם על חיות. וככל שדיברנו יותר, ככה התקרבנו יותר. וככל שהתקרבנו יותר ככה פרצופו של כריס התאבן והתקשח.
"תזרמו עם הסיטואציה, אל תחששו, זה רק משחק" אמרה המורה ברמיזות יתרה. כשידי ויד ריאן נגעו זה בזאת, כריס כיווץ את שריריו והתאפק לא להתנפל על המקובל.
"את מדגמנת, נכון?" שאל ריאן בביטחון. גיחכתי ועניתי "לא, אני לא, למה?" שאלתי בסקרנות. "כי עם יופי כמו שלך, אני מתפלא איך הצלמים לא מסתערים עלייך, אני בספק אם לא הציעו לך לעבוד כדוגמנית" המשיך בקול שקט. "אז תדע שהם לא הסתערו" עניתי בלחש שעיניו מביטות עמוק בעיני. ראשינו התקרבו לאט לאט, "באמת? אני מופתע" ענה בלחש, "אל תהיה" עניתי בשקט. התלמידים בהו בנו, ודני הסתכל עלינו בכעס.
ראשינו היו כל כך קרובים עד שיכולנו להרגיש את נשימות האחר.. שפתינו היו במרחק נגיעה.. אך אז דחף כריס את ריאן לרצפה. נשמעו קריאות הלם וכעס. ריאן נעץ בכריס את מבטו ונשם עמוק. הוא התרומם לאט ושאל "למה דחפת אותי? זו חולצה חדשה" כולם צחקו. כריס צעק בכעס "ידעת שאני אוהב אותה, ובכל זאת התקרבת אליה ועמדת לנשק אתה!" כולם היו בשקט. ריאן בהה בעיני כריס בדממה, וכריסהמשיך "לאיזה חבר זה הופך אותך? לאיזה אח?" אמר כריס בקול צרוד.
"אל תריבו בגללי…" לחשתי. הם הפנו את מבטם אליי "אתם אחים, אתם לא צריכים לריב בגלל בחורה. אבל… גם אל תנתקו איתי קשר אני עדיין רוצה את החבר בכי טוב שלי בחזרה" אמרתי והבטתי לעיני ריאן. כריס התכווץ למראה המבט ששלחתי לאחיו.
"ומה איתי?" שאל כריס בקול עצוב ושבור. "תזרקי אותי כאילו אני כלום?". הבטתי בכריס, בעיניו, ואז… רק לרגע אחד.. סלחתי לו… ואז ריאן אחז בידי. ואז כל החמלה שהרגשתי כלפיו פשוט נעלמה. "כן. אתה כלום בשבילי" עניתי בקרירות בזמן שעיננו נעוצות זה בעיני זה. המורה מחאה כפיים וניגבה דמעות מעיניה. הכיתה מחאה כפיים. רעש הכפיים הוציא אותי מריכוז, הפניתי את מבטי ואת ראשי לתלמידים, והתנהגתי כרגיל.
כשנשמע הצלצול לסיום השיעור, יצאתי במהירות כדי לא להיתקל בהם. "איב! חכי! נו חכי רגע!". לא התייחסתי והמשכתי ללכת, הוא השיג אותי ואחז בידי. " אנחנו צריכים לדבר" אמר כריס וסיבב אותי אליו כך שעיניו נעוצות בשלי. מזווית עיני ראיתי את ריאן נשען על הקיר וצופה בנו. "אה. באמת? על מה בדיוק?" שאלתי בקרירות וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. אך ככל שניסיתי להשתחרר כך הוא הידק את אחיזתו סביב ידי ותפס גם את השנייה. ריאן הפנה את מבטו והלך משם. "את יודעת בדיוק על מה. אז תגידי לי מה בדיוק עובר עלייך?! לרגע את החברה שלי וברגע שני את לא?!" צעק עליי בכעס. "עזוב אותי! שחרר אותי!!" צרחתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. "אני לא משחרר אותך עד שאת עונה לי! מה יש לך?!?!" הוא צרח והידק את אחיזתו יותר ויותר. "אתה מכאיב לי!! עזוב אותי!" המשכתי לצעוק "תעני לי!!" ציווה. "רוצה לדעת למה אני נגעלת ממך?? בסדרר!!!! אני לא שמה עליך ועל השטויות שלך!! לא על המשחקים שאתה משחק!!! אתה מחוק אצלי! ומה שהיה שם היה אמיתי!!! אתה כלום!! אתה אפס!! אתה כלום בשבילי!!" צרחתי והשתחררתי מאחיזתו. "תתמודד עם מה שעשית" אמרתי והלכתי משם, מתאפקת לא לבכות. השארתי אותו שם… עומד, כועס, עצוב ומבולבל. כשתפסתי ממנו מרחק, זלגה לי דמעה מהעין, לא הצלחתי לעצור אותה. אז הברזתי משאר השיעורים ורצתי הביתה.
כשהגעתי הביתה נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת. הדלקתי מוזיקה בפול ווליום שמילותיה וצלילותיה נזרקות באוויר התמוטטתי על המיטה כשראשי נעוץ בכרית ודמעות זולגות מעיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב על ריאן, ועל הריב בשיעור משחק… על הריב עם כריס, ועל הסצנה באלתור… בכיתי כמו שלא בכיתי מימיי, לא ידעתי מה לעשות.. הייתי כל כך מבולבלת…
נשמעה דפיקה על הדלת, "לכו מפה!" צרחתי כשקולי שבור ואני בוכה בכי מר. נשמע צליל פתיחת הדלת, תפסתי את הכרית וזרקתי אותה לכיוון הדלת בזמן שאני מסתובבת וצורחת "אמרתי לכו מפה!!". זה היה ריאן. "היי" הוא לחש והרים את הכרית מהרצפה. התבוננתי בו שעיני זולגות, הוא התקרב אליי וחיבק אותי באותם חיבוקים חמים שאני אוהבת. הייתי צריכה את החיבוק הזה עכשיו. כרכתי את ידי סביבו ותחבתי את ראשי בחזהו. הוא הידק את ידיו סביבי "מה קרה? למה הנסיכונת שלי בוכה?" שאל וישר לי את הראש באיטיות עם קצות אצבעותיו. "בגלל שיעור תיאטרון? בגלל כריס?" ניחש. הנהנתי וחיבקתי אותו שוב. "אני מצטער, לא התכוונתי לגרור אותך לריב הזה… אבל זאת לא אשמתו שהתאהב בך" הוא אמר בשקט וחייך אליי חיוך קטן. "מה זאת אומרת?" שאלתי בזמן שניגב לי את הדמעות עם אצבעו. "אני מתכוון לומר שזו לא אשמתו שהתאהב בך. למה שלא יתאהב בך? את יפה, את חכמה, את מצחיקה, את מוכשרת, את כנה, את אמיתית, יש לך חוש הומור נהדר, ואת זורמת. איך אפשר להאשים אותו?" הוא שאל בקול מבין ואמיתי. הבטנו עמוק בעיני האחר, חיוכו לאט לאט נמחק… ראשינו התקרבו… שפתינו היו במרחק נגיעה… ואז… נשמע צלצול הטלפון שלי. בכעס הפניתי את ראשי כלפי מטה ובדקתי מי זה. "זה כריס" אמרתי בקול מבואס ועצוב. "לא באלי לענות לו" אמרתי בשקט. "אז תני לי לענות לו" ביקש ריאן. נתתי לו את הטלפון והוא ענה… "כן? לא, זה ריאן. מי זה? כריס? אחי מה קורה? אני פה עם איב" אמר בקרירות. "לא היא לא רוצה לדבר איתך עכשיו, כי ככה היא החליטה!" אמר וניתק את השיחה. הבטתי בעיניו וחייכתי. התחבקנו חיבוק ארוך. השתררה דממה. התנתקנו זה מזה.
"רוצה לצאת?" שאל ריאן בשמחה. "בטח" עניתי "לאן יוצאים?" שאלתי בחביבות. "הפתעה" אמר והוציא לי בגדים מהארון "תתלבשי ונצא" אמר. לאחר שהתלבשתי נעלתי נעליים ויצאנו. כשהגענו, ראיתי מבנה מטוש, ומסביבו רחבה מלאה ברמפות וחבלים. נכנסנו למבנה, וראיתי רחבת ריקודים ע-נ-ק-י-ת ובמה. "מה אנחנו עושים פה?" שאלתי את ריאן. "זו "הרחבה". אני בא הנה כדי לחשוב.. להתנתק מן העולם ופשוט… לרקוד" ענה בשקט. חייכתי אליו חיוך קטן והתקדמתי אל הבמה. התיישבתי על הקצה ופשוט הסתכלתי סביב. ככל שהסתכלתי יותר ככה שמחתי יותר, התחברתי למקום השקט וסודי הזה. ריאן נעמד מלפני ושאל "אהבת?" אני מהנהנת במהירות "כן, זה מושלם". ריאן צעד אלי לאט ואמר "באמת?" חייכתי ואמרתי "כן". הוא התקרב יותר ויותר שעיניו נעוצות בשלי… ואז חיבק את רגלי והרים אותי באוויר. צחקתי ופרשתי את ידי באוויר. צחקנו, וחייכנו אחד לשני. הוא החליק ונפלנו על מזרן ענקי שהיה מתחתינו, צחקנו כמו משוגעים וחייכנו.
היה רגע שבו מבטנו הצטלבו… ואז פשוט… עיננו היו נעוצות עמוק אחד בשני… הוא התקרב אליי… לאט… ורכן מעליי… עיניו רפרפו מעיני לשפתי וחזרה לעיני… עיני רפרפו לשפתיו וחזרה לעיניו… ראשינו התקרבו לאט לאט… עיננו נעצמות… שפתינו נגעו זה בזה ברפרוף… ידיו אוחזות בראשי… ידי עוטפות את ראשו… שפתינו נצמדו יותר ויותר.. לשונו… ולשוני.. וידיו מחליקות לאורך גופי.. זה היה הרגע המושלם… הרגע שחיכיתי לו…
ששפתינו התנתקו, פשוט בהינו זה בזה בלי לומר מילה. חיוך קטן בצבץ בשפתיו… חייכתי חיוך קטן חזרה… ופשוט בהינו זה בזה בשקט. קמנו לאט ויצאנו לרמפות ולחבלים. הסתובבתי במתחם ופשוט חייכתי לעצמי. הוא הגיח מאחורי ונישק אותי קלות על שפתיי "בואי" אמר ומשך בידי. הוא הוציא אותי משם.. התרחקנו מהמבנה הנטוש. "לאן עכשיו?" שאלתי. "הפתעה" ענה בקול מצחיק. צחקתי וחייכתי
תגובות (0)