השטן שלא ברא אלוהים – פרק 13

סניר חנה את הרכב בחנייה של המסעדה של דוד.
הוא שיפשף את פניו עם שתי ידיו החזקות.
ואז הסיט מבט רציני ביותר שראיתי בפניו מאז שהכרתי אותו אליי.
"מעכשיו, אני מת בשבילך, גם כשאת רואה אותי,את לא מכירה אותי. לא פונה אליי יותר." הוא אמר בקול שקט ומחוספס ולי זה הכאיב לשמוע אותו אומר את זה.
כי לא רציתי להפסיק לדבר איתו, אחרי כל מה שעשה לי אני כמו מזוכיסטית רציתי להמשיך לדבר איתו ולהרגיש את המגע שלו החם והגברי.
"ואם אני לא רוצה?" שאלתי אותו והוא נעל את לסתותיו בחוזקה רבה.
"אין לא רוצה, הסברתי לך למה וזהו.
אל תסבכי את המצב." הוא ביקש וחזר לאחןז בהגה.
הביט מבעד לשמשת הרכב מקדימה וראשו היה שעון על גב המושב.
"צאי." הוא פקד עליי, עצם את עיניו כאילו זה היה קשה לו לראות אותי במצב הזה.
אך ידעתי שהייתי כלום בשבילו, למרות כל המילים היפות שאמר לי, הרגשתי שאני לא חשובה לו כמו שהוא חשוב לי, אם בכלל הייתי חשובה לו, היה לי קשה להאמין בכך.
"ועכשיו זה לא סיכון אם יראו אותי יורדת מהרכב שלך?" שאלתי אותו, ניסיתי למשוך זמן איתו.
רציתי להישאר ולהמשיך להריח את הריח הממכר שלו.
איך זה קרה שיש לי רצון להשאיר אותו קרטב אליי?שלא יצא מחיי וישאר איתי ושלא יקח את הביטחון שהרגשתי בזכותו?
"תצאי ואל תשאלי שאלות, תני לי לטפל בעניין הזה כשאת רחוקה ממני." הוא אמר בשקט והבטתי בו כלא מאמינה ופגועה.
למרות שלא היה לי על מה להיפגע, הרי לא היינו יחד או זוג, אך בכל זאת בחרתי להיפגע.
כי תמיד הייתי כזאת.
נקשרת לאנשים שלא רוצים אותי בחזרה.
"אין בעיה, סניר. כאן זה נגמר ובחיים שלך אל תפנה אלי יותר." ירקתי בזעם, יצאתי מרכבו וטרקתי את הדלת בחוזקה מה שמשך את עינהם של קבוצת גברים שעישנו מחוץ למסעדה.
נכנסתי אל תוך המסעדה, חיפשתי בעיניי את גלי שהייתה מאחורי הקופה ולקחה הזמנה מלקוח בחיןך מאולץ ואלעד עמד ממש על ידה כמו שומר ראש.
התקדמתי לעבר גלי ובדרך, ראיתי את אותו אחד שסניר הוציא מרכבו היום בכדי לקחת אותי לשיחה הבלתי נסבלת הזאת שהרסה את כל המצב רוח שלי.
הוא בחן את כולי וקרץ לעברי, הבטתי בו מבולבלת ופשוט המשכתי ללכת.
"היי יפה שלי, כמה זמן?" היא שאלה מותשת מהמשמרת הארוכה.
"אני אסביר לך אחר כך, את באה?" שאלתי אותה והיא הנהנה בראשה.
"דוד, אני בהפסקה!" היא צעקה כשפנינ מופנות לכיון המטבח.
"טוב!" הוא צעק לה בחזרה.
"אלעד, אני הולכת לדבר איתה כמה רגעים טוב?" היא שאלה אותו והוא הנהן ונשק על שפתיה נשיקה ארוכה ורכושנית.
"בואי." היא משכה אותי לכיוון איזור המעשנים והושיבה אותנו בשולחן הכי סופי וצדדי.
כאילו פחדה שמישהו הולך לשמוע.
"מה עובר עליך?מה עוקבים אחרינו?" שאלתי אותה ופניה שיקפו דאגה.
"סוג של…אבא של אלעד השתגע.
הוא הצמיד אנשים שיעקבו אחרייך כי ראו אותך יוצאת מהבית שלו."
"אז הוא צדק…" מלמלתי לעצמי.
"על מה את מדברת?" היא שאלה מבולבלת.
"סניר אמר לי את כל זה, אבל כבר מאוחר מידי!עכשיו הפכתי למטרה!" אמרתי בכעס והנפתי את ידיי באוויר בייאוש מכל המצב הזה.
"אלעד הבטיח לי להעיף אותם ממך, אל תדאגי. תסמכי עליי אני לא יתן שמשהו רע יקרה לך." היא הידקה את כף ידי בשלה וחייכה חיוך מרגיע לעברי.
"אני סומכת עליך, אבל אני חייבת לדבר איתו שוב."
"לא!אם תדברי איתו שוב, אז גם אלעד לא יצליח לעזור לך. בבקשה ממך תתרחקי מסניר. את לא מבינה איך…"
"איך מה?" שאלתי אותה אבודה, לחוצה וזעופה.
הכל הרגשתי.
"איך הכל התהפך אצלם, אבא שלהם השתגע.
כולם חשודים בשבילו עכשיו וסניר החשוד העיקרי.
הוא חושב שסניר הולך נגדו, אבל הוא לא מבין שהוא לא.
אלא הוא פשוט לבד בכל העסק הזה, עם עצמו." היא הסבירה וזה היה נשמע הגיוני.
אך עדיין…משהו הרגיש לח לא בסדר, הרגשתי שסניר הולך לבצע משהו שיטלטל את כל המשפחה הזאת והם יהיו בסכנה יותר גדולה ממה שהיו.
"למה יש לי הרגשה לא טובה לגבי סניר?"
"גם לי, כל פעם שזה קשור לסניר, זה נגמר ברב נפגעים. וכרגיל הוא פשוט מתנהג באופן אגואיסטי.
לא איכפת לו מהמשפחה שלו ונטש את אלעד על מה?על שקר כל שהוא.
אלעד נורא פגוע ממנו וזה ממש חוסר כבוד."
"ככה סניר, עושה מה שנכון בשבילו. הוא חמום מוח ואם הוא רק חושד שמישהו בא נגדו, אז הוא ישר מתגונן ומציב את את החומות שלו."
"וואו, זה היה ניתוח מעניין, ממש מעניין." היא אמרה בשעשוע ואני זרקתי לעברה מבט עצבני.
"את מטומטמת." אמרתי לה והיא ציחקקה בשעשוע.
"טוב…בכל מקרה, תדעי שאלעד מטפל בזה ואני עלוקה יושבת לו על הווריד." היא אמרה וחייכתי חיוך רחב.
"תודה, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." אמרתי ונישקתי את כף ידה.
תמיד אנחנו עושות את זה, מתוך אהבה אחת כלפיי השנייה.
" גם אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, טוב…זה גם קצת מרגיש לי שאני אשמה, בעצם…אני אשמה-"
"את לא!את לא, אני בחרתי ללכת ואני החלטתי להסכים לבוא איתך בכל פעם שביקשת ממני. זאת הייתה האחריות שלי וגם…חסא לי אקשן בחיים אז, זה דווקא מגניב." אמרתי לה והיא גלגלה את עיניה וגם חייכה.
"את חולת נפש, אבל הכי יפה שאני מכירה." היא אמרה ושלחתי לה נשיקה באוויר.
היא החזירה לי אחת וחייכנו כמו ילדות קטנות.
הדלת נפתחה ומשב רוח חזק נכנס מבחוץ.
סובבתי את ראשי לאחור ועיניי נפערו לרווחה בדיוק כמו של גלי.
הוא צעד לעבר שתינו במהרה ושתינו זינקנו מהכיסא ושלושצינו התחבקנו כל כך חזק.
הרגשתי מאושרת, לראות אותו באותה התקופה שהייתי זקוקה לו לחיוך שלו.
גל חיבר אותנו חזק ושלושתנו צעקנו כמו מטורפים.
"גל!מה אתה עושה כאן?!"
"למה לא התקשרת?!"
"מי חזרת בכלל?!"
המטרנו אותו בשאלות והוא התיישב על הכיסא, חייך. בשעשוע מההיסטריה שנכנסנו אליה ונראנו כנראה אחוזות בשיגעון מהצד.
הוא שילב את ידיו וחייך את החיוך הזה שלו שהיה חסר לי.
"בנות, לא להתרגש, זה רק אני." הוא אמר בגאווה ולא הפסיק לחייך ולגרום לי ולגלי לחייך.
התיישבנו אחרי שלוד דקות ששיגענו אותו בשאלות, הוא סיפר שחזר מהודו כי הגעגועים לישראל, אכלו אותו וכמובן למשפחתו ולנו.
הוא הרגיש שכאן זה המקום שלו ושעלה על הטיסה הראשונה חזרה לביתו.
כל כך התגעגעתי לגל, הוא למד איתנו בבית הספר ואנחנו מכירים עוד מהשכונה.
תמיד היינו השלישיה החזקה בבית הספר שלא נפרדה אפילו לא לשנייה.
והכי מצחיק שהוא ולידור היו החברים הכי טובים.
אך כשהוא טס, הם היו בקשר טלפוני בלבדהוא לא ידע כלום ממה שקרה.
לא רציתי לספר לי אבל הוא היה מגלה את זה בכל מקרה.
"ואו, יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר!" הוא אמר ומחה כף.
"כן, זבל נוטש אתה בכלל לא יודע כמה דברים יש לנו לספר לך!" גלי אמרה לו והביאה לו מכה קטנה בכתף.
"גלי." אלעד קרא לה מפתח הדלת והיא הסיטה את מבטה אליו.
"טוב ניפגש בסוף המשמרת, תחכו לי!" היא אמרה והנהנו בראשנו.
היא הלכה והוא עבר לשבת על כיסא לידי.
הוא כרך את ידו סביב כתפי ומשך אותי לחיבוק חזק שכה התגעגעתי אליו.
הרגדתי שזה היה חלום, אך למזלי הוא באמת היה וחיבק אותי חזק.
"התגעגעתי אליך ילדה." הוא אמר ופרע את שיערי עם ידו.
"גם אני, גל. היית כל כך חסר, אתה לא מבין מה עברנו כאן בלעדייך. אולי אם היית נשאר הכל היה אחרת." מלמלתי בשקט מעט בעצב.
"אחרי המשמרת נלך אליך, נשלים פערים. אל תדאגי, אני כאן כדי לסדר את המצב." הוא אמר בביטחון וחיכתי חיוך רחב וחיברתי אותו חזק יותר.
הדלת שוב נפתחה, ולצערי הרב, סניר נכנס כשסיגריה כבויה תחובה בתוך פיו ומבטו הקטלני היה מכוון על גל שחיבק אותי.
"זה לא סניר אביסרור?" הוא שאל בלחש.
"כן, זה הוא."