השמועה – פרק 4 [הסיפור הראשון שלי]

מריה הביטה באותו אדם. בשנאה. בתיעוב. בכעס.
הוא היה קרוב אליה והביט בה במבט כועס.
"שאלתי מי את!" אמר.
הוא היה גדול , קירח, שעיר ומגעיל.
"זה לא עניינך" ענתה לו לבסוף.
"ענייני לדעת מי החצופה שאומרת לי מה לעשות" צעק עליה וכל השוק הביט בהם.
"סניור מור" הם שמעו קול עדין ורך.
מרי הסתובבה לאחור. אישה מגונדרת עמדה שם.
"תסלח לנערה הצעירה. היא ממשלחת המחוזות. היא ממחוז המפרץ, המסכנה לא שמעה על נימוסים" אמרה לבחור הקירח שעד לפני שנייה כמעט איים על מריה.
מריה הביטה בבחורה בכעס. 'איך היא מעיזה להשמיץ את מחוז המפרץ?' חשבה לעצמה ברוגז.
"אני מבין העלמה מרוז" שמעה את הבחור הקירח עומד לבסוף.
"ואת! בואי איתי, את צריכה להיות בממלכה עכשיו! לא להסתובב בשוק" אמר העלמה מרוז בקשיחות למריה.
העלמה מרוז הובילה את מריה אל הכרכרה הענקית שהייתה מלאה ודחוסה בעשרות בנות.
לאחר כמה זמן הגיעו לארמון. כל הנערות הנרגשות יצאו מן הכרכרה הגדולה בהתרגשות. התלחשויות מכל פינה. מרי הרגישה כלכך לא קשורה לכל המתרחש.
היא רק עמדה ועשתה מה שאמרו לה.
שורה ארוכה של מיליוני נערות עמדה וחיכתה לתורה להיכנס לאחד החדרים.
לאחר המתנה ארוכה הגיע תורה של מריה. היא נכנסה לחדר, שם היו אדם הנראה בשנות בארבעים לחיו , הוא היה לבוש בבגדים מהודרים ולידו מישהי צעירה הלבשה בגדים צבעוניים.
הם הביטו במריה בהתפעלות.
"אוקיי חמודה, תורידי בגדים" אמר לה האיש.
מרי הביטה בו.
"אני לא מורידה בגדים" אמרה לבסוף.
הם צחקו צחוק מלגלג.
"אין לך ממש ברירה מתוקה" אמר לה בחיוך.
"אני לא מורידה בגדים!" אמרה מריה שוב, לא עניין אותה כלום.
"זה רק בשביל לדעת את המידה שלך" הסבירה הנערה והתקרבה אליה בחביבות.
"את מעדיפה שאני אצא?" שאל האיש.
מריה הנהנה במרץ כשהבינה שאין לה ברירה.
"אוקיי" אמר ויצא מהחדר.
מריה הביטה באישה שחייכה אליה.
היא הורידה את השמלה שאימה תפרה לי במיוחד בשביל היום הזה.
"בואי נראה מה יש לנו כאן" אמרה האישה בחיוך ולקחה את סרט המדידה.
היא התקרבה למריה שהייתה לבושה רק בחזייה ותחתונים.
היא מדדה את החזה שלה.
"90" מלמלה לעצמה.
אחר כך מדדה את המותן.
"60" מלמלה שוב.
לאחר מכן ירדה לישבנה.
"90" מלמלה שוב.
"יש לך גוף מקסים" אמרה למריה.
מריה חייכה חיוך קטן ומזוייף.
"את יכולה ללבוש בחזרה את השמלה" אמרה לה.
מריה לבשה את השמלה במהירות.
היא יצאה מהדלת השנייה שהייתה בחדר ושם הייתה משרתת צעירה שהראתה לה את חדרה.
מריה נכנסה לחדרה. ונשכבה על המיטה הגדולה שהייתה שם.
היא הביטה בתקרת החדר. עדיין מנסה לעכל שהיא במחוז הממלכה. בארמון.
היא התרוממה למצב ישיבה ובחנה את החדר.
קירות לבנים, ארון עץ. שולחן כתיבה.
היא נאנחה. הכל היה נראה לה מוזר..כלכך מוזר.
היא ידעה שמחר מתקיימים המיונים. מי תיפגש עם הנסיך ומי לא. היא קיוותה כלכך שלא יבחרו בה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת חדרה.
"כן?" שאלה בשקט. מקווה שמי שמאחורי הדלת אולי לא ישמע וילך. אבל הדלת נפתחה.
"שלום, את גברת מריה?" נכנסה גברת מבוגרת שהייתה לבושה בבגדים שחורים עם סינר לבן שהיה קשור על המותניים.
"כן" אמרה לה מריה וקמה לקראת הגברת.
"אני לולה" אמרה לה בחיוך.
מריה כיווצה את גבותיה.
"אוקיי" אמרה לה בשקט. מחכה שלולה תמשיך את דבריה.
"אני אהיה המשרתת שלך גבירתי, אם את צריכה משהו רק תפני אליי" אמרה לה בחיוך חם.
"את יכולה לקרוא לי מרי..לא גברת, לא גבירתי ולא מריה" אמרה מרי לולה שחייכה אליה.
"אוקיי מרי, את רוצה אולי משהו? אולי אמבטיה חמה לקראת מחר?" שאלה אותה.
מריה חייכה.
"אני אשמח, תודה לולה" אמרה לה בחיוך.
לולה מילתה למרי אמבט חם.
"מרי?" שאלה את מרי שהייתה באמבטיה בעודה יושבת על מיטתה.
"מה?" שאלה אותה מרי בשקט.
"את לחוצה לקראת מחר?" שאלה אותה לולה והתדמה לעברה עם מגבת.
"תודה" אמרה מריה ללולה ולקחה מידה את המגבת. ואז הוסיפה.
"למה?"
"כי את לא מתרגשת כמו שאר הנשים הצעירות בארמון" ענתה לה וחזרה לשבת במיטתה של מרי.
"הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו הוא לחזור הביתה" אמרה מריה ללולה ועטפה את עצמה במגבת..
"את לא רוצה לפגוש את הנסיך?" שאלה אותה לולה לא מבינה.
"ממש לא" אמרה מרי שלפתע התמלאה בכעס.
"מדוע?" שאלה אותה לולה והגישה למריה שהייתה מאחורי האמבט הגדול את חזייתה.
"כי אני לא מכירה את הנסיך" אמרה מריה ולבשה את החזייה.
לולה הגישה לה את שאר הבגדים שכללו תחתונים וכותונת לילה צמודה וקצרה.
"אני בטוחה שאם תכירי אותו תאהבי אותו" אמרה לה לולה בחיוך חם.
מריה שיצאה ממאחורי האמבט הגדול הביטה בגופה הקטנטן .
"אני מרגישה עירומה" אמרה ללולה, מתעלמת מהמילים האחרונות שלה.
לולה צחקה צחוק מתגלגל.
"את עוד תתרגלי יקירתי" אמרה לה לולה בחיוך.
"ועכשיו לכי לישון..מחכה לך יום גדול מחר" אמרה למרי ויצאה מהחדר.
מריה נכנסה אל תוך מיטתה ונרדמה אחריי מספר שניות..

אור חזק העיר את מריה.
"בוקר טוב" אמרה לולה בחיוך ופתחה את החלון השני בחדרה של מרי.
"בוקר טוב" מלמלה מריה וקמה.
"תשטפי את פנייך, עוד מספר דקות יבואו להלביש אותך" אמרה לה לולה.
"להלביש?" שאלה מריה לא מבינה.
לולה צחקה.
"שיהיה לך יום טוב מרי, ניפגש בערב" אמרה לה ויצאה מחדרה.
מריה הביטה בדלת לא מבינה.
היא הלכה לשטוף את פנייה במהירות ואז פתחה את הארון. גבותייה התכווצו שכראתה שיש שם רק הלבשה תחתונה וכמה כותנות לילה.
לפתע התפרצו כמה נשים לחדר.
"בוקר טוב" מלמלו אליה בחיוך והושיבו אותה על כיסא שצץ לו משום מקום.
מריה הביטה בהן לא מבינה.
"מה..?" שאלה אותן.
"הוו , תראו איזה יפיפייה יש לנו כאן" התפעלו מיופייה של מריה.
מריה התעצבנה ממבטיהן של הנשים.
"אתן מוכנות להפסיק להביט בי כך??" שאלה בכעס.
"או כמובן יקירתי העצבנית" אמרה לה אחת ושלושת הנשים שהיו איתה צחקו.
"מה מצחיק כלכך?" שאלה שוב מרי בכעס.
"אנחנו הולכות לעשות אותך יפה היום" אמרו לה.
הן סירקו אותה בכוח, מוציאות את כל הקשרים מהלילה והופכות אותן לתסרוקת אסופה וגדולה.
שמלת מחוך צמודה מלמעלה אך רחבה מהישבן ועד הרצפה.
איפור בכל מקום..
הן בישמו אותה בבושם מלכותי ויקר.
"זהו יקירתי , את מוכנה" אמרה אחת מהן.
הן הביאו מראה גדולה אל מול פרצופה של מריה.
מריה ללא ספק הייתה מהממת. הכל היה נראה טוב. מודגש במקומות הנכונים . מסתיר מה שלא צריך. היא הייתה מושלמת. מריה הביטה בעצמה ובלעה את רוקה. היה קשה לה להאמין שזאתי היא..

מרי עמדה בשורה עם עוד מליוני בנות.
"המיונים הולכים ככה" התחיל מישהו מכובד להגיד והתהלך לו בין כל הנשים.
"הגברים שכאן הולכים לרקוד עם כל אחת מכן, אתן תראו לנו את כישורי הריקוד שלכן..בהצלחה לכולן" אמר ויצא מהחדר.
מישהו ניגש את מריה שלא הבינה מה הוא רוצה ממנה. הוא הגיש לה את ידה והיא מיהרה לשים את ידה בידו כשראתה את כל המבטים נעוצים בה.
הם התחילו לרקוד. מריה ידעה לרקוד טוב מאוד..אך הדבר היחיד שרצתה זה לעוף מהארמון כמה שיותר מהר.
"את יפה" לחש לה בן זוגה לריקוד.
מריה הביטה בו במבט משועשע.
"ואתה אידיוט" לחשה לו ודרכה על רגלו.
הבחור נאנק מכאב.
השופטים המכובדים שישבו בקומה העליונה ובחנו את הבנות התחילו לבחור.
על כל בת היה מספר.
הם התחילו לצעוק מספרים וכל נערה בת מזל שהתקבלה יצאה מהחדר.
הבחור שהיה עם מריה לא וויתר. הוא משך אותה אליו וגרם למריה לרקוד נכון.
"מה אתה עושה?" לחשה לו בכעס מריה.
"רוקד" ענה לה בחיוך משועשע גם הוא.
מריה דרכה עליו שוב והוא שוב נאנק מכאב.
הנסיך שנכנס לפני מספר דקות להתיישב עם השופטים ולבחון איתם את הבנות הבחין במקרה.
הוא חייך לעצמו.
"מספר 386" צעק בלי לחשוב פעמיים.
מריה קפאה והביטה אל הקומה העליונה שם ישבו השופטים.
"מה?" שאלה את עצמה בשקט