השמועה – פרק 5

מריה הייתה מופתעת. היא לא הבינה למה אמרה את המספר שלה. היא הייתה בטוחה שזאת טעות ,'זאת חייבת להיות טעות' היא חשבה.
"בהצלחה עם הנסיך.." אמר לה בן זוגה של מריה בחיוך מנצח ויצא מהאולם.
מריה הייתה עדיין קפואה במקומה. באותו רגע היא רצתה רק לרצוח מישהו, היא שנאה את הארמון, את האנשים שהיו שם ואת הכל!!
היא רק רצתה ללכת ליער, לגיימס, לאימה ולאחיה הקטן ג'וש היא כלכך השתוקקה לחבק ברגע זה, אבל הכי היא רצתה..את אביה.
מריה יצאה מהאולם כמה שיותר מהר. רק להתרחק מכל הגועל והצביעות שהיו שם.

הנסיך..לא היה יכול להוריד ממנה את העיניים. היופי , ההבעות פנים, הכל היה לו מוכר.
הוא ראה את הנערה יוצאת מהאולם, או יותר נכון בורחת. בלי לחשוב פעמיים הוא קם מכיסאו ויצא מהקומה השנייה. הוא ירד בגרם המדרגות. רק להספיק לדבר איתה.
הוא ראה את אותה הנערה מתרחקת ובורחת לאחד החדרים. 'כנראה זהו חדרה' חשב .
הוא נעצר. לא היה בטוח אם להמשיך ולהתקדם לעבר חדרה. 'אולי היא לא תרצה לדבר איתי? שטויות..מי לא תרצה לדבר איתי, הרי היא כאן בשבילי..' חשב לעצמו אבל עדיין היסס. הוא חשש , זה אף פעם לא קרה לו, במיוחד לא עם בחורות.
הוא תמיד היה כלכך בטוח בעצמו. ורק עכשיו, איבד את זה.

מריה נפלה על מיטתה , היא רק רצתה לעוף מהמקום הזה. היא הרגישה כלכך לא שייכת.
היא שונאת להרגיש לא שייכת!
היא רצתה להשיג אוכל לילדים המסכנים במחוזה , היא הרגישה כלכך רק שלה יש חדר משלה . אבל להם לא. שלה יש אוכל. ולהם לא. שהם סובלים. והיא לא.
היא רצתה לבכות., אבל היא אף פעם לא בוכה..אף פעם.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
היא לא טרחה לענות לה. 'זאת בטח רק לולה, היא תבין' חשבה לעצמה.
היא נשכבה על בטנה והניחה את הכרית הנעימה על ראשה.
לפתע הרגישה יד חמה נוגעת בכתפה.
מריה נבהלה והורידה במהירות את הכרית מראשה.
"אדוני" אמרה בשקט והתרוממה במהירות.
'מה הוא עושה כאן?' חשבה.
"את יכולה לקרוא לי כריסטופר" אמר לה בחיוך.
"א..וקיי" אמרה לו מרי בשקט. עדיין לא מבינה מה קורה כאן.
כריסטופר כיווץ את עיניו ואז חייך.
הוא בחן את כל גופה של מריה, מרי רצתה להעיף לו סטירה על כך, אבל נזכרה שהוא בקלות יכול להוציא אותה להורג.
"הפעם האחרונה שהתראינו הייתה לפני שנה במחוז המפרץ, אני צודק?" שאל.
מריה הנהנה במהירות. היא לא האמינה שהוא זוכר… היא שונאת עד היום את היום הזה. היום שבוא אביה נפטר.
"כשראיתי אותך שם היית לבושה אחרת, גינס קרוע, גופיה שחורה" אמר לה.
"איך אתה זוכר מה לבשתי?" שאלה אותו מבולבלת.
"קשה לשכוח אותך, מרי" אמר לה.
עינייה של מרי נפערו. הוא זוכר את שמה.
"איך אתה..?" התחילה לשאול.
הוא חייך אליה. מריה הביטה בו בעיניי היהלום שלה.
"יש לך עיניים יפות" אמר לה.
מריה גיחכה והשפילה את מבטה.
"באמת" אמר לה מחייך והרים את ראשה.. מריה הביטה בפניו של כריסטופר.
"תודה" אמרה לו בשקט.
"למה את מדברת בשקט?" שאל.
"השתנת מאז לפניי שנה" הוסיף.
"אתה לא הכרת אותי ואתה לא מכיר אותי" אמרה לו מרי.
היא ידעה שהוא צודק.
אבל היא תמיד שנאה שהיו אומרים לה שהיא השתנתה. היא השתנתה, היא ידעה את זה..
אבל תמיד הכחישה.
מאז המוות של אביה. היא הייתה מסתגרת בחדר וכל היום בוכה.
הביטחון העצמי שלה ירד. היא בקושי אכלה.
כריסטופר צחק,
"אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שהביטחון העצמי שלך היה גבוה. איך שדיברת אליי לפני שנה. לא פחדת" אמר ומריה קטעה אותו.
"עד שהבנתי שאתה הנסיך" אמרה בחיוך קטן.
הוא צחק.
"לא הייתי עושה לך כלום גם אם היית נשארת" אמר.
"אני יודעת" אמרה לו מריה.
היה שקט לכמה שניות.
"אז את כאן בשבילי?" שאל כריסטופר.
מריה צחקה.
"אני כאן בגללך!" אמרה לו בזילזול.
"את לא רוצה להיות כאן?" שאל.
"לא" ענתה לו מרי.
"אז למה את כאן?" שאל אותה, הוא קצת נפגע.
"אמא שלי הכריחה אותי…אתה יכול לדאוג לזה שלא יעבירו אותי שלב, נכון?" שאלה אותו בתקווה.
"לצערי אני לא אחראי לזה" אמר לה.
"מה זאת אומרת..אבל אתה הנסיך, בגללך כל הנשים האלה כאן" אמרה לו.
"אני פשוט לא יכול להבטיח לך כלום" אמר ויצא מהחדר במהירות.
משאיר את מריה מיואשת ומבולבלת.
הוא ידע שהוא זה שבוחר את הנשים, אבל הוא רצה שמריה תיבחר. היא סקרנה אותו כלכך ומשכה אותו כלכך..הוא רצה לנצל כל רגע שיש לו איתה. וזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות…