השקט שלפני הסערה 2 – פרק 31

לפתע צלצול הטלפון הפריע לאהבתנו לצמוח. אני נפרדתי מסת' המאוכזב ואמרתי: "הטלפון".
"למי אכפת?" מלמל ונישק את צווארי הקריר.
"סת'… אתה צריך לענות." אמרתי כשאני צוחקת מדגדוגי נשיקותיו.
"נו… רק עוד קצת." אמר ועבר לנשק את הצד השני.
"סת'!" קראתי כשבטעות נשך את צווארי מרוב תשוקה.
"טוב, טוב. אני אלך לענות." מלמל בחוסר חשק מופגן והלך אל הטלפון. הלכתי אחריו, מתעניינת מי הפריע לנו באמצע פסטיבל האהבה התחלנו.
"הלו?" שאל סת' לשפורפרת הטלפון כשהוא מביט בי בערגה.
הוא הקשיב לבנאדם בקצה השני של השיחה והנהן מדי פעם.
"כן, היא פה." אמר כשגבותיו מכווצות.
"אה, אתם ההורים שלה?" אמר מופתע. קפאתי על מקומי. ההורים שלי?! איך הם הגיעו אל הטלפון של סת'??
"את רוצה לדבר איתה?? אוקיי, חכי שנייה." סת' מסר אלי את שפורפרת הטלפון. לקחתי אותה בידיים חוששות כשמבטו המודאג של סת' נעוץ בי.
"חמודה?? זו את??" קולה החם של אמי בקע מהטלפון.
"כן…" אמרתי, מאות תירוצים עוברים בראשי באותם רגעים.
"סוף סוף! אני כבר חודש מחכה לדבר איתך!" קראה בהקלה. סימנתי לסת' שיחבק אותי. הוא הבין לבד שאני צריכה תמיכה וחיבק אותי מאחורה.
"מה קורה?" שאלתי בחשש, מתרפקת על מגעו החם של סת' האוהב מאחורי.
"הכול מעולה. דואגים לך, כרגיל." אמרה וצחקה. היא הייתה מאושרת עד השמיים. החלטתי שאני מספרת להם. עכשיו זו ההזדמנות שלי. סת' לחץ על בטני לאות עידוד וחייכתי.
"אימא… אני צריכה לספר לך משהו." אמרתי בחשש קל.
"מה, מתוקה?" שאלה בקול אימהי.
"אימא….הסיבה שלא דיברתי איתך חודש שלם והתחמקתי היא… אימא, אני ערפדה".
שתיקה המומה התפרשה בצד השני של השיחה. חשבתי שהיא כבר התנתקה או משהו אבל שום צפצוף אשר מבשר על סיום השיחה לא נשמע.
"אימא? את… את שם?" שאלתי בחשש. סת' הקשיב גם הוא אל החצי שיחה. הוא הצמיד אותי עוד יותר אליו, כאומר: אני כאן.
"כן…" קולה הלא כל כך יציב של אמי נשמע מעבר לקו. חששתי שהיא כבר עברה התקף לב.
"אממ… את בסדר?" הייתי מפוחדת עד מוות.
"כן, כן, ברור שאני בסדר. את יודעת, תמיד היה לך דמיון מפותח." אמרה וצחקה בקלילות, כאילו לא כרגע הודעתי לה שאני יצור מיתולוגי.
"אימא… זה לא המצאה שלי או בדיחה. אני ערפדית. ו… והחבר שלי הוא… הוא איש זאב".
"לואיז, די עם השטויות." אמרה בעצבנות.
"אימא! אני לא צוחקת!" זעקתי, לא מבינה למה היא לא מאמינה לי.
"נו, באמת! את חושבת שאני אאמין שהבת שלי היא ערפדית?? הרי ראיתי אותך במו עיני"!
"כן, אבל אז הייתי אנושית! למה את חושבת שלא הייתי בבית שנתיים?? למה את חושבת שסירבתי לדבר איתכם חודש?? אני ערפדית! והחבר שלי איש זאב!" זעקתי והתנתקתי מידיו של סת'. עכשיו כבר שום דבר לא יכול להרגיע אותי.
"את משקרת! אין סיכוי שאת ערפדית! זה מיתוס, דבר שבכלל לא קיים!" ידעתי שעכשיו היא מסתובבת בבית ומנופפת בידיה בזעם, בדיוק כמו שאני עושה.
"אני לא משקרת! אני דוברת אמת! מה אני צריכה לעשות כדי להוכיח לך"??
"את לא צריכה לעשות כלום כי זה לא אמת"!
"אם זה לא אמת אז איך זה שיש לי כוח על?? איך זה שאני קרה כמו קרח?? איך זה שאין לי לב"!
סת' סימן לי למסור לו את הטלפון בזמן שאמי צווחת וצורחת עליי שהשתגעתי. מסרתי לו את הטלפון והוא שם את השיחה על רמקול.
"גברתי?" שאל בביטחון האופייני לו.
"מי זה?" נבחה בעצבנות.
"זה סת', החבר של הבת שלך." הציג את עצמו ברשמיות.
"מה אתה רוצה?" המשיכה באותו טון עצבני.
"תקשיבי, אני יודע שזה נשמע מוזר ואת מפחדת שבתך איבדה שפיותה אבל תאמיני לי, היא דוברת אמת. אני איש זאב והיא ערפדה. אבל אל תדאגי, אנחנו… איך אני אגדיר את זה? צמחוניים. אני אוהב את הבת שלך מאוד, אני מוכן למות למענה, ואני יודע שהיא לא תעז לשקר לך. אני מציע לך לבוא לפה כדי שתוכלי לראות את בתך ותראי שהיא דוברת אמת. בנוסף לכך, סוף סוף נוכל להיפגש."
שתיקה השתררה בצד השני של השיחה. ידעתי שהיא מהרהרת בהצעתו. לבסוף צעקה: "ג'ון? תארוז מזוודות. אנחנו נוסעים ללואיז!"
סת' חייך חיוך רחב, מאושר מכושר השכנוע שלו.
"נתראה עוד 12 שעות! אוהבת אתכם!" אמרתי במהירות וניתקתי. סת' התקדם אליי וחיבק אותי בחיוך. נשענתי על ידיו אשר נכרכו בגבי ואמרתי בלחש: "אתה החבר הכי טוב בעולם."
"זה כי את החברה הכי טובה בעולם." אמר ונישק אותי ברכות.
החיים שלי יכולים להיות טובים יותר מזה?