התעוררות – אפילוג

לפקוח עיניים אחרי שהיו עצומות זמן רב נדמה כאילו סוחט כוחות ומעייף. העפעפים כבדות והריסים נדמים כאילו נדבקו. לידי קול צפצוף קצוב נשמע ומלמולים מהוסים. שפתי יבשות וסדוקות וכל גופי כואב.
חוט עירוי תחוב במרפקי וכך גם באפי. כאשר עיני פקוחות כליל, אני מגלה שקשה לי להשאיר את עין שמאל פקוחה לרווחה, לכן אני עוצמת אותן ופוקחת למחצה. על הקיר מולי נתלים כמה דפים עם ציורי ילדים שונים. ציור של בית עם גג עקום בצבע כחול ועל יד הבית, בגודל הבית עצמו, עומד לו איש-מקל עם קו המחובר לגופו בין רגליו הלא סמטריות. הדפים נעים בליטוף עדין קדימה ואז מתנגשים קלות בקיר ושוב נעים קדימה, מה שמעיד על כך שהחדר ממוזג אף שלא כל כך קר. כמעט מחריד להבין שאני לא נמצאת במרפאה של לורן.
לרגע אני מצפה לראות הכול, וכשזוג עיניים ירוקות גדולות מופיעות מעלי אני מבינה שזה מה שהכי רציתי מכל.
"פעם שנייה," קול לוחש לי. פעם שנייה שאני פוקחת את עיני לאחר סבל קשה מצדי ולבסוף רואה את אותן עיניים, אך כעת הן מלאות חיבה ודאגה מהולה בעצב כבוש. 
העיניים הירוקות מתחברות לאף לא קטן ולא גדול, אלא מושלם באופן מעורר קנאה, והאף מוביל אל שפתיים פסוקות במעט החושפות תחילת שורת שיניים. אף שהשפתיים לא מושלמות וכך גם לא הפנים שבאופן מבהיל לא מוכרות לי לפתע. סגול מעטר את עין ימין והשפה חתוכה כשדם קרוש מבצבץ ממנה.
"רון," נשמע קול, אך רחוק ממני. רחוק יותר ממה שהוא באמת. 
"לוק," אני פולטת בקול צרוד לפני שאני בכלל מבינה מה ברצוני לומר.
משהו עמוק עמוק בתוך עיניו נסדק לרגע, כמו רעד קל ממשב רוח קר או צמרמורת עדינה. 
ואז אני מבינה. זה מציף ואי אפשר להתעלם ממנו, מסם העומד מולי בדאגה כה רבה, מניסיוני לומר שלום או משהו בסגנון אך במקום זאת נפלט שמו של לוק מפי, ומרפרוף האכזבה שריצד בעיניו של סם.
"שתי," אומר סם ומקרב אל שפתי כוס עבה לבטח ספל שמצא באחד החדרים. מים קרירים-פושרים מסירים את שכבת החול הצורב בגרוני ואני מסוגלת לדבר מבלי להישמע כל כך צרודה. 
"סם?" אני שואלת.
הוא מביט בי בשאלה.
"הרגליים שלי עדיין שם?" אני אומרת. "אני לא מרגישה אותן."
הוא צוחק. "כן, הן עדיין שם, רון."
סם מתיישב לידי ואני לא מצליחה לראות אותו לכן הוא מרים את משענת מיטתי ואני מסוגלת לראות את החדר בשלמותו, ובמיוחד, את לוק שיושב ברגליים פסוקות קדימה על כורסת העור האדומה שמוצבת בירכתי החדר. שפתו התחתונה מתעוותת מדי פעם ואף שהוא ישן ועיניו עצומות, הן עדיין פקוחות בסדק צר שחושף פס דק של לובן עינו.
הוא נראה נורא, אך עדיין נראה סקסי. החתך בגבתו וידו הנתונה בגבס נותנים לו מראה קשוח ומחוספס. בצד השני של מיטתי יושבים סם ואוליביה, שלא יודעים אם לדבר איתי, או בינם לבין עצמם, או סתם להמשיך לשבת ולבהות בלוק שמרוב שבחדר שורר שקט אפשר לשמוע את נשימותיו העדינות מלטפות את האוויר, יוצאות בשריקה חרישית מבין שיניו. אני יכולה להקשיב לזה ולהסתכל עליו שעות והידיעה שהוא שלי, נתון רק לי, גורם לי רק לרצות להעיר אותו ולהתכרבל איתו על הכורסה הלא נוחה. אך במקום זה, אני צריכה להתמודד עם המציאות ממנה ברחתי בזמן ששכבתי כאן מחוסרת הכרה. 
"כמה זמן אני ככה?" אני שואלת. קולי מכוער בצורה שלא תיאמן. קול צרוד עם סדוק וזה בנוסף לנייר הזכוכית ממנו בוקע הקול כך שיוצא משוייף. לרגע אני אפילו מפחדת שאני אעיר את לוק בקולי בכך שהוא יבהל.
"יומיים," אוליביה עונה וקמה ממקומה, היא הולכת לשידה שעל ידי עליה מונחים כל מיני זרי פרחים ושוקולדים למיניהם. אוליביה בוחנת את קופסאות השוקולדים ולבסוף בוחרת לעצמה שוקולדים ממולאים בליקר. היא מתיישבת על יד סם, דוחפת לפיה שוקולד המועצב בצורת עיגול כמו יצירת מופת ומציעה לסם שמנענע בראשו ודוחף את הקופסה חזרה לחיקה של אוליביה. כעת רגלי מתחילות להתעורר מן ההרדמה ואני כבר לא יודעת מה עדיף יותר – לא להרגיש אותן בכלל או להרגיש את כל הכאב.
כשאני לוחצת פעמיים עם אצבעי על השוק שלי, אני לא מרגישה את המגע הזה ברגלי, אלא רק כאילו נגעתי בבשר חי שמנותק לגמרי מגופי. אני מצטמררת ומפסיקה לבדוק אילו עוד חלקים מרגלי מורדמים לגמרי.
"כמה זמן הוא פה?" אני שואלת כשאני מביטה בלוק שראשו מוטה אחורנית כי לא מצא על מה להישען ולבטח צווארו יתפס בשל כך.
"מהיום שבו הובאת לבית החולים," אומר סם. "הוא העדיף שלא יטפלו בו מאשר שהוא יעזוב אותך."
אני כבר לא יודעת מה לעשות. להיות שמחה בגלל שלוק כאן איתי, בגלל שסם כאן איתי ואוליביה, או להיות עצובה על כל החברים שנותרו דוממים ללא רוח חיים על שדה הקרב. תמונות צצות במוחי ואני נזכרת בגופתו החלולה של רוי. הנער הביישן והמופנם שלא זכה לראות את קלודין מתה בייסורים, מת עוד לפני שהספיק להיפרד מכל מה שהקריב למען המלחמה בעדי. בחילה גואה בי.
"את מי איבדנו?" אני שואלת בלחש, בקול רועד ומותש.
"רון…" מתחיל סם לומר בקול רך, מה שאומר שהוא יתחיל להרצאות על כך שאני חלשה מדי בשביל מידע כבד כל כך, אך אני מתפרצת לדבריו.
"סם, אני רוצה לדעת!" אני מוחה.
"את רוי," אומרת אוליביה בקול יציב שלא כמוני. "דרק מת כשניסה לפגוע בקלודין עוד בתחילת המלחמה וארין, שלא שרדה לאחר סיום המלחמה."
אני בולעת את רוקי. ארין אף פעם לא סבלה אותי והיא גם לא ניסתה להיות נחמדה כשהייתי בחברתה, אך אני מוקירה אותה על כך שהיא הקריבה הכול למעני. או שבעצם למען ביטחון הפנימייה. כך או כך אני עדיין אסירת תודה לה.
"ופול," היא מוסיפה בקול חרישי.
היה נוח לשכוח ממותו, להאמין שהוא עדיין חי לו אי שם בעולם האנושי, אך זה לא נכון והוא חסר שם, אני בטוחה שמבחינים בחסרונו של פול דיוויס, המורה לספרות.
דמעות עולות בעיני וגוש עמוק עומד בגרוני. זה אכזרי מדי לחשוב שהכול עדיין כמו שהיה ופול עדיין חי בעולם האנושי, זה לא מגיע לו, מגיע לו הכבוד שכל אדם מת מקבל.
נחירת בליעה נשמעת מכיוונו של לוק וכשאני מסיטה את מבטי אליו, אני רואה אותו מתמתח ופוקק את מפרקי אצבעותיו. לבסוף כשהוא רואה אותי הוא חדל מלזוז, רק מביט בי בהלם כאילו הייתי על ערש-דווי וניצלתי שלא בידיעתו.
"אנחנו נלך," אומרת אוליביה וסם ממהר להסכים. שניהם קמים ממקומם, ויוצאים החוצה.
לוק קם ממקומו ומתיישב קרוב אלי, אך אף על פי קרבתו הוא לא מספיק קרוב. אני רוצה שיחבק אותי, שיחבק ולא יעזוב כי אחרת אני עלולה לפרוץ בבכי.
הוא נוטל את ידי, מרפרף עליה עם שפתיו הרכות ולבסוף מניח עליה את מצחו כאשר אני ממלמלת, "אוי, לוק." ופורצת בבכי מר, בכי שקט ומהוסה, מלא עצב.

תלמידי הפנימייה האמיצים נקברו בסמוך לקברו של ניק, כך שכל ההולך ובא יראה את החיבור האינסופי ביניהם.
מורין עשתה כבקשתי ופתחה את השער המוביל אל העולם האנושי, אף שזה מצריך המון כוחות ולאחר מכן היא הייתה מותשת ונסגרה במשרדה למשך כל היום, ספק מהעייפות ספק מהאובדן. 
שני גברים לא מוכרים סחבו את גופתו של פול אל העולם האנושי. החלטתי ששם הוא צריך להיקבר כדי להגיע למקסימום הכבוד שמגיע לו, אף שאני לא אוכל להשתתף בלוויה. ביקשתי מהם להניח את הספר 'חלום ליל קיץ' על קברו שהוצב בסמוך לקבר הנערה והתינוק שמתו בלידה והצטערתי בלבי שלא באמת היה הכול חלום כך שפול היה איתי עכשיו, אך אני לא מצטערת על כל הדרך שהגעתי כדי להפוך למה שאני היום. 
אני ולוק צועדים בין העצים הסבוכים. החורף כבר כמעט החלים ונעלם כמו פצע ועל אף עקשנותו הוא מפנה את מקומו לימים חמימים יותר וזה שינוי מיוחל.
לוק מרים בעבורי ענף נמוך ואני מדלגת מתחתיו, מחייכת ללוק שנושק קלות לשפתי ואנחנו ממשיכים ללכת זה בידי זה לעבר קרחת היער.
"יפה פה בתקופה הזאת," אני אומרת בחיוך ומסירה עלה שנשר על ידו המקובעת של לוק. 
"כמוך," לוחש לי לוק ומושך אותי אליו בגיחוך, עוטף אותי בזרועו הבריאה. כולנו מחלימים כעת, בין אם זה גופנית ובין אם זה נפשית, אפשר כבר לראות לעיתים קרובות יותר חיוך מצדו של לוק, כנראה שמותה של קלודין גרם לו למעט סיפוק ותחושת רעה תחת רעה. בעוד שבוע הלימודים יתחילו ואחר כך לוק הבטיח לי שניסע למקומות יפים שהיה בהם כשהיה בצורת זאב. אמנדה עדיין מתאבלת על אובדן ארין ורוי, ובזכות דילן אפשר לראות גם כמה צחקוקים ממנה, אמנדה תוססת ותשוקתה לחיים גוברת מיום ליום, היא תתגבר ותמשיך הלאה, אני בטוחה בזה.
"הגענו," אומר לוק ושנינו מביטים לעבר קרחת היער. כעת האגם שב לזרום, הוא רק לקח פסק זמן, אך ידע שהוא מתישהו יחזור לזרום כהרגלו, כמונו. היער כעת נראה ירוק מתמיד וחי, כאילו סימן עוד תקופה שעברה וחלפה וכעת אנחנו בראשית תקופה חדשה, ואולי טובה יותר. אולי.
אני מביטה סביבי בסיפוק עצום, לוקחת נשימה גדולה, כבר לא פוחדת לגזול אוויר שלא שייך למקום שאני לא קשורה אליו, ומסכימה לעצמי לומר, "סוף כל סוף אני מרגישה שייכת, שייכת יותר מתמיד."
"שייכת לי," לוק אומר בחיוך ומושך אותי אליו.