התעוררות – פרק 28

הדבר הכי גרוע בלעשות משהו אסור, הוא לא העונש, אלא ההתמודדות מול אלפי הפרצופים המאוכזבים ממני ולדעת שאכזבתם מוצדקת לחלוטין, כמו פרצופו של המורה למתמטיקה שהחמיץ את פניו כאשר חלף על פני במסדרון והתעלם לגמרי מחיוכי המנומס. מול פרצופי התלמידים אני יכולה להתמודד, כיוון שבפרצופם יש תערובת לא אחידה של רגשות מעורבים וסותרים, כמו מתח ואהדה וסלידה.
אני משלבת את ידי מאחורי גבי, אולי כך אראה יותר מכובדת לפני מורין. משרדה של מורין מסודר היום. כל הדפים שהיו מונחים על שולחנה נעלמו או נדחפו לתוך מגרות, סריג הקרדיגן שהיה מונח על משענת כיסאה בכל הפעמים שהייתי כאן כבר לא נמצא שם ותריסי החלון שהיו מוגפים תמידית, כעת פתוחים לרווחה ומאשרים לשמש לשטוף את החדר ולהראות אותו באור שונה; כבר לא אפלולי ומאיים. מורין מניחה את מרפקיה על השולחן, משלבת את אצבעותיה ומביטה בי במבט אטום. אני יודעת למה אנחנו מחכות, או יותר נכון למי, מבלי שבכלל מורין הזכירה זאת.
הדלת נפתחת מאחורי בחריקת צירים שכרגע נשמעת מבעתת ומעוררת אימה יותר, כאילו הוא סוגר את הדלת בכוונה לאט כדי שהחריקה תשמע לטווח ארוך יותר ובכך תגרום לי להתייסר, הרי הוא יודע למה קראו לנו. עיניו הצהובות לא משות ממני כשהוא נעמד לידי בפרצוף מאופק שאמור להוכיח אותי, להראות לי שבגללי הוא גם סובל ולגרום לי למצפון.
"ורוניקה הל ולוק קלארק," אומרת מורין בהחלטיות.
"אני לא מאמין שהיא מכניסה אותי ואותך באותו משפט," ממלמל לי לוק באוזן ואני מתאמצת שלא למרפק אותו בצלעותיו, להרחיק אותו מטווח שמיעתי.
מורין, שכנראה שמעה את דבריו, מרימה גבה לעברו. "ורוניקה, יש לך משהו לומר להגנתך בנוגע למה שאירע אמש?"
אני סולדת מדיבורה הרשמי, כאילו אנחנו בבית משפט. אני ממתינה כמה דקות ומנידה בראשי לשלילה. אין שום דבר שאוכל להגיד כך שזה יצמצם את העונש או יעלים אותו כליל.
היא מהנהנת פעם אחת. "לוק, האם ידעת שורוניקה תכננה זאת?"
"מה אני? אבא שלה או משהו?" הוא שואל בקימוט מצח.
"בן-הזוג שלה," מתקנת אותו מורין בסבלנות, מתעלמת מהעוקצנות והסלידה בקולו.
"ולא בדיוק שאלו אותי בעניין הזה," לוק אומר בלי להביט בי.
אני נאנחת ברוגז. "הוא לא ידע, המנהלת."
"חנפנית," הוא מפזם.
"חוק מספר חמישים וארבע בתקנון אומר שעל בני-הזוג לפקח ולדאוג אחד לשני," מתחילה מורין לומר. אני ולוק כבר מבינים שזה נודד לכיוון של הרצאה כי אנחנו מעבירים בינינו גלגולי עיניים.
"אוקיי, מורין," אומר לוק ומתקדם צעד קדימה. "אני צריך לסבול איתה-" הוא מצביע עלי "-את המשך העונש, אז בבקשה ממך אל תתחילי אותו כבר עכשיו."
מורין מצמצמת את עיניה למשמע הסבל בקולו של לוק. אני לא מאמינה שאני באמת מודה בזה, אבל לוק הציל אותנו מהטחת הרצאה משעממת בשילוב מבטים מאוכזבים.
"אתם תשטפו את הכלים בשבת מיד לאחר ארוחת הצהריים," מורין אומרת תוך כדי שהיא קמה, מתקדמת לעבר הדלת.
"לא!" אני מוחה, אך לוק מחזיק חזק בזרועי ושולח חיוך לעברה של מורין שהסתובבה למשמע מחאתי.
"נקבל עלינו את העונש, המנהלת," אומר לוק בתמימות מעושה. מורין מהנהנת ומחייכת חיוך קצר, לאחר מכן יוצאת החוצה ביעף כשעקביה נוקשים על הרצפה.
"חנפן," אני אומרת בעויינות ומעיפה ממני את ידו אשר סגרה על זרועי. "נקבל עלינו את העונש, זאב?"
הוא מניד בראשו תוך כדי שהוא מביט במורין המתרחקת שגוערת בכמה תלמידים שלא נמצאים בשיעור. "את מקבלת עלייך את העונש, מתעוררת."
הוא מבזיק לעברי חיוך ערמומי ויוצא החוצה, צועד לעבר היציאה מהבניין.

המשך השבוע חלף ביעף. יום שבת הגורלי מתקרב. יום שבת בו אצטרך לסבול את לוק, את שאריות האוכל בין הציפורניים ואת הידיים המקומטות לאחר שטיפת כלים ארוכה.
אני וניק התקרבנו לאחרונה. הוא עודד אותי לקראת העונש הקרב ובהפסקות צהריים ארוכות הוא סיפר לי על חוברת קומיקס בשם 'העורב' שהוא קרא מזמן או על מחזות שכלל לא ידעתי שהן קיימות. היה מנחם לדעת שיש מישהו שלא שופט אותי על פי מה שקרה ביער, כי לכל התלמידים היה משהו אחר לומר בנושא או פרצוף שונה לשלוח לעברי בחטף.
אני יוצאת מן כיתת הספרות. אין לי מושג איך אספיק לסיים את כל השיעורים שהמורים החליטו בטובם לתת לנו לסופשבוע כדי שנתקע בחדרים תחת ערמות דפים שאלוהים יודע איך לפתור אותם ובנוסף לכך אסיים את שטיפת הכלים כמה שיותר מהר.
"ורוניקה," קורא סם וסוגר את דלת התא שלו בטריקה. אני מתקדמת לעברו, מתעלמת מהמבטים המתעניינים ששולחות לעברנו קבוצת בנות שמאבטחות את סם ללא ידיעתו. "בא לך לצאת לסיבוב?"
אני מרימה את מבטי בחדות אל עיניו הירוקות נוצצות, ערמומיות יותר מתמיד. שערו השטני נופל על פניו ומשווה לו מראה מסתורי.
אני מקמטת את מצחי בחוסר הבנה.
"אני צריך קצת להתרחק מכמה מטרידות," הוא אומר ומעיף מבט קצר אל התלמידות אשר בוהות בו ללא חוצפה. אחת מהן מנופפת לו כאשר הוא מסתכל והמכשפה שעל ידה מגלגלת עיניים.
אני מסתכלת עליו כמה דקות. הבעת פני לא משתנה. "אוקיי, ביי סם, תהנה."
אני מתחילה ללכת בהמשך המסדרון, אך הוא צוחק ומושך אותי חזרה בזרועי. "התכוונתי, אני רוצה להסתובב איתך קצת."
אני צוחקת ודוחפת אותו קלות בכתפו. "חנפן."

אני וסם נכנסים לתוך היער בו הרוח שורקת, לא חדלה מלזוז בין עצי היער בחדות. עלים יבשים עם בוץ נדבקים לסוליות נעלי ומקשים על הליכתי, לכן אני צריכה לעצור כל כמה דקות כדי לנקות אותן.
"לעזאזל," אני ממלמלת ונעצרת, מטיחה את נעלי על עץ אחד וגזעו המחוספס מתלכלך ברפש שעל נעלי. אני שומעת את צחוקו של סם ומסתובבת אליו. "איך לך לא נדבקים עלים?"
"כי אני לא הולך בתוך הבוץ," הוא אומר ומצביע על חלקת האדמה תחתיו, שם האדמה יבשה ויציבה, סדוקה במעט.
אני מביטה בו בעיניים מצומצמות. "ועכשיו אתה נזכר לספר לי?"
הוא מושך בכתפיו באדישות. "לא שאלת."
אנחנו ממשיכים ללכת, חולפים על פני המקום בו התגלגלתי ולוק הציל אותי משבירת עצם הזנב או משהו. אי אפשר לומר שזה לא היה כמעט כמו רכבת הרים שהתרפקה בדיוק כשעליתי עליה.
אף שאני כבר לא צועדת בתוך החלק הבוצי של היער, עדיין לא נעים ללכת על האדמה היבשה, כיוון שיש עליה כמות מכובדת של אבנים קטנות ודוקרות שמפריעות להליכה ישרה ולא חסרת שיווי משקל. אם סם לא היה צועד לידי – בזווית עיני, גלוי לכל עין – לא הייתי בטוחה שהוא נמצא שם. צעדיו שקטים על האדמה כמו חיית טרף במארב. ידיו בתוך כיסי מכנסיו והוא מדלג מעל גבעות קטנות באדמה או גומות שעלולות להביא לנפילה, נחיתתו על הקרקע לא עולה על רעש של עלה המתבדר ברוח.
"אתה כל כך שקט," אני לוחשת, מפחדת להפר את שקט היער אותו שוברים רק רחש רשרושי העלים.
"אימונים," הוא מסכם במילה אחת ומוסיף משיכת כתפיים. "כשהייתי גור, להקת רוק לעומתי הייתה לחישה."
חיוך עולה על פניו, כמו בפעם שעברה שדיברנו על העבר שלו, דומה שנזכר בדברים טובים. אני מחייכת גם.
"אמא שלי לא אהבה שאני הולך לציד, כי אני רעשן מדי," הוא מביט למעלה, אל נקודה לא ברורה. "אבל אבא שלי אף פעם לא התייאש ממני."
אני שותקת, מדמיינת את סם בתור גור. בפיו הטרף גוסס, אך עדיין נושם נשימות רדודות. דמה של החיה נאגר למרגלות כפות רגליו של סם הנמר אשר פרוותן מכוסה דם קרוש ופיו מתעקל לחיוך גאווה. ואז במהירות שלא תיאמן, כל הלהקה קופצת על הטרף שמשחרר צעקה חרישית ודומם.
אני מתנערת מהמחשבה הזאת שהייתה כמעט מוחשית מול עיני. גל קיא דוחק בי.
"מה עם אבא שלך היום?" אני שואלת בהיסוס. הפחד שנכנסתי לאזור אסור בזיכרונותיו של סם גואה בי.
"בואי נשב." הוא מצביע על אבנים חלקות ושטוחות, מקום מושלם לישיבה. אני מתיישבת על אבן אפורה וגבוהה וסם מתיישב על האבן שלידה, נמוכה יותר כך שאני מסתכלת על סם מלמעלה, אני לא אוהבת את התחושה הזאת.
"מצטערת," אני מכסה את פניו בידיי, "לא הייתי צריכה לשאול את זה."
"הוא התאבד במלחמה," הוא נושף, "אם אפשר לקרוא לזה התאבד בכלל.
"זאת הייתה מלחמה בין שתי להקות נמרים, אבא שלי היה האלפא. לא השתתפתי במלחמה, אבל לקראת סופה קראו לי. אבא שלי פגש אותי, הוא היה כולו… גוסס, זאת הייתה בעצם פרידה, כי אחרי שהוא נפרד ממני הוא התאבד, גרם לי להפוך להיות האלפא ולברוח כיוון שכל הלהקה חוסלה."
"אני כל כך מצטערת," אני לוחשת. דמעות מציפות את עיני כשאני מבינה שאביו התאבד מול פרצופו, הוא הקריב את עצמו למען ביטחונו של סם, כדי שיוכל להפוך לחזק יותר ולברוח.
הוא שוב מושך בכתפיו, כמו בכול פעם שהוא רוצה לתת לסיפור תחושה שזה לא סיפור גדול. אף שזה כן, כנראה הוא לא רוצה רחמים.
לראשונה מאז התיישבנו, הוא מביט בעיני. ארשת פניו משתנה למראה דמעותיי שנשרו על לחיי והייתי משותקת מדי כדי לנגבן.
"הי," הוא לוחש, לוכד את פני בעזרת כפות ידיו הרכות והחמות. בעזרת אגודליו הוא מוחק כל שובל דמעה שנותר. "זה סיפור שמח."
"סיפור שמח?" אני שואלת ומקמטת את מצחי.
"אני פה עכשיו, לא?" הוא שואל בחיוך קטן.
אני מהנהנת, נושכת את שפתי התחתונה ומביטה אל תוף עיניו. משהו קרוע שם. לא שלם. הוא משקר לעצמו, מחפש משהו טוב בכול הסיפור העגמומי הזה.
חיוכו נמוג. הוא מביט על שפתי ובולע את רוקו. הוא פוסק מעט את שפתיו ההדוקות ורוכן אלי, כך שנותר מקום רק ללחישה בנינו. נשימת שנינו תואמת בקצבה. הלמות לבי כבר מתופפות באוזני כמו רעמים. הבל פיו מלטף את שפתי, גורם לי להימשך אליו, לרצות שהמתח והרגע ימשיכו לעד עד שמישהו יצטרך לחתוך אותם בסכין. ידו עדיין עוטפות את פני, חמימות ומשדרות משיכה.
אני לא זזה, מחכה שהוא יעשה את הצעד הבא. נותרו לו שתי ברירות, לקחת את הסיכון או לחתוך את המתח. הציפורים שרות סביבנו שירה נעימה ורגועה, קרני השמש מאירות בדיוק על עיניו והן כבר לא מקרינות צבע ירוק אחיד, אלא כמה צבעים ביחד. הכול נראה מושלם, כאילו בסרט אהבה קיטשי במיוחד.
הוא מתקרב עוד אלי ואז, אפילו מקום ללחישה לא נותר.