התעוררות – פרק 29

אגודלו מלטפת את לחי כשהוא מוסיף להתקרב, עדיין לא נוגע בשפתי. נדמה לרגע כאילו הכול דומם סביבנו, מחכה בציפייה לרגע בו שפתיו יגעו בשלי, פרט לדמות לא גלויה לעין אשר ענף נשבר תחת רגליה וסם קופץ ממקומו, כאילו כולו דרוך כל רגע נתון. עוד לפני שבכלל אני שמה לב שמישהו עומד שם ומביט בנו, אני חושבת על הפספוס. האכזבה מרצדת בראשי.
סם כבר עומד על רגליו ואני מביטה אל עבר הדמות בעצלתיים. בתוך פחות משנייה הבעת פני משתנה, אני שוכחת את פספוס הנשיקה, את השיחה שלי עם סם ומה הסיבה שבגללה אני עומדת פה ומביטה בה. בבקה.
היא עומדת שם. שערה פרוע והיא מחזיקה בידה מקל עבה המונח על הקרקע. מבטה חמור כשהיא מביטה בי ובסם.
אני נעמדת. סם, כאילו מגן עלי, חוצץ ביני לבין בקה שעיניה פראיות כאשר היא מביטה בי מתרוממת.
"בקה," אני לוחשת.
"ורוניקה," היא משיבה באותה נימה. כשהיא בוחנת אותי גל של צמרמורת עובר בי, רומז לי שמשהו לא בסדר. "אמרתי לך שאת עוד תחזרי."
ואז היא מביטה לצידה השמאלי, מביטה אל האוויר ומוסיפה, "אמרתי או לא אמרתי, קאי?"
"הבן שלה," לוחש לי סם ואני מהנהנת, נושכת את שפתי כשלבי נקרע. היא לא מסוכנת ואני מתחבאת ממנה כך. היא רק חולה.
היא מביטה בי, מכווצת את גבותיה למראה ארשת פני המבועתת. "אני לא אפגע בך, ורוניקה."
"יופי, אז אנחנו הולכים מפה," אומר סם ולוקח צעד אחורה, דוחף אותי איתו.
"את צריכה להיזהר, יקירתי, לקיחת החיים שלך הם נקמה בשבילה," בקה אומרת. סם מתקשח מולי.
"למה את מתכוונת?" אני מתפרצת, דוחפת מעלי את סם ומתקרבת אליה, אך היא כבר מסתובבת והולכת, לא מוסיפה להסתכל אחורנית. "למה היא התכוונה, סם?"
אני מסתכלת עליו. לרגע נדמה כאילו באמת יש לו את התשובה. אני יודעת שאין לו מענה בשבילי, אך כל מה שאני רוצה זה שהוא ירגיע אותי, יגיד לי שהיא סתם משוגעת והיא אומרת את זה לכול מי שהיא פגשה.
מאחוריה העלים מרשרשים, יוצרים מערבולת בינם לבין עצמם, זורמים כמו נהר בין רגליה הדקיקות, כאילו היא סופה בפני עצמה.
אני מביטה בסם. הוא לא מביט בי, אלא בולע את רוקו ומביט בבקה המתרחקת. "אני לא יודע."

בוקר יום שישי, כמו בכול בוקר יום שישי, נפתח בתור ארוך למקלחות. לכן הייתי מרוצה מעצמי כשהתעוררתי מוקדם ותפסתי את אחד המקלחונים. היה כיף להתקלח מוקדם משתי סיבות ברורות. אחת מהן זה התור שמגיע כמעט עד לסוף המסדרון והשנייה זה ריח הבישומים המעורב של הבנות שממלא את המקלחות עד אפס מקום לאוויר צח ונקי, ללא כל ריח.
אני הולכת לעבר הספרייה, אך אני נעצרת כמה צעדים לפני הכניסה כשמישהו מאחורי מצמיד לי חוברת קומיקס שנראית די ישנה לפרצוף. על פני חוברת הקומיקס מצויר בקווים משורטטים עורב המזנק אל טרף הנמצא בתוך עשב שוטה ושחור אשר מסתיר טוב את המסתתר בו עד שהוא לא גלוי לעין. אני מיד נזכרת בחלום וצמרמורות עוברות בגופי כשאני מרגישה שוב על בשרי את מציצת לובן עיני על ידי מקורו החד כתער של עורב משונה עם נוצה לבנה.
"נכון מגניב?" שואל ניק נלהב ונעמד מולי כשהוא מושך את ידו חזרה ומתבונן בחוברת הקומיקס. "לא ידעתי שיש כאן מדף שלם של קומיקס."
אני מביטה בו. מעניין איך הדברים הקטנים האלה, כמו סוג חוברת קומיקס אהוב או נעלי ספורט חדשות או צבע לק מושלם בציפורניים, מסבים לבן אדם אושר. ככל שהדברים הרעים גוברים בחיים, ככל שמתבגרים ומגלים את העולם האמתי, כך הדברים הקטנים האלה מקבלים יותר ויותר משמעות, אך נהפכים להיות קטנים וחסרי חשיבות למול הצרות.
"אני בדיוק בדרך לספרייה," אני אומרת והוא מהנהן מבלי להרים את ראשו מהחוברת, כאילו מסמן לי שהוא מקשיב לי. "רוצה להצטרף?"
הוא מהנהן שוב, הפעם מרים את ראשו ושולח לעברי חיוך ענקי, חושף שיניים.
אנחנו נכנסים לספרייה תוך כדי שניק מספר לי על עבודתו הקשה בחיפוש אחר חוברת הקומיקס הזאת. אנחנו תופסים את אחד השולחנות המוארים יותר בידי השמש.
אני מניחה את כפות ידי על השולחן הלוהט שעמד מול השמש הרבה זמן ואף אחד לא דאג להגיף את הווילון.
"הייתי חייב אותה!" מסביר ניק בלהט, כאילו מספר על סרט אקשן חדש שיצא לאחרונה והוא ראה אותו.
אני צוחקת. "חוברת הקומיקס היחידה שקראתי בחיי היא ספיידרמן."
"ספיידרמן?" הוא עושה פרצוף לשנייה. פעם הייתי נעלבת מפרצופו הלועג. הייתי מאוהבת בפיטר פארקר, הוא היה הגיבור שלי. הייתי אוספת פוסטרים של כל הסרטים הקשורים לספיידרמן אותם ראיתי. לא פספסתי אף סרט ואת אנדרו גארפילד הכי אהבתי, הוא היה פיטר פארקר חנוני אמתי.
אני מהנהנת. "הייתי לגמרי מאוהבת בו."
"בנים עם טייץ עושים לך את זה, אה?" הוא שואל במבט ערמומי ומרים ומוריד את גבותיו במהירות.
אני צוחקת ודוחפת אותו בכתפו. "לך תביא לי לשתות."
"מיץ?" הוא שואל תוך כדי שהוא קם מהכיסא עליו ישב הפוך כשהמשענת כלפי חזהו. עד עכשיו לא שמתי לב לחולצתו של ניק הכחולה כהה אשר במרכזה עומד לוגו המכיל את המשפט 'לא יותר אמונה' עם ציור של זאב בעל שיניים שלופות כמו מלתעות חשוקות בתוספת רוק.
אני מהנהנת והוא מניד בראשו תוך כדי גיחוך והולך לעבר היציאה.
אני מביטה סביבי, מחפשת על מה להתמקד בלי להיראות דחויה שיושבת לבד בספרייה בימי שישי.
מבטי ננעץ בלוק ובנערה בלונדינית שנמרחת עליו. הם מתנשקים בין מדפים עמוסי ספרים לבין קיר אליו נחלצת הנערה שחופנת את שערות ראשו של לוק כאשר הוא מצמיד את שפתיו לצווארה. היא יושבת על מדף שנראה כאילו לעולם לא יתמוטט תחת משקלה שלא עולה על שק נוצות ולוק עומד בין רגליה.
אני לא רואה את פניה של הנערה, רק את לוק נושק לצווארה.
לפתע הוא מביט בי, תוך כדי שהוא עסוק בנערה. עיניו הצהובות מושלמות, כאילו על פי צבען המוזר זה לגמרי בשגרה שהוא הופך בשנייה לאיש-זאב, מצומצמות כלפי.
למרות שכל חושי אומרים לי להסיט את מבטי, אני כמו משותקת, קולטת מה אני רואה, אך לא מסוגלת להפנות את מבטי, לתת להם פרטיות. אני מתנחמת בעובדה שזאת בעיה שלהם שהם לא בחרו במקום פרטי. אני מביטה בלוק, בשערות ראשו השחורות אשר נפרעו מידיה של הנערה שכעת מונחות על חזהו העולה ויורד בקצב אחיד ורדוד.
הקמט בין גבותיו נעלם ואפשר לראות חיוך קלוש, חיוך של עליצות כשהוא מתנתק ממנה, מביט בה, מניח את ידו בגבה התחתון ומושך אותה אליו, כך שהיא מתיישבת על סף המדף. מבטו עוצר עלי, בודק האם אני מסתכלת ואז שפתיו נחות על שפתיה בנשיקה תאוותנית ופראית, כאילו רוצה לבלוע את כולה.
"אחלה הצגה, זאב," אני ממלמלת ביובש ומסיטה את מבטי אל ניק שמתקדם לעברי עם חיוך ובידיו שתי פחיות מיץ תפוחים. כשאני שוב מעיפה מבט קצר אל לוק מבלי להזיז את ראשי ואז מביטה שוב אל פחיות המיץ, המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא: איכס, תפוחים. אך אני לא אומרת זאת לניק שנראה די מרוצה ממה שהביא.
איך שניק מניח את הפחית מולי בחיוך, אני קמה ומרימה את המיץ.
"קדימה, נהיה פה צפוף," אני אומרת תוך כדי שאני מחזיקה בזרועו של ניק המבולבל ומושכת אותו החוצה.

אני לוגמת מן מיץ התפוחים. מנסה לחלוב לניק חיוך כשהוא מביט בי בציפייה לתגובתי.
הוא עדיין מחייך אלי כשהוא אומר, "אני שונא תפוחים."
אני יורקת את מיץ התפוחים הצהוב חיוור בחזרה לפחית, מנסה לא לשפוך הכול לצדדים ומנגבת את פי בזרועי לאחר מכן. "איכס. גם אני."
"סתם עבדתי עלייך," הוא אומר, מקריב את הפחית לפיו ושנייה לפני שהוא לוגם הוא מוסיף, "מת על תפוחים."
אני צוחקת. "מצטערת, לא רציתי להעליב אותך."
אני מניחה את הפחית על ידי, תוחבת את שוליה הבולטים באדמה הרכה ונשכבת על הדשא החמים, מביטה אל השמש שבמהרה צורבת את עיני ומעלה בהן דמעות. משום מה אני תמיד חושבת על לוק, על הנשיקה שלו עם הנערה הבלונדינית. נדמה שרצה להראות לי בכוונה משהו.
ניק שופך את המיץ שלי לתוך חור נמלים, משם נסות נמלים במהרה בעוד כמה מהן צפות ונדבקות לסוכר. מעלינו השמיים בהירים יותר מתמיד, נראים כמו ים ללא סוף או התחלה. אני רוצה שהרגע הזה – בו השמש קופחת מעלי ונראית כל כך מובהקת ובטוחה בעצמה – יימשך לעד.
אני עוצמת את עיני, רואה רק את עפעפי המכסות את עיני וכעת נצבעות בצבע אדום מהשמש ושוכחת את כל הצרות. אפילו אם זה רק לשנייה, בשבילי זה נדמה כנצח.