התעוררות – פרק 30

פתאום שום בגד לא נראה מספיק מתאים בשביל שאוכל להקריב אותו למען שטיפת הכלים. אומנם הספגטי בולונז היה טעים בארוחת הצהריים, אך עכשיו אצטרך להתעסק עם כלים המלוכלכים בו. למשך כל הארוחה תהיתי אם מורין בכוונה הורתה לטבחים להכין ספגטי כל כך מלכלך בשביל שתהיה לנו עבודה כפולה.
לבסוף אני בוחרת במכנס קצר אפור וגופייה שחורה ומסרקת את שערי לזנב סוס.
במראה בבואתי משתקפת. הצלעות בחזי הפכו בולטות יותר, קצוות שערותיי השתנו לבהירות בכיוון של שרופות ועיניי נראות לפתע מלאות באור, בניצוץ. באור העמום של שעות הצהריים שפתי נדמות אדומות כדם, מלאות יותר ושערי כהה יותר. צל מעיב על פני וכך עצמות הלחיים שלי נראות גבוהות ובולטות. אני נראית נפלא ואני לא אומרת זאת כיוון שאני יהירה, אלא עושה רושם שהשתנתי מאז הגעתי לכאן. אני עדיין לא בטוחה אם לטובה.
אני מחייכת אל המראה. ורוניקה השיקוף מחזירה לי אותו חיוך דומה, חיוך לא מאושר, אלא החיוך הפיקטיבי הזה שמחייכים למען הנימוס לדודה רחוקה במשפחה שטוענת שהיא זוכרת אותך בתור תינוק ואין לך מה להגיד משום שזה ממש לא מעניין אותך. המראה משקפת עוד כמה חפצים דוממים כמו מיטתי המבולגנת כשל אמנדה ובגדי שהורדתי לפני כמה שניות, זרוקים על הרצפה בפיזור נפש.
אם זזים הצידה המראה מגלה עוד חפצים כמו מיטתה של אמנדה והפוסטר השחור-סגול של הלהקה שהיא מעריצה אשר דבוק מעל מיטתה. אני אף פעם לא זוכרת את שמם, המילה היחידה שאני זוכרת שנכללת בשם הלהקה זו 'מסוקסים'. אמנדה הסבירה לי שאלה להקת בנים שתמיד לא לובשים חולצות בהופעות שלהם. אמנדה אומרת שהם חושפים את השרירים שלהם כי זה שמם ואני דווקא חושבת שזה בגלל שחם להם וזה תירוץ מספיק טוב לתפוס בנות מהקהל לאחרי ההופעה.
אני מחליקה את רגלי לכפכפים ויוצאת מן החדר, חוצה ביעף את המסדרון הריק ולבסוף מגיעה לחדר האוכל. השולחנות ריקים ונקיים, ללא כל זכר לרוטב הספגטי שהוגש בצהריים. רוב התלמידים בחוץ, צופים במשחק פוטבול של הנבחרת ואלה שלא כנראה ישנים או נמצאים במועדון.
לוק כבר נמצא בחדר האוכל, יושב על כיסא השעון על רגליו האחוריות ומשענתו נחלצת לקיר תוך כדי שרגליו של לוק מונחות על השולחן וידיו שלובות מאחורי ראשו. תנוחה כל כך פשוטה שנראית על לוק כל כך יהירה, כאילו מתגאה בשריריו.
"מאחרת לעונש של עצמך," שורק לוק חרישית ומניד בראשו כלא מאמין.
אני מהדקת את שפתי, רומזת שאני לא נכנסת עכשיו לריב איתו.
לוק נשען קדימה והכיסא חוזר לעמוד על ארבעת רגליו. הוא נעמד, ידיו עדיין תלויות על עורפו כשהוא מזיז מדרכו כיסאות בעזרת רגליו והולך לעבר המטבח. בחדר האוכל שורר ריח תרסיס ריחני של פרח כלשהו שאני לא מצליחה להיזכר בשמו כרגע.
אני הולכת אחרי לוק, עוברת בין הכיסאות שלוק הזיז מבלי לגעת, כאילו עשויות לבה לוהטת ואם אגע אשרף. אני מסיטה הצידה את הווילון השקוף שמנוני שחוצץ בין חדר האוכל למטבח וכמעט נתקעת בלוק שקופא על מקומו. כעת ידיו רפויות לצידי גופו.
אני נעמדת לצידו ומביטה במה שהוא מביט, אי אפשר לפספס זאת.
"אלוהים יברך את אמריקה," אומר לוק בפה פעור. אני נושכת את שפתי ומביטה אל הכיורים הגדולים אשר מלאים עד כדי גבעה קטנה של כלים מטונפים עם רוטב קרוש עליהם. המטבח די גדול ומחולק לשני חלקים. חלק אחד בו מכינים את האוכל ובסמוך לו נמצא החלק השני, בו כל הכלים זרוקים. באוויר נישא ריח ברור של רוטב בולונז מעורב בריח קלוש של סבון כלים ריחני, ריח חנוק ודחוס.
"באסה לך," אומר לוק בגיחוך ומתיישב על הדלפק הכסוף, משעין את גבו על הקיר ומשלב את רגליו האחת בשנייה.
"נו, באמת," אני נאנחת ומצביעה ברפיון על הר הכלים. "אתה לא תעזור לי אפילו קצת?"
"בטח שכן," הוא אומר. מביט על הדלפק ומרים מזלג שאני לא בטוחה אם הוא נקי או לא ואז זורק אותו אל תוך הכיורים שם הוא מתנגש בקול נקישה עם סיר וזה ממשיך להדהד בתוכו שניות לאחר מכן. הוא מחייך ואומר, "בבקשה."
אני נושמת עמוק, מנסה להתרכז בדברים אחרים במקום לקפוץ על לוק ולשסף את גרונו בעזרת אחת מסכיני הטבחים התלויות נקיות ומבריקות מעל הכיורים. בצד החדר תלויות תמונות של כל מיני אנשים מחייכים, אנשים בעלי שפם וכובעי טבחים לבנים המניפים גביע זהוב ונוצץ לאור השמש שנראית כה נצחית.
אני מציצה אל תוך הכיור ומבחינה בקדקודו הכחוש של הספוג האדום התחוב עמוק תחת הסירים בין המזלגות השלופים. אני מכניסה את ידי לתוך הכיור, מרגישה בין אצבעותיי משהו חלקלק ומשהו גבשושי וקר נמרח עליהן ולבסוף מצליחה לתפוס את הספוג ולשלוף אותו החוצה עם כל האוכל שנדבק אליו והספוג הסריח בגללו.
"איכס," אני ממלמלת וזורקת את הספוג על הדלפק.
"תפסי, מתעוררת," קולו של לוק נשמע, אך לפני שאני מספיקה להסתובב אליו כבר משהו נוגע קלות בגבי. אני מביטה לרגלי. ספוג אדום חדש ונקי נשכב שם דומם.
אני מרימה את הספוג, טובלת אותו בסבון הירוק ומתחילה לשפשף את הסירים. הרוטב האדום מתערבב עם צבע הסבון הירוק אשר ריחו מתנה את ריח הרוטב הדחוס בתוך המטבח. למזלי רוטב הבולונז הקרוש לא מתווכח עם הסבון ויורד במהירות. הספוג משאיר אחריו שובל נקי מרוטב על גבי הסירים.
קול נקישות קצוב נשמע כשאני מניחה לרגע את הסיר תחת הברז המטפטף כל דקה בדיוק.
אני מביטה אל הברז תוך כדי שפשוף הסיר בתנועות מעוגלות, טיפה נתלית על פיו העגול ומסתובבת סביבו שלוש מאות תשעים מעלות, לא מסוגלת להרפות, קשורה באוויר בין הבטוח למוחלט. לבסוף היא נכנעת ונושרת על הסיר, ניתצת לאלפי רסיסי מים זעירים שלא נראים לעין בלתי מזוינת.
לוק – שלא מסתפק בלהיות חסר תועלת – מתחיל לתופף עם מזלג וכף על האוויר, כאילו מתופף על תופים בלתי נראים, ועושה קולות תיפוף בפיו. לבסוף גם בזה הוא לא מסתפק והופך גם להיות חסר תועלת וגם מרגיז וגם מעצבן, כי הוא מגלה את הדלפק העשוי מתכת, ומתחיל לתופף עליו.
אני מניחה את ידי בחוזקה על על הדלפק ומסובבת את ראשי אליו. "תפסיק."
הוא חדל מלזוז, מביט בי במבט אטום. הכף בידו, שבדיוק עמדה לנקוש על הדלפק, נעצרה בדיוק סנטימטר לפני הנקישה.
אני סוקרת אותו כמה שניות, מרוצה מכך שהפסיק ומתחילה לשפשף שוב וכך גם לוק ממשיך לתופף, כאילו נכנס מצד אחד ויצא מצד שני, בלי לפגוש במוח שלבטח אין לו.
אני כורכת את הספוג סביב שתי סכינים ומתחילה לשפשף את האוכל מעליהן, מנסה לחבב את צליליו העקומים של לוק, אך ללא הצלחה.
אחרי כמה שניות כנראה שהתעייף או שנמאס לו, כי הוא הפסיק.
"את וניק התקרבתם בזמן האחרון, אה?" הוא שואל באגביות. אני מסובבת את ראשי אליו. אני חייבת לראות את פניו, לנסות להבין לאן הוא חותר, אך פניו לא מעידות על כלום. ארשת פניו אטומה והוא מרים אלי את מבטו שהיה נעוץ ברצפה.
"מה אכפת לך?" אני שואלת בקימוט מצח.
הוא מושך בכתפיו. "לא אכפת לי."
אני מגלגלת את עיני וחוזרת לנקות את שאר הסכו"ם שנותרו. ואז, מבלי שבכלל הצלחתי לעצור או לדעת שזה מגיע, אני פולטת, "נהנית לעשות בדיקת פה לבלונדינית ההיא, אה?"
מאחורי אני שומעת חריקת צירים, נדמה שפותח כמה מגירות. "מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי," אני משיבה באותה הנימה שהוא השיב לי.
"יופי," הוא אומר. "ופספסת שם כתם."
אני ממשיכה במלאכת העונש. ללא ספק לשנינו נמאסו הדיבורים, כי אני מזמזמת לי בראש שיר ישן ולוק מתחיל לשרוק מה שמפריע לריכוזי.
"לוק?" אני שואלת, מביטה בו, הוא מביט בי בציפייה. "סתוֹם."
אך הוא ממשיך לשרוק בפרצופי. הוא שורק כמה שירים מוכרים ולפעמים גם שירים שהמציא בזה הרגע. כשמביטים בו מהצד, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא העיניים שלו, שכאילו בולטות יותר כשהוא לובש חולצות שחורות. דומה שתפרו את החולצות במיוחד בשבילו, התאימו את הבד ללוק כדי שיוכל להדגיש בברור את שריריו ולהבליט את עיניו בצורה כל כך חדה שאף איש לא יוכל שלא להביט בהן למשך כמה שניות ורק אז למצוא מספיק כוח כדי להתנתק. הדבר היחיד שאני רוצה הוא ללחוץ על פריז עכשיו, להתקרב אליו, לבחון את עיניו, לראות בברור איך הן כהות סביב עישונו ואז נהפכות לזהובות בהירות יותר. בעזרת עיניו הוא לא צריך ללבוש שום חולצה עם הדפס מגניב, עיניו מספקות את הקישוט.
"אוקיי, אתה ביקשת את זה," אני ממלמלת, אך הוא לא שומע את זה מעל השריקות שלו שרק הולכות וגוברות ונהיות כמעט מחרישות אוזניים. אני לוקחת את הסְפוג הסַפוּג מים וסבון מוקצף ומעיפה אותו לפרצופו של לוק. הספוג לא מחטיא ומוטח בפרצופו המופתע של לוק שמפסיק לשרוק ברגע בו הספוג פוגע בו. הספוג המלא במים נופל על הרצפה בקול חבטה.
פניו של לוק כבר לא נראות כל כך מאיימות ומסתוריות כשקצף לבן מרוח עליהן.
"במחשבה שנייה," הוא נעצר כדי לנקות את פניו בעזרת גב כף ידו, "חבל שתתעייפי, מתעוררת."
הוא קם על רגליו ומתקדם לעברי. אני מחניקה את צחוקי שמתגלגל במעלה גרוני ובמקום זה משתעלת כשאני רואה את הקצף שנשאר על סנטרו בין זיפיו.
הוא לוקח את הספוג המטונף שהיה מונח על הדלפק והשאיר שם שלולית קטנה עם שמן.
"הו לא," אני ממלמלת ומתחילה לברוח, אך לוק, זריז ומהיר יותר ממני, סוגר את מפרקי כפות ידי בידו האחת ובידו השנייה מחזיק בספוג בו ספג מים ומועך אותו תוך כדי שהוא מעיף על פרצופי את המים שיוצאים ממנו. הוא – לעומתי – לא מנסה, ואפילו לא חושב, על להחניק את צחוקו המתגלגל. "די, נכנעת!"
"כל הכבוד, מתעוררת," אומר לוק ומשחרר אותי. "גישה בוגרת."
אני מהנהנת. הוא מסתובב ומרים את הספוג שזרקתי עליו מקודם ואני מנצלת את ההזדמנות למלא כוס מים עם סבון אותו אני שופכת על גבו.
הוא קם ונעמד מולי. "שכחי מה שאמרתי על גישה בוגרת."
לפני שאני בכלל מספיקה להבין מה אמר, הוא תופס אותי מאחורי כשזרועותיי מצטלבות על חזי והוא מצמיד אותי אל הכיור כשבטני נחלצת למתכת הקרה.
הוא צוחק כשהוא מרכין את ראשי ופותח את ברז המים הקרים. אני צורחת ונאבקת. המים הקרים מחלחלים לתוך שערותי ומגיעים לקרקפתי, גורמים לי לצמרמורות במעלה גבי.
לוק משחרר אותי, לוקח צעד הצידה, נזהר שלא להחליק על המים.
הקוקו שלי התפרק מהכובד של המים הספוגים בו וכעת נופל רטוב על גבי. אנחנו מביטים זה בעיני זה לשבריר שנייה ואז פותחים במלחמת מים עם סבון. כל אחד תופס לעצמו סיר ומגן על עצמו, לא שוכח גם להעיף על השני קצף. לרגע נדמה לי כאילו אני טועמת את טעם הסבון בפי. הברז – שלוק שכח לסגור ברוב חכמתו – התחיל לעלות על גדותיו בכיור ולהישפך כל הרצפה שהופכת לחלקלקה עם הסבון.
לוק מעיף עלי קצף, תנועתו הפתאומית גורמת לרגליו לאבד שיווי משקל בתוך המים החלקלקים, אך ידיו – שמחזיקות במפרקי ידי על מנת למצוא שיווי משקל – גורמות לו ליפול על גבו ולקחת אותי איתו, כך שבתוך שניות ספורות של סחרחורת בה העולם הסתובב סביבנו, אני מוצאת את עצמי שוכבת על בטני המונחת על חזהו של לוק העולה ויורד בקצב מטורף של אדרנלין והוא עדיין מחזיק במפרקי ידי.
"אני מניחה שניצחתי," אני אומרת בין נשימה לשאיפה. קצב נשימתי משתולל ולבי מזנק כשעיניו הזהובות מרצדות בין עיני. רציתי הזדמנות להביט אל תוך עיניו מקרוב, וקיבלתי.
לרגע הוא מביט אל שפתי, אך מיד מחזיר את מבטו אל עיני. טיפת נושרות משערי על צווארו וחולצתו ספוגה במים. עורו כל כך חם ולהוט שנדמה שדבר לא מפריד ביני לבינו. ברקע נשמע קול המים שממשיכים לזלוג לתוך הכיור המלא וקול של מים הנשפכים מהכיור עצמו לרצפה לידנו.
פנינו כל כך קרובות עד שאני מסוגלת להבחין ברסיסי המים הדקים העומדים דוממים בין ריסיו של לוק.
הוא לא מחייך כשהוא אומר, "אם הייתי יודע שיש מנצח, לא הייתי מרחם עלייך."
אני מרגישה את הלמות לבו, כאילו אלו הלמות לבי שלי, אך שלי לעומתו משתוללות, שלו רגועות, כאילו כך תמידית.
"כדאי שננקה כאן," אני לוחשת.
"כדאי שתקומי ממני," הוא משיב באותה נימה.
"כדאי שתעזוב את הידיים שלי." אני מרימה במעט את מפרקים ידי הכלואים בידיו הרטובות.
הוא משחרר אותם ואני קמה, לא עוזרת לו לקום. אני מתנשפת כמו מטורפת ולבי ממשיך לדפוק בחוזקה כמו בס חזק במיוחד.
שנינו מביטים סביבנו כמו ששנינו מרגישים את המתח שנוצר בחדר, כמעט ואי אפשר להתעלם ממנו או לא לחוש בו.
"יש לי רעיון, מתעוררת," אומר לוק, עדיין לא התאושש מהנפילה כמוני וזה מסתמן על פניו. הוא בועט ברגלו בשכבת המים שנוצרה על הרצפה ממנה ניתזות כמה טיפות שנתלות על דלתות הארונות ומחליקות מטה שוב. "יש בן-פיות שחייב לי טובה, הוא ינקה כאן במקומנו, ואת," הוא מצביע עלי, "בתמורה לא תגידי כמה זה לא מוסרי."
אני מביטה שוב סביבי, בכל הבלגן, ולא חושבת פעמיים כשאני אומרת, "עשינו עסק, זאב."