התעוררות – פרק 34

האם אפשר להפסיק לחשוב?
ביירון קייטי* אומרת שמחשבות מופיעות בדיוק כמו עננים או טיפות גשם, האם הם פוסקים כאשר אנחנו חושבים שהם צריכים? זה כמו מה שאנחנו עושים כאשר אנו רוצים להפסיק להאמין במה שאנחנו מאמינים. אי אפשר להתכחש לקיומן של המחשבות, והן פשוט מגיעות.
לכן, כשמורין מבקשת ממני לנקות את ראשי, זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי. בדרך כלל היא לא יכולה לדעת אם אני מפסיקה לחשוב או לא, אך עכשיו – כששלושת הקערות מונחות מולי, על גזעים החתוכים בגובה מטר – היא יכולה לדעת בדיוק מתי אני מתרכזת ומתי לא. כשלא קורה כלום בקערות היא מניחה שאני לא מתרכזת, אלא חושבת, וזה נכון. יש מיליון ואחת סיבות שמצדיקות את מחשבותיי. כמו מחשבות על הבית או על פול, או מחשבות על ארין שאמרה שהיא צריכה לדבר איתי בסוף היום או מחשבות על ניק שלא הצלחתי לבקר אותו בחדר האחות מאז הטקס אתמול.
בכל אחת מקערות עומד לו דומם מרכיב אחד שלוקח חלק מהביטוי ארבעת היסודות.
אדמה.
מים.
ואש השורפת לאיטה את שכבת העלים תחתיה.
אני מקפלת את רגלי לישיבה מזרחית, משתדלת לא ליפול מהבול עץ הכרות עליו אני יושבת, מתבוננת בדריכות בכל אחת מהקערות.
כאשר מורין שחררה אותי היום מהשיעורים בכוונה שאני אתאמן על כוחותיי היום, לא יכולתי לשקר לה עוד. לכן סיפרתי לה על הכול; על האוויר שהשתולל והתאים עצמו למצבי ועל האדמה היבשה שנסדקה מאגרוף קל שבקלים אשר הטחתי בו. למזלי היא לא נראתה רגוזה, רק מופתעת.
"נקי כל מחשבה מיותרת, ורוניקה," מורין אומרת בשלווה, לא מאיצה בי. לרגע נדמה כאילו יש תזוזה באש, כאילו לרגע הכפילה את גדולה, רק זה רק בגלל שמשב רוח עודד אותה לכן. לא אני.
אני נאנחת. התסכול כבר נכנס לראשי, ובכך זה הורס את האופטימיות. "אני צריכה לאכול," אני לוחצת עם אצבעי על בטני הריקה ,"לא אכלתי מהבוקר."
"כמובן," אומרת מורין בהנהון קצר והולכת בצעדים מהירים לעבר הפנימייה שלא רחוקה מכאן. אני עדיים נמצאת בשטח הפנימייה, אך לא גלויה לעין, מין רואה ולא נראית, משום שאני רואה בברור את חבורת הנערים והנערות שיושבים על דשא הפנימייה, צוחקים ומכרסמים כריכים.
האמת שאני לא כל כך רעבה. הבנתי שאני פשוט לא יכולה להתרכז תחת מבטה של מורין.
אני מביטה בקערת האש, נושמת עמוק, מסדירה את נשימותיי. בראשי חוזרת המנטרה של מורין, "האש, המים, האוויר והאדמה הם חלק ממך, זה בדיוק כמו למצמץ." באותו הרגע שהיא אמרה את זה מצמצתי כמה פעמים מהירות ברציפות, לא בגלל שחשבתי שבאמת אצליח לשלוט על כוחותיי בעזרת מצמוץ, אלא יותר מתוך אינסטינקט, מתוך דחף לגירוי, כמו שמזכירים את המילה פיהוק ומתחילים – באופן כמעט לא רצוני – לחוש את הפיהוק תקוע בגרון, או אם אומרים למישהו להתרכז בדרך בה הוא נושם, הוא יתחיל לנשום בקצב שלו עצמו, ולא אוטומטי כמו שזה כביכול קורה.
האש עומדת בשלה. קצותיה נעה אנה ואנה בדממה.
"לעזאזל," אני צועקת. כמה ציפורים עפות מתוך היער.
"צריך לכך סבלנות יתרה."
אני צורחת למשמע קולה העדין של מורין שכלל לא שמעתי את צעדיה. בידה היא מחזיקה קופסה סגורה – אך ריח התכולה בוקע מבעדה – של אוכל סיני שכנראה מוגש עכשיו כארוחת צהריים. אני מחייכת במבוכה ולוקחת את הקופסה כאשר היא מגישה לי אותה.
"האמת היא ש…" אני מחפשת את המילים הנכונות, "שאני רוצה להיות לבד. להתרכז וכל זה."
היא מהנהנת בהבנה ומחייכת. "אני מקווה שתשובי עם תוצאות."
ואז היא מתרחקת ממני.
"אני לא שבה בלי תוצאות," אני ממלמלת לעצמי.

רק עכשיו אני מבינה שובע מהו. קודם חשבתי שלא אוכל להכניס כלום לפה, אך בדיוק בנגיסה הראשונה הרגשתי כאילו הרֵי אוכל יכולים למצוא את מקומם בבטני הריקה.
אני מניחה את הקופסה הריקה על הדשא לידי ושוב מתרכזת בקערות. כל היער חי סביבי, רק אני דוממת. באוזני אלפי מנגינות חולפות, חלקן ממוחי וחלקן מהיער עצמו. אני כבר לא יודעת מה קשה יותר, להשתדל להשאיר את הנשימה סדירה או לא לתת למחשבות לנדוד למקומות אחרים.
אני כבר לא יודעת כמה זמן אני רק מתבוננת בנחישות בקערות שלא משות ממקומן, משתדלת לחשוב רק על הדבר שברצוני לעשות עם תכולתן. זה בדיוק כמו שאתה שוכב במיטה, ורק אחרי כמה דקות קולט שהצימאון גואה בך והכוס רחוקה מהישג יד, אז אתה מנסה להתרכז בכוס ובלבך מתעוררת התקווה שאולי תגלה שיש לך כוחות שאיתם אתה יכול למשוך אלייך מרחוק חפצים דוממים, אך שום דבר לא קורה ולבסוף אתה קם כי אתה מפחד -למות מהתייבשות.
עשר דקות.
עשרים דקות.
שלושים דקות.
הדקות חולפות בקצב איטי כשיושבים בריכוז מבלי לעשות כלום, כאילו אפשר לחוש בכול דקה שעוברת במתינות. לבסוף אני מתייאשת ונופלת ארצה על צד גופי הימני. הקטיעה הפתאומית של הריכוז גרמה ללבי להחסיר לרגע פעימה ואני כבר לא צריכה להשתדל להסדיר את נשימותיי בקצב קצוב.
צל מרצד מופיע על הדשא, מטפס מעלה ומעלה יותר כשדמות לא ברורה מתקרבת מאחורי. לרגע אני רק מביטה בצל, לא טורחת להביט אחורנית למי שייך הצל, ומבינה עד כמה הצל הזה מזכיר לי את היום הראשון ללימודים בפנימיית ברוקס, כשצלו של דניאל טיפס עלי כאשר הוא התקדם לעברי, לחוץ מהאיחור שהייתי אמורה לקבל אילולא הוא. אני כבר לא בטוחה שאני כועסת עליו יותר, או מתגעגעת אליו. הדבר היחיד שהוא בטוח ללא ספק, זה שאין לו מקום יותר בלבי, לא בשביל שאני אכעס עליו ולא בשביל שאני אתגעגע אליו.
"התייאשת?" קולו של סם מהדהד באוזני גם כשאני עוצמת אותן, לא בשביל שיחשוב שאני ישנה, אלא כדי שיראה בזה הרמת ידיים כמעט מתוך ייאוש.
כשאני שבה לפתוח את עיני אני רואה את סם מתיישב על גזע העץ הכרות שישבתי עליו לפני כמה שניות ספורות, מרוכזת יותר מתמיד בשליטה על כוחותיי.
"משהו כזה," אני ממלמלת וקמה לישיבה, מניחה את מרפקי על ברכי ונאנחת כאשר אני מטה את ראשי אחורנית. "זה כל כך קשה."
הוא צוחק. "כשתדעי איך לעשות את זה, זה כבר לא יראה קשה."
"אני מחכה בציפייה לרגע הזה," אני משיבה במרירות והוא רק ממשיך לצחוק.
הוא קם ומושיט אלי את ידו. אני מביטה בו בשאלה.
"את לא צריכה לחכות לרגע, את צריכה לגרום לו לבוא," הוא משיב בחצי חיוך. אני מחייכת גם ונוטלת את ידו, חוזרת להתיישב על גזע העץ.

באופק כבר אפשר לראות את נגיעות דמדומי הערב. סם לא עזב אותי והוא די עודד אותי, כך שלא הרגשתי לחוצה תחת מבטו. כבר ארבעים דקות שאני מביטה כך בקערות.
לפתע הקערה של האדמה מתחילה לרטוט במקום במהירות, אפשר לחשוב שרעידת אדמה מתחוללת תחתיה. עיני לא מרפות מהקערה, מאיצות בה, ומזווית עיני אני קולטת את סם נע בהתרגשות כמעט קורנת. אני שמחה איתו, משום שאנחנו כבר יושבים כאן שעתיים מבלי ששום דבר קרה.
אני מרגישה כאילו עכשיו השליטה באדמה היא בידיים שלי, ובגלל שהיא נתונה לשליטתי, אני גורמת לה להתפרץ כרצוני. לפתע הקערה נסדקת, נשברת ומתפוצצת כשהאדמה בתוכה מזנקת לכל עבר, כולל עלי ועל סם. אדמה בוצית מעורבבת עם מים שנמרחת על כל פני. כשאני מביטה בסם אני מבינה שהוא היה יותר מדי משותק כדי לתפוס מחסה, אך הוא לא נראה כועס על כך שכעת כולו מכוסה בוץ.
לרגע שנינו משותקים.
הוא מביט בקערה המנופצת על האדמה ואני מביטה בו, משתדלת לחפש את החיוך שאמור להופיע על פני. לפתע הוא צועק מאושר כשהוא מניף את אגרופו באוויר ואני רואה בכך אישור וקופצת עליו. אני לופתת את צווארו בו בזמן שהוא חובק את מותני ומטלטל אותי מצד לצד ושנינו צוחקים, שיכורים מההצלחה הנכספת והמייגעת.
"ידעתי שתצליחי!" הוא צועק. כששנינו מפסיקים לצחוק, אנחנו מביטים בעיני השני, מתנשפים מהסחרור. הוא מניח אותי על האדמה, אך עדיין לא מרפה לגמרי מאחיזתו כמו שאני לא. ואז הוא לוחש, "פשוט ידעתי."
שערו – שנראה זהוב יותר עם נגיעות השקיעה הכתומה-צהובה – מכוסה בחזיתו בבוץ קרוש. הוא שולח את ידו ומלטף קלות את לחי, מנקה את כתמי הבוץ. עיני לא משות מעיניו כשהן מופנות אל לחי על מנת לקנות אותה. עיניו ירוקות ונוצצות.
"אני יכול לחזור בהזדמנות אחרת."
שנינו מפנים את ראשנו בחדות למשמע הקול.
ניק עומד שם.
כעת הוא נתמך בקביים, רגליו נראות חלשות לעומתן אף שהן דקיקות מאוד. תחת עיניו מופיעות צלליות שחורות שאני לא בטוחה אם זה משערו המציל עליהן או העייפות.
אני מתנתקת מסם שמנסה להחזיק בי חזק יותר ורצה קלות אל ניק. בתוכי אני רוצה לחבק את ניק חזק, לא להרפות ממנו וכמעט לחנוק אותו מאושר. אך אני יודעת שהוא חלש כעת וכנראה עשה מאמץ כדי להגיע הנה על מנת לראות איך אני מתקדמת. רק כשאני נעמדת מול ניק אני מבינה שדמעות עומדות בעיני, דמעות של התפרקות ומחשבה על כך שכמעט איבדתי אותו ממש מול עיני, מבלי שיכולתי לעשות משהו בנידון.
הוא מחייך חיוך רפה. "עשית מלחמת בוץ מבלי לקרוא לי?"
אני צוחקת, גוערת בעצמי על כך שנתתי לדמעה לחמוק מזווית עיני ולהחליק במורד לחי. "התגעגעתי אלייך, חבר."
"אני יותר," הוא לוחש ומרים יד כדי לסמן לי לחבק אותו. אני שולחת את ידַי בעדינות וחובקת את גופו הצנום, נזהרת כאילו יכול ממש להישבר בין זרועותיי. לבי כמעט נשבר כאשר הוא נאנק בין ידי ואני ממהרת לעזוב אותו, להמשיך להביט על פניו המאושרות. עכשיו אני מבינה שהוא רצה בזה.
הוא רצה לקחת חלק בלהקה ולא היה אכפת לו אם הוא היה נפגע. כמו שלי לא היה אכפת כשרציתי לגונן עליו.
"איך אתה מרגיש?" אני שואלת.
הוא מעיף מבט מהוסס לעבר סם, וגם אליו הוא מנדב חיוך. "יותר טוב מתמיד."

*ביירון קייטי – סופרת, מרצה ומורה רוחנית אמריקאית.