הסמיילריות ^_^
סקר קצרצר -
תגידו לנו אחת ולתמיד,
מי אתן מעדיפות שיהיה עם ורוניקה? סם קופר/ לוק קלארק?
8 תגובות וממשיכות D:
מאוהבות בכן מושלמותת ♥♥

התעוררות – פרק 35

הסמיילריות ^_^ 21/08/2013 965 צפיות 10 תגובות
סקר קצרצר -
תגידו לנו אחת ולתמיד,
מי אתן מעדיפות שיהיה עם ורוניקה? סם קופר/ לוק קלארק?
8 תגובות וממשיכות D:
מאוהבות בכן מושלמותת ♥♥

"אף פעם אין לך זמן בשבילי!"
"לא נכון!"
"אז בואי איתי היום אחר הצהריים לקניות."
"אני…" אני משפילה מבט, "לא יכולה."
פניה של אמנדה כעת נצבעות בצבע אדום לוהט. אני כמעט בטוחה שאם אגע בלחי שלה ארגיש דגדוג חום של כעס. לבסוף השיחה החשובה שארין ניהלה איתי הייתה על אמנדה ועל מסיבת ההפתעה שאני – בתור חברה של אמנדה – אמורה לעזור לארין לארגן. לכן אני מתחמקת מאמנדה כבר שלושה ימים בהם היא פתאום נזכרה בקיומי ובצורך שלה לצאת להתאוורר איתי מה שגורם לי להמציא לה תירוצים כמו, "מורין ביקשה ממנו בפרוש להתאמן על הכוחות."
אפשר להגיד שהרגשתי רע שאני ככה משקרת לאמנדה, אבל זאת למטרה טובה לכן אני מנסה כמה שיותר להתעלם מהמילים העוקצניות שהיא יורה לעברי כמו חיצים קטנים ומעצבנים.
"ברור שלא," צועקת אמנדה במורת-רוח. "כי יותר חשוב לך ללכת לטקסים טיפשיים!"
"מה?" אני שואלת כמעט בצעקה.
היא מושכת בכתפיה באדישות מעושה משהו מה שגורם לי להתעצבן עליה יותר ולא להניח לעניין.
"זה לא נכון!" אני מסתייגת ויוצאת מהחדר בטריקת דלת. הריב המדומה והכעס שהצגתי בפניה כעת, אמור להשתיק אותה לפחות עד מחרתיים, עד יום מסיבת ההפתעה שלה. מאז הטקס השמועות לא מפסיקות להתרוצץ בין כל התלמידים ולכל אחד יש גרסה משלו, אך לכל גרסה יש מכנה משותף, מכנה שהוא בעצם הידיעה שאני זאת שהפסיקה את הטקס באמצע ברוב חוצפתי. לא פעם חשדתי שזאת שהפיצה את השמועות היא הנערה בעלת השיער ברונזה שתמיד שחלפתי על פניה היא חפשה לעברי את שיניה בנהמה חרישית ביני לבינה.
אני חוצה את המסדרון ויוצאת מן הפנימייה, שולחת כמה חיוכים לכמה נערות שאיתי בשיעורים והן הצליחו להתחבב עלי. כשאני הולכת בשביל הגישה של הפנימייה, אני מבחינה מרחוק בדרק שקורץ לעברי בו בזמן שנערה מפלרטטת איתו. אני מגלגלת עיניים וממשיכה ללכת.
כעת השמש כבר לא קופחת, כאילו מישהו הנמיך מעוצמתה. העצים התחילו להקריח מהקור הקרב ושכבת עלים יבשה עומדת דוממת למרגלות גזעם, מתבדרת ברוח ומתפצחת. גם כבר כמעט ואי אפשר להבחין בחיות בתוך היער, גם הן מתחילות להסתתר מהקור.
אני נכנסת לתוך היער. מפה אפשר להבחין בכול צבעיו. בצבע הירוק שעוד נותר בעליהם המעטים של העצים, בצבע הצהוב של השמש החלשה המסתננת לתוך היער, מאירה אותו במעט וצבעה דומה לצבע שכבת העלים ובצבעים שמסתתרים כמעט לא גלויים לעין בתוך קרני השמש, כמו יהלום זוהר המשקף כל כך הרבה צבעים. כנראה הרבה אנשים צעדו כאן, כי כבר התחילו לראות סימנים קלושים של שביל חום על שטח של דשא ירוק.
לבסוף אני מגיעה לקרחת היער בה הייתי כבר פעמיים. אני תולשת בזהירות כמה קוצים שנתלו על שערי ובגדי ופותחת לעצמי פרצה בטוחה ללא קוצים בין סבך השיחים העקשן.
כשאני חודרת פנימה אני עוצרת במקומי למראהו. כמעט קסום בתוך המקום הזה ונראה כמו חלק מציור, לא קשור לכאן. לוק.
הוא כתם שחור על גבי רקע ירוק.
לוק שוכב בצל עץ גבוה אחד, רגליו משולבות האחת בשנייה בקלילות וידו מונחת תחת עורפו בעוד השנייה מונחת בקלילות על חזהו. עיניו עצומות, דומה שישן. שערו השחור נראה משגע כשהדשא נשזר בו ושרירי זרועותיו דרוכים ונפוחים יותר, הופכים את זרועותיו למסוקסות. חזהו עולה ויורד בקצב שלו ואיטי. אני לא חושבת פעמיים כשאני צועדת לעברו בדממה, נעמדת על ידי גופו השוכב.
אני נושכת את שפתי. הוא כל כך סקסי כשהוא ישן.
לפתע מכה בי ההכרה שלוק מצא את המקום שלי. המקום שלפחות חשבתי שהוא רק שלי. "מה אתה עושה כאן?" אני צורחת בכעס.
לוק – שכאילו ערוך לפעולה תמיד – מזנק ממקומו כשעל פניו הבעה מבוהלת. אני מצליחה לדחוק את חיוכי ורצוני לצחוק לו בפנים. קשה להאמין עד כמה חולצות שחורות מחמיאות לו. לרוב הוא תמיד לובש ג'ינס שחור שנראה כאילו הולם לו עד הגבול, אך אני מופתעת למראה הג'ינס הכחול רויאל שיפה לו עוד יותר.
"אמ… ישן." הוא נאנח ומתיישב חזרה על האדמה כשרגליו מקופלות ופסוקות במעט ועל ברכיו הוא מניח את מרפקיו ואז הוא שולח לעברי מבט מאשים. "אבל כבר לא."
"איך הגעת לכאן?" אני שואלת, מתעלמת ממרירותו.
"תִּכְנְּתוּ אותך לשאול רק שאלות או משהו?" הוא שואל ברצינות ומביט בי מלמטה בכיווץ גבות.
אני מגלגלת עיניים ומתיישבת לידו, קצת רחוק ממנו. מכאן אי אפשר להבחין בקרקעית האגם, מה שגורם לי לתהות מה מסתתר שם. בוץ טובעני? חלוקי נחל חלקלקים? קרקעית מוצקה? אני בטוחה שאם אעמוד במקומי וארכון קדימה אוכל לדעת בוודאות.
שתי ציפורים לבנות מרצדות האחת אחרי השנייה על פני המים במעין ריקוד מוזר, הן נראות שלוות במעשיהן, כאילו כל הזמן שבעולם נתון רק להן. גם אם זה לא נכון, זאת מחשבה מנחמת במעט.
לוק נאנח בשנית, נשכב על גבו וחוזר לתנוחתו הקודמת, כשיד אחת מאחורי עורפו והשנייה על חזהו, נעה בקצב תואם לו.
אני מסתכלת על לוק. עיניו פקוחות, אך לא מביטות בי בחזרה, אלא אל השמיים הנפרסים מעלינו. לבסוף אני מסתקרנת ושואלת, "המים האלה כשרים לשחייה?"
חיוך ערמומי נמתח על פניו של לוק, כמעט משקפים את מה שהוא עומד לעשות בעוד שניות ספורות. הוא קם לישיבה ומושך מעליו את חולצתו השחורה. תוך כדי שהוא קם הוא מועך את חולצתו לכדור ומשליך אותה הצידה, עדיין מחייך לעברי בערמומיות. אני מסמיקה למראה גופו החשוף, בדיוק כמו ביום הראשון שלי בפנימייה, שפגשתי בו במקלחות, חצי ערום.
אני רוצה להפנות את מבטי, אך אני לא מוצאת את הכוחות. "אתה לא מתכוון להיכנ–" בדיוק באותה השנייה לוק קופץ לתוך המים. נשימתי נעתקת לרגע.
אני קמה מהר ממקומי ומתקרבת לשולי האגם, מתבוננת בו כשהוא נעמד במים שמגיעים עד מותניו וכולו צוחק. כעת המכנס הכחול רויאל שלו נהפך כהה יותר, ובגלל שספג מים מקפיצתו הפתאומית של לוק הוא נשמט במעט מטה, חושף עוד חלק של עורו השזוף. שערו של לוק – שתמיד מתעקל כלפי מעלה – זקור ונוטף טיפות שנושרות בעדינות על חזהו החשוף.
הוא מושיט לעברי את ידו, אף שהוא רחוק וגם אם אושיט את ידי בחזרה אליו אין מצב שנוכל לגעת זה בזו. אני מסתכלת על ידו המושטת ואז עליו בשאלה.
"בואי," הוא אומר בגיחוך.
אני כורכת את זרועותיי סביב גופי כשאני מתחילה לחוש קור לא מוסבר, כאילו גל קור נושב לעברי ומנידה בראשי.
"אל תדאגי," אומר לוק בשעשוע. "אם תטבעי, אני אנשים אותך." במבטו הוא סוקר את גופי ולפתע אני מרגישה קטנה תחת מבטו.
"בדיוק בגלל זה אני מפחדת," אני משיבה בעוקצנות.
"אאוץ'," הוא אומר וארשת פניו משתנה להבעת כאב מעושה. הוא מניח את ידו על לבו, כאילו נפגע מחץ יורה. "זה כאב."
כשאני צוחקת ידו חוזרת לנוח לצד גופו והוא צוחק גם. המחשבה היחידה שחולפת בראשי היא עד כמה חיוכו הורס. לא חשבתי שאני ולוק נגיע אי פעם למצב כזה, השנאה בנינו הייתה הדדית וגלויה לכולם, אף שאף אחד לא באמת הצהיר בפני השני את שנאתו. לכן אני מופתעת כשהרצון להצטרף אליו פנימה דוחק בי. למזלי לבשתי את החזייה ותחתוני התחרה השחורים שאני אוהבת, כי אני מורידה בגדים בדיוק כשלוק מסובב אלי את גבו כדי להתקדם עמוק יותר פנימה ונשארת רק בבגדים התחתונים.
אני מתקדמת עוד כמה צעדים, מציצה פנימה. חלוקי נחל. בדיוק כמו שחשבתי. לפתע לוק מסתובב אלי, הוא בוחן אותי רגע ארוך מבלי הבעה. לפתע הוא מחייך.
"יפה לך שחור," הוא אומר בעליצות. אני מרגישה את החום הלוהט בלחיי שגורם לצבע אדמדם להופיע.
"ואדום," לוק מוסיף בגיחוך אחרי כמה שניות כהקנטה על הסמקתי.
אני נושכת את שפתי ולא מביטה בו, אלא מעיפה את מבטי אל העצים שתוחמים את המקום. לבסוף – כשאני בטוחה שלוק הפסיק להסתכל עלי – אני נכנסת לאט לתוך המים, משתדלת לא להחליק ונמנעת מפדיחות מיותרות. כשכף רגלי בפנים אני משתדלת לא לצרוח, הקור כאילו חודר מבעד לעורי עד לשלד עצמותיי, קור עוטף וסוגר. לוק, שכנראה מאבד סבלנות – משפריץ עלי מים קפואים תוך כדי שהוא צוחק ומניח יד על בטנו הרוטטת. שערי כעת נוטף מים ועורי סומר ללא הרף.
"אף פעם אין לך סבלנות?" אני שואלת בשיניים חשוקות ועיניי מצומצמות לעברו, עוינות.
"בשבילך אין לי," הוא צוחק. אני נכנסת פנימה בקפיצה ומתיזה עליו חזרה מים, מה שגרם לו להפסיק לצחוק ולהתיז עלי חזרה, כך ששנינו נקלעים למלחמת מים.
עורי כבר התרגל למים הקרים שכעת מרגישים פושרים. בטני כבר כואבת מלצחוק וככול הנראה גם של לוק. כל סנטימטר בגופנו רטוב וכל אחד מאתנו משתדל לא להחליק על האבנים החלקלקות תוך כדי מלחמת המים.
לפתע – מבלי שאני בכלל מבינה מה קורה – אני שולחת לעברו גל גדול, גל שללא ספק נוצר כתוצאה מכוחותיי משום שאין ברשותי מספיק כוח בידיים על מנת להשפריץ עליו זרם מים כה גדול כמו גל ענקי בים.
לרגע המים דוממים. אין זכר ללוק. שום דבר לא קורה. נדמה לרגע כאילו הזמן דמם מלכת.
ואז בשנייה עצורה לוק יוצא מן המים בשאיפה חנוקה. הוא נעמד ומתחיל לנער את ראשו וטיפות שנתלו על קווצת שערו ניתזות לכל עבר כמו בסרטים בקטעים של סלואו מושן. הוא נראה כל כך מטריף כשהשמש מאירה על שערו הרטוב ועל חזהו הנוטף טיפות הנושרות חזרה לאגם בצליל חרישי.
לוק מתקדם לעברי תוך כדי שהוא מעביר את ידו בשערו. "לא ידעתי שאת שולטת גם במים."
אני משלבת את ידי מאחורי גבי. "גם אני לא."
לפתע הוא מחייך וממשיך להתקרב אלי בצעדים אטיים. "את יודעת…" הוא מתחיל לומר, "גם לי יש כוח."
לרגע אני חושבת שבעוד מספר שניות אמצא את עצמי בתוך אגם עם זאב גדול ושחור בעל עיניים זהובות שמאחוריהן בעצם עומד לו לוק, ללא יכולת דיבור או הבנה.
אבל אז לוק מזנק לעברי ומרים אותי על כתפו בכזאת קלילות, כאילו לעומתו אני רק אבן קטנה שצריך להעביר מצד לצד. הוא מתחיל ללכת בצעדים מהירים ונוקשים, בגלל המים הזורמים, עמוק יותר, מטלטל אותי על כתפו בעוד אני צורחת וצוחקת שיפסיק. אך הוא בשלו לא מקשיב לי, רק הנקמה המתוקה אופפת את ראשו.
לפני שאני מבינה מה קורה גופי מושלך באוויר, דומה שאני ממש מרגישה כיצד אני מתנתקת מכוח המשיכה ופשוט מרחפת, אך אז באה ההתרסקות, שמזכירה שכוח המשיכה הוא בלתי ניתן לשבירה.
אני רואה הכול שחור. לבי הולם באוזני. המים עוטפים אותי בחיבוק שחונק את גרוני ואני מחפשת ללא הרף דבר יציב שאוכל להיאחז בו. המים לופתים אותי, מושכים אותי לקרקעית, הופכים אותי לחלק מהם, לחלק מהאגם. ידי הימנית נתקלת בסבך עשבים שוטים ואני מושכת אותה חזרה אלי. המים שעד כה השתוללו סביבי כתוצאה מצניחתי המהירה והפזיזה, נרגעים כעת ואני מוצאת בקושי את הכוחות להרים את עצמי על הרגלים.
כשראשי יוצא מן האגם, בעוד עיני עדיין מסומאות מהמים, אני ממהרת לקחת מנת חמצן לריאות שצרבו בחזי. אני נחנקת ומשתעלת, קמה על רגלי מהר, כאילו אוכל שוב לטבוע בהתחשב בכך שהמים מגיעים עד מותני.
אני פותחת את עיני. כתמי מים מופיעים בשדה ראיתי ואני ממצמצת כמה פעמים על מנת לסלקם תוך כדי השתעלויות שגורמות למים שבלעתי לעלות חזרה החוצה.
"צריכה הנשמה?" שואל לוק בשעשוע ומתקרב אלי.
"לא לא לא לא!" אני מתריסה תוך כדי שאני מתרחקת ממנו, אך חלוקי הנחל הארורים גורמים לי למעוד אחורה שוב, אך הפעם אני מספיקה להיאחז בדבר יציב, או יותר נכון הדבר היציב מספיק לאחוז בי. אני נמצאת במצב חצי מאוזן כשזרועו האחת של לוק מונחת ביציבות תחת גבי התחתון בעוד הוא רוכן מעלי ואצבעותיו בידו השנייה שלובות בשלי. נשימתי נתקעת בגרוני בידיעה שאם אוציא זאת החוצה, אנשוף ישר לפניו של לוק. כמה טיפות הססניות משערו נופלות על לחיי, מדגדגות כל כך, אך אני עדיין לא מסוגלת לזוז על מנת לנגב אותן. לרגע אני אפילו מאחלת שהרגע הזה יימשך לנצח, הרגע הזה שאני יכולה להביט הישר לתוך עיניו של לוק כמה שבא לי, לבחון את הפסים הדקיקים והבהירים יותר שיוצאים כמו קרני שמש מאישונו השחור שנראה על רקע זהוב כמו ליקוי חמה.
"קדימה," אומר לוק ברצינות, הוא נעמד ועוזר לי לעמוד יציב, אף שעדיין רגלי רועדות מהטביעה קודם. אנחנו יוצאים החוצה, מתיזים אחד על השני קצת במים בצחוק ונשכבים זה על יד זה באנחה. גופי מרגיש לי לפתע כבד יותר, אחרי שהרגשתי כל כך קלילה במים. השמיים כבר התחילו לקבל צבע ורדרד עם נגיעות צהובות באופקו.
"זה כל כך יפיפייה," אני לוחשת ומחווה בידי באוויר, כאילו אוכל לחוש בקצות אצבעותיי את האופק מלחשש לי. אני מביטה בו. "אם לא היית מספר לי שניק אחיך, בחיים לא הייתי עולה על זה."
"למה?" הוא שואל בכיווץ גבות, לא מביט בי, אלא על הדשא הנע באיטיות ברוח.
אני מושכת בכתפי. "כי אתה לא מתנהג כמו אח."
"איך אח אמור להתנהג?" כעת הוא מביט בי, עיניו מרוכזות בשלי ואני מתאמצת לא להשפיל אותן.
"ביקרת אותו במרפאה מאז הטקס?" אני שואלת בהרמת גבה.
"לא," הוא משיב קצרות.
"רואה? ככה אח לא מתנהג."
"זה יותר מסובך מזה." לוק תולש קצוות דשא ומוחץ אותן בתוך אגרופו, לאחר מכן פותח את כף ידו כלפי מעלה וחתיכות הדשא המעוכות מתעופפות ברוח. הוא מנגב את ידו במכנסי הג'ינס שלו כאשר חלקן לא עפות כלל.
"מה הכוונה?" אני שואלת, לא בטוחה אם זה צעד נכון, אם הוא יגיב כמו שאני רוצה, אך אני לא מתכוונת להאשים אותו אם הוא ייסגר מלפני, כך אני הייתי מתנהגת אם היו שואלים אותי שאלות אישיות על עברי.
"הוא היה עצמאי מאז שהיה קטן." האגביות בקולו גורמת לי לחוש לא בנוח. אלפי תמונות מופיעות במוחי; תמונות של ניק בתור ילד קטן בבית גדול, מחמם לעצמו אוכל טייק אווי מלפני שבוע בתוך המיקרוגל ואז יושב לאכול את ארוחתו לבד. בלי לוק, אחיו הגדול, או אמו שתשאל אותו איך עבר עליו היום.
"למה?"
"אמא שלי…" הוא אומר בהיסוס, כאילו שוקל אם נכון להתחיל לפתוח זאת. "לא גידלה אותו, היא הייתה חולה קשה הרבה זמן."
"לפחות עכשיו היא שם בשבילו?" אני שואלת חרישית בחיוך חצי מנחם.
לוק מרים אלי את מבטו. כאב ברור מופיע בעיניו שכאילו נראות מתות כעת, ללא ניצוצות או ברק. "היא מתה," הוא אומר כל כך בשקט שלרגע נדמה כאילו כלל לא דיבר.
"אני כל כך מצטערת, לוק," אני לוחשת כאב. לבי יוצא אליו, אך על פי פניו הוא לא מעוניין ברחמים.
"את התנצלת כרגע על המוות שלה?" הוא שואל בחצי חיוך עצוב משולב עם גיחוך נטול הומור.
לפתע אני צוחקת. צחוק שמביא לכמה דמעות להופיע בעיני. דומה כאילו אני צוחקת על המצב האבסורדי, שלפתע אופף אותנו מלנכולי כבד בעוד לפני כמה דקות שיחקנו במלחמת מים.
"כנראה," אני משיבה קצרות, ממצמצת כמה פעמים כדי לסלק את דמעותיי. "ומה עם אבא שלך?"
"אני לא בקשר איתו," הוא משיב ולאחר מספר שניות מוסיף משיכת כתפיים, כדי לסמן שזה לא עניין.
"למה?"
"ומה עם ההורים שלך?" הוא מפנה את השאלות כנגדי, מתחמק באופן מושלם משאלתי.
אני מתחילה לספר לו הכול בקצרה; על פול שאימץ אותי והפך לי להיות כמו אב, על כך שאין לי שום פיסת מידע עלובה על הורי ועל מעשה הקונדס שקלודין עשתה לי. לא החסרתי שום פרט, גם לא כשהגעתי לחלק בו דניאל בגד בי וגם לא בחלק בו מצאתי את עצמי בלב מדבר שומם. לוק הקשיב בהתעניינות גלויה ולא העז לקטוע אותי באמצע. היה נחמד לראות אותו מקשיב ועוקב אחרי כל צעד בסיפור. עד כה הייתי בטוחה שזה ישעמם אותו, אך הוא הקשיב והנהן, שאל מדי פעם שאלות כשעצרתי להתנשם.
"תגיד…" אני מתחילה לומר אחרי כמה דקות של שקט. "מה לגבי האלפא נקבה?"
אני מנסה למחוק את פניו הרדופות של לוק שמופיעות בראשי עוד מהפעם שעברה שהזכרתי את הנושא.
הוא בולע את רוקו, מנסה לעטות ארשת פנים שלווה. "מה לגביה?"
"הייתה לך אלפא נקבה?"
"הייתה." הוא קם ממקומו, מכנס הג'ינס כחול רויאל שלו חזר לצבע הרגיל, אך עדיין לח במעט. הוא מרים את החולצה השחורה שהוא הוריד מקודם, מנער אותה ולובש אותה שוב.
"מה קרה לה?" אני שואלת בסקרנות, קמה גם כן ומתחילה ללבוש שוב את מכנסי, לא מתיקה ממנו את מבטי. גם בגדי התחתונים כבר התחילו להתייבש.
הוא מותח את חולצתו כלפי מטה, מנקה לכלוך לא נראה לעין מכתפו ומביט בי בחיוך קטן. "מתחיל להחשיך, תחזרי לפנימייה."
אני מהנהנת באכזבה. "אתה לא בא?"
הוא מניד בראשו תוך כדי שהוא מתרחק ממני. "אני אבוא… מאוחר יותר."
אני מחייכת. "להתראות, זאב."
הוא משיב לי חיוך לפני שהוא נעלם בסבך העצים ורק אז קולו חודר להכרתי. "להתראות, הל."


תגובות (10)

כמה זמן חיכיתי לפרק הזהה ! וברור שלוק ! הסיפור הכי מושלם שיש, תמשיכו במהרה ♥

21/08/2013 07:14

פעם ראשונה שהוא לא קורא לה מתעוררת יאייי!! ואני כמעט בטוחה שאני רוצה שהיא תיהיה עם לוק..אבל אם כן, אז אתן חייבות לשים את סם עם מישהיי, חסר לכן הוא ישאר עזוב ומסכן..אני חולה עליוו, הוא כזה נסיך! ושישאר ידיד שלה ושהוא יתאהב במישהי ואז יספר לורוניקה והיא תעזור לו ואני מאוהבת בסיפור הזהה!! פרק מושלםם כתמיד! תמשיכוווו

21/08/2013 07:38

לוק, דא!
אבל שסם לא יהיה לבד…
תמשיכו היוםם!

21/08/2013 08:34

ורוניקה צריכה להיות עם סם סם ורק סם נכון לוק מתחיל להתנהג נורמלי יותר כלפי הסביבה וורוניקה אבל היא צריכה להיות עם סם פרק מושלםםםםםם תמשיכו עוד היוםםםםםם

21/08/2013 09:11

זה מסובך…. לוק הוא יותר סוער, פחות בטוח. הוא לא צפוי ושחצן. אבל, הוא גם מלא חיים ומרגש. סם הוא הטיפוס הבטוח והנעים. הוא מבין רגשות, מגונן אבל לא קנאי (כמו שנראה לי שלוק יהיה), נאה (גם לוק, אבל…). זה בהחלט תלוי. סביר להניח שבשלב מסוים היא תהיה עם שניהם (לא ביחד), אבל אני מניחה שבסוף, זה שהיא תהיה עם סם זו האפשרות היחידה. אין מצב שהיא תעזוב את סם, או שהוא יבגוד בה. היא יכולה לבגוד בו עם לוק, ואז להיות עם לוק, אבל לוק לא ישתנה, ואופי לא צפוי הוא דבר מאוד לא מומלץ…
סיבכתי אפילו את עצמי. הנקודה היא שאני חושבת שהיא צריכה להיות עם סם – בסוף. אולי להיות עם סם, שיקרה משהו ואז להיות עם לוק, ואז שוב עם סם?
תמשיכו מהר!

21/08/2013 17:25

לוק. לאלא סם. לוק. סם.
אולי שניהם ?
תמשיייכוו אעאעא

22/08/2013 05:16

תמשיכי!!!!!!

24/08/2013 08:40

הממ אני חושבת שלוק,
למרות שגם עם לוק וגם עם סם זה יהיה צפוי,
אבל אם כבר מדברים על התאמה, אז לוק.
פרק יפה, תודה.

24/08/2013 18:25

מי שמבין אותה יותר…
ואני חושבת שזה סם קופר…
אוף….!
וואו!
תמשיכו בבקשה!!

25/08/2013 02:08

לוק.

28/08/2013 13:53
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך