התעוררות – פרק 38

יום חמישי מתחיל כמו בכול בוקר יום חמישי. אמנדה קמה מוקדם בבוקר, משום שזה יום ניקיון חדרי הבנות, וכל פעם מזמרת לעצמה שיר חדש של הלהקה שהיא אוהבת, אף שכל שיר נשמע כמו השיר הקודם לו, בו בזמן שהיא מחליפה מצעים.
כשאני פוקחת את עיני לקול שירתה הצורמנית של אמנדה וזיופה בקולות הגבוהים, אני מסתכלת על התקרה, מנסה לסדר בראשי את היום שלי ואז מביטה באמנדה, שאף פעם לא מסתפקת במצעי הפנימייה הפשוטים.
אתמול, כשחזרתי ממסיבת יום ההולדת שלה, התפלאתי שכאשר אמנדה חזרה מהמסיבה מאוחר יותר היא לא שאלה כלום על הנשיקה. יצאתי מנקודת הנחה שהיא עייפה מדי, אף שהפעם באמת היה בא לי לפרוק זאת על מישהו.
"'היומרניים המסוקסים' לא הוציאו שיר כבר חודש," מתלוננת אמנדה לעצמה. "הכול בגלל שפֵטְרוּ פרש מהלהקה," היא נאנחת, "עכשיו הלהקה לא שווה את זה."
אני מכווצת את גבותיי בניסיון קלוש להבין על מה היא מדברת וכשאני מסתכלת עלה אני מבחינה שהיא מביטה בפוסטר של הלהקה שלה ונאנחת, אני מבינה שהיא כנראה דיברה עליהם.
אני קמה ממקומי, מעיפה מבט באמנדה ששמה לב שהתעוררתי ואז הולכת למקלחות עם המגבת רחצה שלי. בדיוק כשאני עומדת לפתוח את דלת המקלחות, אני נזכרת.
היום יש לי עונש בספרייה עם לוק.
אני מחייכת ונכנסת למקלחת.

בדיוק כשחשבתי שהלימודים לא יגמרו בחיים, הצלצול ממלא את הכיתה בקולו הנכסף וכולם ממהרים לחמוק החוצה, להשיל מעליהם את יום הלימודים מהפרח עם ערמות שיעורי הבית. למזלי היום יום חמישי ולכן אין לימודים מחר, כך שאוכל לדחות את השיעורים ליום שישי והיום אתמקד בעונש.
אני הולכת לעבר הספרייה, מרגישה כיצד רגלי נושאות אותי לשם מעצמן. כשאני נכנסת פנימה אני כמעט מופתעת לראות את לוק כבר שם. במכנס ג'ינס בהיר וחולצה שחורה, שולח את ידו לספר הנמצא גבוה על המדפים, פותח ומדפדף במהירות כזו שלבטח לא הספיק לקלוט מילה ואז מחזיר.
"הקדמת, זאב," אני אומרת בפליאה ושורקת חרישית, מתקרבת אליו ונעמדת לידו בחיוך.
הוא סוגר בחבטה עמומה את הספר שמעלה עננת אבק תוך כדי שהוא מביט בי בגבה מורמת ואז מחזיר את הספר ומתרחק ממני.
אני מצחקקת ומתקרבת אליו עוד צעד, ככל שהוא מתרחק בשתיקה אני מתקרבת. "למה לא באת למסיבה של אמנדה?" אני שואלת בכיווץ גבות. "היית מוזמן."
"כולם היו," הוא משיב במלמול, מביט על שולחן העץ הקרוב עליו נערמים ספרים על גבי ספרים, לוקח משם ספר ומכניס באקראיות לתוך רווח צר בין הספרים.
"מצטערת שלא היה לי זמן להזמין אותך אישית," אני משיבה, מנסה להתעלם מהאי-נעימות שמתגנבת לקולי, כאילו שבאמת לא נעים לי על זה. ממתי לא נעים לי כשלא עשיתי משהו שלוק קלארק רצה?
הוא מביט בי במבט אטום, כזה מהמבטים שקשה לפענח מה חולף במוחו באותו הרגע גם אם מביטים בו מספיק זמן כדי לקלוט בברור את צבע העיניים ואת צורת השפתיים. זה גם הרגע בו אני הכי רוצה לחדור למוחו, לכן אני נושכת את שפתי התחתונה על מנת להעביר את הדחף הזה.
"ולמה נראה לך שהייתי בא אם היית מזמינה אותי אישית?" הוא שואל במבע משועמם. "אני לא חייב לך כלום."
הוא מתרחק ממני לחלוטין, בלי דרך שאוכל ללכת אחריו מבלי להיראות מטרידה של ממש. מגפיו השחורות הקשורות ברפיון צועדות על השטיח בקול שנבלע ישר בשטיח העבה ובוקע בקול עמום. הוא נעמד על יד שולחן הסמוך לחלון ופותח שם ארגז ספרים, מתחיל במיונים הקפדניים שעלינו לבצע בתור עונש.
אני מתרחקת משדה ראייתו של לוק, מובכת. אני לוקחת ארגז אחד בשוליו וסוחבת אותו לצד השני של המדפים בניסיון לא לקרוע את הארגז תחת משקל הספרים. אך במקום לסיים את העונש כמה שיותר מהר ולעוף מכאן, אני נעמדת בצדו האחד של המדפים בעוד לוק נמצא בצדו השני. רק בין רווחי הספרים המעטים אני רואה את עיניו המרוכזות בסידור הספרים, כאילו רק רוצה לסיים זאת.
אני שולפת ספר עבה מן המדף מה שמאפשרת לי לראות את פניו של לוק.
"לוק," אני לוחשת, אך הוא תוחב ספר לרווח ואני כבר לא יכולה לראות אותו עומד שם, מרוכז כל כך כאילו חייו תלויים בכך.
הספרים החדשים נודפים ריח של דיו רענן ודף חדש, מה שמכסה במעט על הריח הטחוב בחלק הזה של הספרייה. האור מסתנן מבעד לחלונות ומאיר את הספרייה שללא זה נראית כאילו שקועה בתרדמת.
פתאום – בספרייה השקטה – הכול נראה כל כך קריטי ומובחן. כאילו אני מביטה בספרייה דרך מצלמה גדולה בעלת חדות גבוהה יותר משל עין בלתי מזוינת וזום שגם אם מגיעים למקסימום שלו הוא חד כסכין. אני מבחינה בזבוב ההיסטרי שברוב טיפשותו מתנגש בחלון שהודף אותו אחורנית, אך הזבוב העיקש – שכבר חטף על ניסיונות השווא שלו – חוזר ומנסה שוב לצאת מבעד לזגוגית האטומה. אני מבחינה בשלט האדום שלבטח זוהר בחושך ומציג בברור את צמד המילים "יציאת-חירום". אני מבחינה בציור הלא מובן המרוח במעט על אחד משולחנות הספרייה.
לפתע נדמה כאילו הספרייה קטנה מאוד, או התקטנה באורח פלא. משום שכל צעד שלי, בניסיון למיין כראוי את הספרים במקום, אני פוגשת במבטי את לוק. פעמים אחדות שכל גופי מסתתר מאחורי מדפים בעלי ספרים עם כרכים עברים, אני מסכימה לעצמי להביט בלוק. מישהו שהיה מסתכל מהצד לבטח היה חושב שאני מטרידה, אך אני לא מצליחה להסיט את מבטי כמו באותם הרגעים שהמבט נתקע על משהו ואתה מבין שאתה פשוט סתם בוהה בו, גם אם זה רק חלל ריק, ורק אז מוצא מספיק כוח רצון על מנת להתנתק מהמשיכה הזאת.
לוק הוא אחד מהדברים שאני יכולה להביט בהם נצח בניסיון להבין מה עובר לו בראש בעזרת תנועותיו, בדרך כלל לוק נראה נינוח כל כך, שלו בצורה כמעט מפליאה שלא מסגירה את רגשותיו ומחשבותיו. אך כעת צעדיו נוקשים, חדים, כאילו כל צעד שלו מצריך חשיבה מקדימה.
אני מביטה בו כשהוא מסתובב לשולחן הגדוש ספרים בסיבוב חד מדי. הוא מרים ספר בעל כריכת בז', אף שאני לא מצליחה לקרוא את כותרתו, ואז מעקם את פרצופו למראה הספר ומחזיר אותו לערמה. אני לוקחת ערמת ספרים כבדה מבלי משים ומתקרבת לאט לעברו של לוק, עושה כאילו הספרים האלו שייכים לחלק הזה של הספרייה.
הוא מעיף בי מבט בעצלתיים, כשהוא רואה שזאת אני רואים על פי תנועותיו שהוא נעשה עצבני.
אני נעמדת ממש מטר לידו. למזלי במדפים יש מקום פנוי לכל הספרים שהתחילו להכאיב במעלה זרועותיי, אך זה גבוה מדי כך שאני בקושי מצליחה להרים את ידי.
אני מרימה את ידי למעלה מה שגורם לספר העליון ליפול עלי וכך גם לזה שאחריו וגם לזה שאחריו וכן האלה. אני נופלת על הרצפה באנקה כשהספרים מפוזרים פתוחים למרגלות רגלי. אני משפשפת את קודקודי שם נחבט לו ספר ובטח עוד כמה דקות תופיע שם חבּורה קטנה שתזכיר לי בכול פעם את ההשפלה והמבוכה מול לוק.
אני מרימה אליו את מבטי, אך הוא לא מביט בי ובהפגנת הפדיחה הזאת, אלא בוחן בכיווץ גבות ספר אחד ואז מביט סביבו, בודק להיכן הספר צריך להתאים ואז מתרחק ממני בצעדים נחושים.
אני כבר לא יודעת מה גרוע יותר, הידיעה שלוק כנראה מת להתפוצץ מצחוק על נפילתי או שלוק התעלם ממני והתרחק, לא עזר. לפתע נדמה שאם היה צוחק זאת הייתה תגובה מבורכת, אך גם זאת הוא לא טרח לעשות… או להסתכל.
אני קמה ממקומי, מנערת מעלי את ההשפלה, אני לא מרימה את הספרים מהרצפה אלא הולכת הישר אל לוק שעומד מרחוק וגבו מופנה כלפי. אני נעמדת מאחוריו, לופתת את זרועו ומסובבת אותו אלי. על פניו יש את אותה הבעה מעצבנת, שאננה ואדישה לכל המצב הזה, שפשוט בא לי… פשוט בא לי–
אני סותרת לו.
לרגע רק קול החבטה של כף ידי בלחיו מהדהדת ברחבי הספרייה. כמה נערים בודדים שלומדים בקרבת מקום שולחים לעברנו מבטים עצלים. בעיניו ניתץ לשבריר שנייה הכעס, וכשאני רואה שהוא מביע משהו אחר מלבד אדישות מעצבנת אני לא מתחרטת על הסתירה, אך זה היה רק לשבריר שנייה אחד. הוא עוצם את עיניו, חזהו עולה מעלה בשאיפה גדולה ויורד מטה כשהוא נושף, קרוב כל כך שזה מדגדג בפני.
"למה זה?" הוא שואל כמעט בלחש ומביט סביבו על התלמידים החטטניים שממהרים לדחוף את אפיהם חזרה לתוך הספרים, כאילו לא התעניינו ממילא בריב שרק מתקלח בנינו.
"חשבתי שהכול בסדר בנינו," אני מפזמת בכעס.
"אין שום בנינו," הוא אומר בקול קר, מרוחק. "אז בטח שאין בסדר."
אני מביטה אל תוך עיניו הזהובות. "תפסיק להיות כל כך…" אני מחפשת את המילה המתאימה, "כל כך לוק של פעם!"
הוא מצמצם את הרווח בנינו כך שפניו סנטימטרים ספורים מפני, אפו כמעט נוגע באפי. "אין דבר כזה לוק של פעם, תמיד הייתי ונשארתי אותו לוק."
הוא מתרחק ממני בכזאת מהירות שאני ישר מרגישה בחיסרון נשיפותיו הקצובות והחמימות על פני.
"אני לא מאמין שגרמת לי לדבר על עצמי בגוף שלישי," הוא ממלמל ביובש ומתרחק ממני.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת ופורשת את ידי לצדדים.
"כמה שיותר רחוק מכאן," הוא משיב כשגבו אלי, מתרחק יותר ממני.
"זה העונש של שנינו, זאב!"
"שיהיה," הוא אומר ומרים את ידו בפיזור נפש שנייה לפני שהוא נבלע בדלתות הספרייה.
עזיבתו הפתאומית של לוק – משום מה – גורמת לי לחשוב על כל זמן שהותי כאן. על הרגעים שרציתי פשוט לחזור הביתה, ועל הרגעים שפשוט רציתי שהאדמה תקרוס תחתי. הפעם אני לא מבדילה בין שני הרגעים.
גורשתי מביתי במנהטן, מפנימיית ברוקס, לכן אני לא שייכת לשם עוד. אך באותה מידה אני גם מרגישה לא שייכת לפנימיית מיסט, כאילו אני רק מבקרת שעוד מעט הולכת לבלי שוב.
זה מציף אותי שוב. הגעגועים האלו אל מקום שאני כלל לא יודעת אם אני עוד רצויה בו. געגועים לבגדי הרבים שהשארתי בחדרי אשר בפנימיית ברוקס, געגועים לפח הזבל הירוק שנמצא פינת חדרי ותמיד התמלא במהירות בזבל אחרי שרוקנתי אותו פעמיים בשבוע ולאוכל הבריא הגישו כל יום רביעי בשבוע. הדברים הפשוטים האלה הפכו במהרה לשגרה שלי, אך עכשיו השגרה שלי זה למידה עם נערים בעלי יכולות על-טבעיות.
אני יודעת שאם לא אעשה את העונש שהוטל עלי ועל לוק, אף אחד אחר לא יעשה, ואני גם יודעת שאנחנו נסתבך אם המלאכה לא תושלם כראוי, לכן אני מתחילה בפריקת ארגזי הספרים החדשים והכנסתם למקומות אקראיים מבלי משים.

לאחר סיימתי את העונש אני מזדרזת לצאת החוצה. ידי כואבות מן מאמץ סחיבת הספרים הכבדים ורגלי כמעט קורסות תחתי, אך אני נחושה בדעתי להגיע לחדרים. אני נכנסת למסדרון, ועוצרת בתחילתו. שם נמצאת דלת חדרו של סם שכעת מקושטת בכל מיני שלטים מצחיקים שכוללים דרקון אדום המתפתל על זנבו ופיו מתעקל כלפי מעלה בחיוך נחמד, אך ערמומי, יין-יאנג בצבעם המקורי לבן-שחור וסימן פנטגרם גדול צבע אדום לבה המזכיר את הקעקוע שלי, את החותם שמעיד על כל שאני שייכת לכאן.
אני בולעת את רוקי ומתקתקת פעמיים.
רשרושי דפים נשמעים מבפנים, קול כיסא גלגלים הנעים על הרצפה ואז הדלת נפתחת וסם עומד שם, מופתע במעט. שערו פרוע מאחור יותר מתמיד, מה גורם לי לחשוב שלא פעם הוא עבר מן המיטה אל השידה ובחזרה בניסיון להתרכז בשיעורים. אני נושכת את שפתי כשאני מבינה שאולי הפרעתי לו, אך לא בגלל זה עולה סומק בלחיי.
הייתי כל כך נחושה לבוא לכאן, לדבר איתו בקשר לזה שאני חייבת לגלות על הורי, למצוא את מיקומי, שהספקתי לשכוח את התקרית שהתרחשה מסיבה בנינו. אני יודעת שהוא לבטח שכח, אך רק בגלל שהוא שכח זה יותר מדי מוזר. אם הוא היה זוכר היינו מישרים את ההדורים בנינו, ואז אולי הייתי מבינה אם הוא באמת רצה בנשיקה הזאת או שהכול היה רק מעשה פזיז מתוך שיכרות.
"הי," אני לוחשת, מביטה אל תוך חדרו ברמיזה. "אתה עסוק?"
סם שולח את ידו אל עורפו ומגרדו קלות. "לא, סתם עושה שיעורים."
כעת הוא לובש גופייה לבנה עם ציור מוזר של ינשוף כתום שמרוב שעישוניו גדולים ושחורים נדמה כאילו פוזל. לרגע אני מהססת, תוהה אם כדאי לי לומר משהו על הינשוף על מנת לשבור את המתח, אך לבסוף אני שותקת ועומדת כמו מפגרת מוחלטת מול דלת חדרו, שותקת בעוד אני זאת שבאה כדי לדבר איתו.
"רוצה להיכנס?" שואל לפתע סם ומחווה עם אגודלו מעבר לכתפו, לעבר החדר. אני מהנהנת פעם אחת והוא זז מן הפתח כשאני מתקדמת כדי להיכנס פנימה.
חדרו של סם קטן בהרבה מאשר שלי ושל אמנדה, אך הוא לבדו בחדרו. נדמה כאילו לקחו את החדר שלי ושל אמנדה וחצו אותו לחצי ובדיוק כאן מולי עומד החצי הזה, חצי בעל מיטה כמו כל המיטות כאן, שידה עם ספרים ודפים משתלשלים מבניהם וארון בעל דלת אחת.
אני מתקדמת לעבר השידה בעוד סם מתיישב באנחה על מיטתו שמצייצת לרגע קל. בידי אני מרימה כדור בדולח עם חתיכות לבנות בפנים. כאשר מזיזים את הכדור מצד לצד החתיכות נעות לכל עבר ונושרות כמו שלג צח על גבי כפר קטן בפנים. במנהטן יש מיליון כדורי בדולח כאלה עם מקומות שונים בתוכם, אך אף פעם לא ראיתי כדור בדולח עם כפר כל כך חמים ומנחם בפנים. פתאום בא לי שהכפר הזה באמת קיים איפשהו כאן, ואולי סם ייקח אותי אליו ביום מן הימים, אם לא אצליח למצוא את דרכי חזרה אל ברוקס עד אז.
"מה זה המקום הזה?" אני שואלת את סם שמרים אל הכדור זוג עיניים עייפות.
"מה רצית… ורוניקה?"
אני מנסה להתעלם מהריחוק בקולו, בדיוק כמו שהוא התעלם משאלתי.
אני מרגישה מטופשת שבאתי הנה. שבאמת חשבתי שסם יהיה הראשון שיתנדב לעזור לי.
אני מתיישבת בעדינות על מיטתו, כאילו מפחדת שהוא יורה לי להתרחק ממנו, אך הוא לא זע ממקומו, חצי ממנו מקשיב לי והחצי השני עייף מדי בשביל זה. "אני… אני רוצה לדעת יותר על הורי."
סם שולח את שתי אצבעותיו מכל יד אל עבר רקותיו ומתחיל לעסות אותן בתנועה מעוגלת. "אני לא מכיר את ההורים שלך, רון."
אני כבר מתחילה לחוש בחוסר הסבלנות שלי כלפיו. הוא יודע שלא לזה התכוונתי והוא אפילו לא מנסה להבין אותי נכון.
"אני יודעת שאתה לא," אני מפזמת מבין שיני החשוקות, עצבנית מדי על כך שהוא משחק 'ראש-קטן'. "פשוט רציתי… אתה יודע… ללכת אל אחת המכשפות שראיתי בשוק, בטוח הן ידעו משהו."
הוא מביט בי בעיניים חודרות. אני רואה שהוא לא רוצה לבוא, אבל הוא יודע שאם הוא לא יצטרף אלי זה לא ימנע ממני ללכת. לבד.
"אבוא איתך," הוא אומר לבסוף. אני מחייכת חיוך קטן ומביטה מעבר לחלון, כבר מתחילות השאלות לצוץ במוחי, כמעט מצטיירות על פני הגבעות המשתקפות מן החלון. האם זה נכון שביקשתי ממנו לבוא? דווקא מסם?
"רון…" מתחיל סם לומר, בקולו נשמע חוסר הנעימות של המשפט שהוא הולך להגיד. "בקשר לנשיקה, היא…"
אני כמעט פוערת את פי, אך ברגע האחרון מצליחה לדחוק את ההלם. לא ידעתי – או חשבתי בכלל – שסם יזכור זאת וגם אם כן, שומעים לפני קולו ורואים לפי עיניו שהנשיקה הייתה מעשה לא במקום מבחינתו.
"הייתה טעות," אני משלימה אותו ומהנהנת, גורמת גם לעצמי להאמין בזה.
הוא בולע את רוקו ומסיט את מבטו אל החלון, משקיף אל נקודה לא ברורה באופק הוורדרד.