התעוררות – פרק 39

חוק מספר 68 בפנימיית מיסט: אין לצאת מחוץ לכותלי הפנימייה לאחר שעת העוצר (9:00)
לעשות משהו אסור, הוא עברה על החוק קיים. כשעוברים על החוק – בשביל כוונות אישיות – תמיד יש משהו מעיק בבטן. כל רחש הכי קטן מקפיץ אותך. כל תזוזה ברקע גורמת לך להשתתק לרגע, לחכות ולראות אם הוא יוסיף לזוז. אתה נעשה מתוח, דרוך וקשוב יותר.
אני מביטה בגבו המכופף של סם העומד מלפני, הוא מתכופף כאילו כך באמת יכול להסתתר יותר טוב, אף שאם מישהו יעבור הוא יראה אותו בין אם מתכופף ובין אם לא. אנחנו עומדים במסדרון, מביטים אל האפלה האופפת את סוף המדרגות המובילות אל הטרקלין, כאילו המדרגות הן סולם אל תוך בור עמוק במיוחד שאין רואים את סופו. אורות המסדרונות מאירים בקושי, רק מסמנים דרך מוארת אל המקלחות למי שקם באמצע הלילה מסיבה כלשהי. סם מעיף לעברי מבט חטוף, מבט קצר בעל משמעות רבה אשר נסתרת בתוך עיניו. אל תפשלי.
סם נעמד זקוף ומתחיל להתקרב אל המדרגות, כאילו הוא סתם מטייל להנאתו במקום המוגדר כמותר בשעות האלה של הלילה. לפתע כל צליל הבוקע ממני נשמע חזק יותר, כמו העצמות בברכי שנזכרו דווקא עכשיו להתפוקק בקול שדומה מהדהד בטרקלין הריק, או קול נשימתי המהירה המוגברת כתוצאה מהאדרנלין שזורם בתוכי בקצב מסחרר.
סם יורד בזריזות במדרגות של שתיים שתיים ונבלע בין לחשושי העלטה. אני כמעט עומדת לקרוא בשמו, מתוך אינסטינקט יותר מאשר רצון, כדי לדעת אם הוא שם, מחכה לי שארד אחריו. אך במקום זאת אני מביטה לצדדים ויורדת בזהירות במדרגות, דומה שיכלו ממש להישבר תחת נעלי.
פתאום – כשאני בתוך החושך עצמו – הוא כבר לא נראה מאיים וכל המסתורין שנראה מהצד נעלם. אני מרגישה יותר בטוחה בתוך החושך, כאילו הוא משוחח מעלי מפני עיני כל. הכול יותר רגוע ביני לבין סם כשאנחנו בחושך, התנועות שלנו כבר לא חדות או מאופקת ממש, אולי בגלל הידיעה שמי שעומד מחוץ לחושך, אינו יכול לראות אותנו.
לפתע משהו חם ורך נוגע בידי, מחזיק כמעט ברפיון רק את אצבעותיי. ידו של סם. מגוננת ומובילה.
הוא מוביל אותי אל אולם הספורט. אנחנו חוצים את רצפת המוזאיקה שבחושך אין כל זכר לצבעיה העייפים, דומה שכעת נרדמו כל צבעיה בחושך.
ואז אנחנו נכנסים לתוך אולם הספורט שמואר למחצה.
"למה אולם הספורט פתוח?" אני שואלת בלחישה.
סם מעיף בי מבט קצר ואז חוזר להביט אל תוך האולם. "משאירים אותו פתוח תמיד, לרוב בשביל אלו שמנקים כאן."
אני מהנהנת, אף שהוא לא הבחין בתנועה הזאת.
"קדימה," הוא לוחש ומושך אותי פנימה. אף שאין אף אחד בתוך האולם אנחנו עדיין צועדים בקרוב אל הקיר, עוקפים את האולם בזריזות ויוצאים דרך יציאת החירום שמוכרת לי עד כאב. אני נושכת את שפתי כאשר סם דוחף את הדלתות הלאה ואוויר הלילה הצונן כמעט עוטף אותנו ולוקח אותנו תחת חסותו. אני בוחנת את הסורגים, שם אני וסם התנשקנו, חלקנו רגע שאולי לא יחזור שוב. נדמה שאני שוב רואה אותי ואותו שם, עומדים ומדברים, כל אחד מרגיש את המתח האופף אותנו, ואז הוא רוכן לעברי. נשימתי נעתקת בחזי שוב.
"רון," לוחש סם ששם לב שנעצרתי. אני מנערת את ראשי במעט ומביטה בו, בולעת את רוקי כשהוא משתתק ואני מבינה שכנראה גם הוא חושב על כך, או אולי – כמוני – רואה את זה מהצד שוב לנגד עיניו, כאילו כמעט מוחשי ונתון למגע יד.
ידו עדיין מחזיקה בקצה אצבעותיי. לרגע אני אפילו מדמיינת אותו לוחץ עליהן חזק יותר, מבקש ממני בלי מילים שאנתק אותו מהפלאשבק שהוא שקוע בתוכו. אך במקום זאת, ידו עוזבת את אצבעותיי וחוזרת לנוח בצדי גופו. לשם היא שייכת.
אני מתחילה ללכת, עוטפת את עצמי בזרועותיי ומקווה שסם יבין שאני מתקדמת לבד ויתנתק ממחשבותיו. אלפי מחשבות פראנואידיות וטיפשיות חולפות במוחי. מחשבות שאולי סם מתחרט על כך שבכלל יצא החוצה אחרי במסיבה, או שאולי הוא רוצה בכך שוב. אך אני לא נותנת לזה להפריע לי הלילה. הלילה אגלה על הורי. בין אם זה יהיה קשה ובין אם לא. אני חייבת לעשות זאת, לגלות על העבר שלי.
סם כבר צועד על ידי, אצבעותיו לא מתכוונות להיכרך שוב סביב אצבעותיו כי כעת הן תחובות בכיסי הג'ינס האחוריים שלו. רק קול צעדינו הקלוש נשמע, מוחץ ושוחק את הדשא תחתינו.
"מה יקרה אם תגלי משהו נורא?" הוא שואל בקול חלש.
אני מנידה בראשי. "זה לא משנה, סם."
הוא לא מביט בי כאשר הוא מרים את קולו במעט ואומר, "זה ה-משנה."
"אני אהיה חייבת לקבל את זה," אני משיבה על שאלתו. "כמו שאני אקבל את הדברים הטובים, אצטרך גם את הרעים… והנוראיים."
הוא נושך את שפתו העליונה ומהנהן. אנחנו נכנסים לתוך היער החשוך, בדיוק כמו בלילה של המדורה.
אנחנו צועדים בדממה, מקשיבים לקול הינשוף הקורא אל הלילה, עד שענף מתפצח מאחורינו. קול הפיצוח רם מדי, שנדמה כאילו עשו זאת בכוונה תחילה. אני וסם מסתובבים כגוף אחד.
"אוי, סליחה," הוא אומר בקול מתנצל מעושה משהו. "הפרעתי לליל המזמוזים שלכם?"
לוק עומד שם. שערו משתלב בחושך היער, דומה שהוא חי ביער, מכיר אותו טוב כאילו הוא אחת מאצבעותיו. הוא נראה פראי וכובש כשהוא על רקע עצים ירוקים השקועים באפלה רכה.
"תתעסק בעניינים שלך," מפזם בכעס סם ומסתובב על מנת להמשיך. אך אני לא מצטרפת אליו, אני ממשיבה לבהות בלוק שמביט בגבו של סם ואז מביט בי, מחייך חיוך גדול ומזויף.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת בלחש, נזהרת. או אולי מפחדת מתשובתו.
"מפריע לזוגות שרוצים ללכת להתנשק לאור הירח," לוק משיב בחיוך זחוח.
"אנחנו לא הולכים בשביל להתנשק." לפתע היה לי את הדחף להגיד לו את זה. כאילו כדי שידע שאין בכוונתי להעביר את הלילה לצדו של סם שכעת מסתובב ומביט בי ובלוק במבט אטום שלא ניתן לפיענוח.
"אוח', באסה," ממלמל לוק. "חשבתי שכבר תפסתי לי עוד זוג כדי להרוס לו לילה מושלם."
אני מתעלמת מהעוקצנות שבקולו. "אנחנו הולכים למכשפות."
"בהצלחה לכם," הוא אומר בכזאת מהירות שכנראה בכלל לא רצה להקשיב לדברי ומסתובב על מנת ללכת. פתאום – במצמוץ של שנייה – הוא מסתובב חזרה אלינו. "אתם מה?"
"מה ששמעת," משיב סם בקרירות.
"שתוק," מסתכל עליו לוק ואז מעביר את מבטו אלי. "בשביל מה למכשפות?"
"רון," לוחש סם בעצבנות יתרה ואני מביטה בו במבט חמור סבר.
"אני רוצה לגלות על העבר שלי," אני מסבירה.
"יופי, אני בא איתךְ," ממהר לוק לומר.
"אתה לא בא אתנו!" קורא סם.
לוק מביט בו בעיניים מצומצמות בעוינות. "אמרתי 'איתךְ', זה לא כולל אותךָ, נמר."
"די!" אני אומרת. "אני לא צריכה את שניכם על הראש שלי עכשיו."
"מקווה שאתה מבין רמזים," אומר סם. "כי רק אחד בא איתה."
"וזה אני," משיב לוק ומתקרב אל סם קרוב יותר. "אתה צריך ללכת לישון, לא? כבר כיבוי אורות, מאוחר."
אני מתעלמת משניהם וממשיכה להיכנס עמוק יותר לתוך היער, יודעת שאם לא אבחר במי מבין שניהם אני מעדיפה ללכת, שניהם יבואו איתי. אומנם מההתחלה רציתי שסם יבוא איתי, כי הוא מבין אותי והוא חבר טוב שלי, אולי יותר מזה, אבל עם לוק אני מרגישה בטוחה יותר, כאילו ידאג שאחזור לפנימייה בשלום. כזה הוא. משלים את משימתו עד הסוף. הוא כל כך… נחוש.
אני מחבבת את סם, ולפעמים אני מודה בפני עצמי שנהניתי כשהוא נישק אותי, או שאני תמיד נהנית כשאני יודעת שהוא לידי, בהישג ידי, אך המשיכה אל לוק היא הליכה על קצות האצבעות דרך שביל סלול מסתורין ועבר, וזה מעורר בי סקרנות. תמיד אהבתי לפענח דברים, ולוק הוא כמו סודוקו או תשחץ של עיתון חדש על הבוקר; מדרבן כל פעם כשמצליחים לצעוד צעד קדימה.
"אתה סתם כועס כי הרסתי לך," אני שומעת את קולו של לוק מרחוק.
"מה הבעיה שלך?" שואל סם. קולותיהם וצעדיהם מתקרבים ומתקרבים אלי, אך הם לא נשמעים מתווכחים במיוחד, אלא סתם זורקים עקיצות אחד על השני בניסיון לגרום לו להתייאש ולחזור לפנימייה.
"במילה אחת?" שואל לוק וכעת שניהם צועדים לידי, כל אחד מצד אחר. "אתה."
"חה," מגחך סם בחוסר הומור מוחלט ומביט בי, עיניו משדרות דאגה, כאילו מתנצל על המחזה-הלא-נעים שהוא ולוק העלו יחד. אני לא מבקשת מהם להיות החברים הכי טובים, אבל כשהם לא קוראים תיגר אחד על השני, ככה עדיף יותר. רגועים ואולי מדי פעם עוקצים זה את זה כמחווה על היריבות ארוכת השנים ביניהם.
לבסוף אנחנו מגיעים אל כפר קטן, לא רחוק במיוחד מן הפנימייה. לרגע אני אפילו משתוקקת שהוא יהיה אותו הכפר שראיתי בכדור הבדולח של סם, אך זה דועך כשאני רואה שזה כפר אחר. מכוער יותר. בעל אדמה לא מישורית ובתים קטנים בעלי גגות גסים.
"אני מכיר מישהי שתוכל לעזור," ממלמל לוק, משקיף לעבר הכפר.
"גרטרוד," סם – כשנראה הבין על מי לוק מדבר – מציין את שמה.
"בדיוק," משיב לוק שלא נראה מופתע מכך שסם מכיר אותה. הם מחליפים ביניהם מבטים עם מילים בעיניהם שלא נאמרות. דומה שמעבירים מסרים שהם מעדיפים לחסוך ממני.
"מה?" אני שואלת, נרגזת. סם מתחיל להתקדם לעבר הבתים הקרובים, משאיר את שאלתי תלויה באוויר ביני לבין לוק שעל פי פניו לא נראה שהוא מתכוון – או רוצה – לענות לי עליה. לוק מושך בכתפיו כאילו אומר ללא מילים, "אין מה לעשות." ומתקדם אחרי סם.
אני הולכת במאסף, בוחנת את הבתים כאשר אנחנו נכנסים לתוך הכפר. הבתים נמוכים וזהים, בעלי גגות שחומים. אנחנו צועדים על אבנים מחוספסות וחלקות מטל הלילה, כל צעד לא במקום או חד מדי יכול לגרום לנפילה כואבת במיוחד.
אחרי כמה בתים סם נעצר ומעיף מבט אל לוק שלא מחזיר לו מבט, אלא נועץ את עיניו במבט נוקב על דלת שחורה ששייכת לבית נמוך ולבן.
"זה כאן?" אני שואלת, חוסר הסבלנות צורם בקולי. סם מהנהן פעם אחת ומתקדם לעבר הדלת, נושם עמוק כאילו הוא זה שצריך להתכונן נפשית לקראת הקרב ואז מתקתק שלוש פעמים. קול התקתוק מהדהד בין הבתים, נשאר קרוב אל הקרקע ואז ניתק ונעלם כליל.
ככל שהדקות חולפות ואין מענה אנחנו נעשים מתוחים יותר, נחושים וסקרניים; עייפים ומיואשים. לוק תוחב את קצות אצבעותיו לכיסים האחוריים של מכנס הג'ינס הכהה שלו ומתחיל לנוע אנה ואנה תוך כדי שהוא מביט סביבו בחוסר סבלנות ניכרת. סם מניח את ידו האחת על הקיר הסמוך לדלת ורוכן קדימה, אם ראשו לא היה מושפל הייתי חושבת שהוא מציץ דרך עינית הדלת. ואני, טוב אני סופרת את הדקות בלב ומנסה להרגיע את המחשבות הסותרות שלי על כך שאני משתוקקת שתיפתח כבר דלת, אך באותה מידה אני גם רוצה רק ללכת אל חדרי בפנימייה ולהתכרבל תחת השמיכה, להרים אותה עד מעל ראשי כמו בימים שהייתי עושה כשהיו רעמים כעוסים וסופת חסרת מעצורים בחוץ.
"רון," לוחש סם בייאוש ומביט בי, כשהוא עדיין רכון מעל הדלת.
אני מסרבת לפגוש במבטו, מסרבת לראות את הייאוש בעיניים, זה שנשמע גם בקולו.
אני נושכת את שפתי, מונעת ממנה לרעוד וחובקת את גופי בזרועותיי. לרגע מחשבה על כך שלא מגיע לי להכיר את הוריי חולפת ביעף במוחי, אך כשהרגע הזה חולף ומגיע הרגע הבא נשמע קול פתיחת מנעול גס, כזה ששמים בכלא על סורגים עבים מברזל.
פניו של לוק מוארות לפתע בתקווה וסם ממהר להתרחק מן הדלת הנפתחת אשר מאירה בסדק דק את הרחוב. רק עין מציצה מן הרווח הדקיק שבין הדלת למשקוף.
"כן?" נשמע קול מבוהל.
"גרטרוד," סם אומר מה שגורם לדלת להיסגר במעט. לוק דוחף את סם הצידה ונעמד מול הרווח, כך שמי-שזה-לא-יהיה שמציץ מהדלת יוכל לראות את כולו. אני בספק אם הדמות המסתורית תגיב אחרת כלפי לוק ממה שהגיבה כלפי סם.
"גרטי," אומר לוק. הרווח נפתח במעט, חושף פנים מצומקות. מכאן אי אפשר להבחין אם הדמות זקנה או צעירה, אך ללא ספק זאת אישה. מכשפה.
"קלארק," היא אומרת בספקנות, מה שמעיד על כך שזאת לא פגישתם הראשונה וגם לא השנייה, ראוי לציין שאולי פגישותיהם לא היו מי יודע מה נעימות על פי קולה הסקפטי של האישה. "מה מביא אותך ואת…" היא סוקרת אותי ואת סם במבטה ככל שהרווח מאפשר לה, "חברייך אלי?"
"הם לא החברים שלי," לוק אומר במשיכת כתף ואני נותנת לו מכה קטנה שרומזת לו להגיע לעניין. "אני מתכוון-" הוא מעיף לעברי מבט נוקב "-שאני צריך טובה."
היא מרימה גבה אחת דקה שללא ספק מצוירת בעיפרון חום-אדמדם. "בשביל הנערה, אני מנחשת."
"ניחוש טוב," ממלמל סם ביובש ומביט בי בדאגה.
"היכנסו," האישה אומרת בנחת ופותחת את הדלת לפנינו מה שגורם למשב רוח מחניק וחם לאפוף אותנו.
לוק נכנס ואני אחריו, שנינו צועדים פנימה. מאחורינו סם מפטפט בלחש עם האישה. אני מביטה בלוק שפותח את פיו על מנת לומר משהו, אך שום קול לא בוקע מפיו כך שהוא חוזר להביט קדימה. אנחנו צועדים במסדרון ארוך וצר שאת קצהו קשה להבחין. אורות חמים מאירים אותו מה שגורם להתבצרות תחושת מחנק. ריח עדין שורר באוויר, ריח קינמון מהוסה. הקירות מכוסים תמונות שקשה לזהות אותם במהירות שאנו חוצים את המסדרון ובאורות העמומים.
לבסוף אנחנו מגיעים ללב ריח הקינמון. לב שהוא בעצם חדר קטן עם וילונות כבדים שמכסים את כל הקירות, אף שאני לא בטוחה שמאחורי הווילונות ישנם חלונות. צבע הווילונות האדום-שחור עוטף את כל החדר, גורם לי לרצות לברוח החוצה, אל האוויר הצונן. באמצע החדר מוצבים כמה כריות עבות בצבע חום.
"שבו, בבקשה," אומרת האישה. כעת אני רואה את כולה. גבוהה ורזה, אפילו רזה מאוד בצורה חולנית כמעט, פניה כמו משורטטות וחיוורות ושפתייה דקיקות.
"על הרצפה?" שואל לוק כלא מאמין ומצביע בפיזור נפש על הכריות.
היא מושכת בכתפיה בעדינות. "מצדי, אתה יכול גם לעמוד."
"תהיי בטוחה שאני אעמוד," ממלמל לעצמו לוק ונשען על אחד הקירות.
האישה מביטה בסם שנשאר לעמוד בפתח הדלת כשזרועותיו שלובות ובלוק שאצבעותיו בתוך כיסי מכנסיו ומגחכת כשמבטה חוזר להינעץ בי. "יופי של שומרי ראש."
היא מתיישבת על אחת הכריות ומביטה בי במבט נוקב, לכן אני מתיישבת מולה בישיבה מזרחית התואמת לישיבתה שלה. לוק מגלגל עיניים למראה כל ההופעה המסתורית שלה וסם מביט בנו במבט מרוכז, בוחן כל תנועה ותזוזה כמו שומר ראש ממש ששומר על מפורסמת שהרבה רוצים להביא למותה.
"אני גרטרוד," אומרת האישה. כאשר היא מדברת עגילי החישוק שנעוצים בסנטרה זזים אנה ואנה ומתנגשים אחד בשני בקול צלצול. "את יכולה לקרוא לי גרטי."
"ורוניקה," אני משיבה.
"את יכולה לקרוא לה הל," מציין לוק בעליצות עוקצנית. "או מתעוררת, על פי בחירתך."
אני מעיפה מבט קצר וחמור סבר בלוק שמושך בכתפיו באדישות.
"לשם מה באת הנה, ורוניקה?" שואלת המכשפה. שערה השחור אסוף בפקעת רופפת הנחה על עורפה וגבותיה כמעט לא נראות מבעד לעגילי חישוק שמחוררים עליהן בשורה.
"אני לא מכאן," אני פולטת. "הגעתי הנה לפני כמה שבועות, מהעולם האנושי."
"ואת רוצה לדעת על עברך הלא נודע," היא ממשיכה אותי, לא מביטה בי, אלא מערבבת במיומנות קלפים. לרגע אני מעוותת את פני, לא מבינה כלל למה היא שאלה אותי שאלה שהתשובה לה כל כך ברורה לה מראש.
היא מציגה מולי את הקלפים כשגבם פונה אלי. על גבי כולם מצויר את אותו הציור, ציור של לוחם שוורים עם מכנס צמוד בצבע ורוד כהה ושור זועם על ידו, מגיח מתוך השטיח הפרוש בין ידיו של הלוחם.
אני שולפת קלף אחד באקראי, לא בטוחה על מה אני אמורה לחשוב באותו השלב. המכשפה לוקחת מידי במהירות את הקלף, לא נותנת לי להתבונן בו וגבותיה מורמות בפליאה כשהיא רואה את הקלף שבחרתי.
"בית," היא אומרת לבסוף. "זה מעסיק אותך הרבה בימים האחרונים, הלא כך?"
אני נושכת את שפתי ומהנהנת, לא מביטה בלוק או בסם, אך בטוחה שהם מרימים גבה לעברינו בהתעניינות גלויה.
לפתע – בפרק זמן של שבריר שנייה – ארשת פניה של המכשפה גרטי משתנות. היא משתנה להבעת הלם ואולי טיפת פחד. היא עוזבת את הקלפים שמתפזרים על הרצפה.
"את…" היא מגמגמת, בולעת את רוקה וממשיכה, "שליטת ארבעת היסודות."
מאז שגיליתי שאני שולטת גם על המים בנוסף לאש ולאדמה ולאוויר, לא יצא לי לחשוב איך ארגיש כאשר מישהו יצהיר מפני שאני אכן שליטת ארבעתם. לפי מורין, זה דבר בלתי מוסבר.
"זה… לא ייאמן," היא כמעט ונחנקת, "לא היה לנו שליטי ארבעת היסודות מאז… מאז…"
"מאז שהשליט מת," אומר לוק בקול נטרלי ואז מגלגל עיניים ומוסיף בשקט, "דה."
"השליט שהיה בעצם… אבא שלך," היא אומרת, מוציאה סופסוף את התשובה ללמה היא נהפכה לנסערת כל כך. אני חשה מרוקנת, כאילו המכשפה הזרה שמולי הכירה את אבי יותר טוב ממני.
אבי שהיה שליט ארבעת היסודות.
אבי שבעצם… מת.
פי מתמלא ברוק סמיך ומריר.
גרטי בולעת את רוקה ומתעשתת, מביטה אל תוך עיני. "אביך היה שליט כל שליטי היסודות."
"ספרי משהו שלא הבנתי בעצמי," אני מסננת.
"הייתה לאביך ארוסה, אך הוא לא אהב אותה," גרטי אומרת עם חיוך מרושע. כל החזות הנחמדה והתמימה שהיא הקרינה כלפינו נמחקת כעת באחת. "הוא אהב את אמך, שהייתה המאהבת שלו. כשאביך גילה שאמך בהיריון איתך, הוא החליט לגרש את ארוסתו ולשאת את אמך לאישה."
האם אפשר לכעוס על מעשיו של אבי שבעצם גרמו לי לבוא לעולם? הוא הלך מאחורי גב ארוסתו, זאת שאהבה אותו והייתה שייכת לו, אך הוא זרק אותה, גירש אותה וכתוצאה מהכול, אני נולדתי. איך אפשר לשאת את הכאב הזה?
"הורייך שלטו יחד על שליטי היסודות, זאת הייתה תקופה מבורכת, עד שאביך חלה, כמובן. כששליט גוסס, הוא מעביר את כוחותיו ליורש שלו. כאשר הוא ימות, הכוחות יועברו ליורש. כשאביך מת וגילו שאת אנושית, חשבו שאביך בעצם לא העביר את הכוחות אלייך."
היא מספרת את זה כאילו לא גילתה זאת עכשיו, דרך עיניי, אלא זה סיפור ידוע שמתרוצץ בין ותיקי המקום.
בעיניי אני בולעת כל הבעה שפניה משדרות, לא מפספסת כלום.
המכשפה מעיפה מבט מרושע לעברו של לוק שמעוות את פניו, אך לא מסב את מבטו ממנה. "והחומד כאן," אני כמעט נחנקת כשהיא קוראת ללוק 'חומד' והוא לבסוף מסב ממנה את מבטו הקשוח, "פלט בטעות שאת מתעוררת."
אני מביטה בלוק, לא יודעת אם אני אמורה לכעוס על כך שנתן לה מידע כל כך חשוב לגבי.
"אז," היא אומרת בקולה המשועשע, כאילו סבל של אחרים הוא מזון בשבילה. "את כן נטלת את הכוחות, אבל הם היו רדומים, ולכן גורשת לעולם האנושי."
"אנחנו זזים מכאן," אומר סם בקשיחות ומתקרב אלי, אך גרטי קופצת ממקומה, חוסמת את דרכו.
"היא שלי כעת!" היא צורחת, צרחה נוראית שלא דומה לשום צרחה שאי פעם שמעתי, זאת לא צרחה אנושית. "המתעוררת הזאת שייכת לי!"
"רק אני קורא לה מתעוררת!" מסנן לוק בזעם מבין שיניו החשוקות, הוא מצליב את זרועותיו על חזהו וכשהוא פורש אותן בחדות חזרה לצדי גופו טפרים נשלפים מאצבעותיו.
אני צועקת, נחלצת לקיר מאחורי. לבי הולם בחוזקה. אני כבר לא יכולה לשאת שום דבר. גופי כאילו ספוג במים וכעת הוא כבד.
פקעת שערה של המכשפה משתחררת, שערה נע אנה ואנה בקצב מטורף והיא צורחת שוב, צרחה מקפיאת דם.
לוק מזנק על המכשפה בטפרים שלופים ובדיוק לפני שגופו נוחת על הרצפה כשהמכשפה תחתיו הוא צועק לסם, "תוציא אותה החוצה, נמר, תרחיק אותה."
סם מהנהן פעם אחד וחוצה את החדר. אני צונחת מטה כנגד הקיר, דמעות עולות בעיני כאשר אני רואה את טפריו של לוק מחטיאים בניסיון לשסף את גרונה של המכשפה שהולמות את אגרופיה בצלעותיו והוא נאנק. סם מתכופף לצדי ומנסה להרים אותי, אך מבטי לא מתנתק מלוק הנלחם וגופי כבד מדי. מוחי נמצא מאחורי ערפול חושיים ואני כבר לא מצליחה לחשוב בהיגיון.
לוק מצליח לבסוף לחתוך את לחייה, והיא זועקת. הוא נעמד במהירות על רגליו ומביט בנו, בשנינו.
"אתם עדיין כאן?" הוא שואל ברוגז. "קדימה, נמר, היא לא עשויה זכוכית."
אך סם לא מבין למה התכוון כי הוא ממשיך להביט בלוק.
"היא לא תישבר אם תפעיל קצת כוח!" צועק לוק, ובדיוק באותה השנייה המכשפה מזנקת עליו, מפילה אותו ארצה וטומנת אגרוף ברקתו. אני צורחת שוב, מנסה לעשות משהו, אך סם – ששומע לפקודתו של לוק – מפעיל כוח ומרים אותי מהרצפה בעל כרוחי. הוא מצמיד אותי לצד גופו ורגלי מתנתקות מהרצפה, כבדות, כל כך כבדות, כמו שני גושי מלח מגושמים.
הדבר האחרון שאני מבחינה בו לפני שאני וסם נבלעים במסדרון הארוך שנראה פתאום צפוף יותר הוא סכינה של המכשפה שלפתע מבזיקה לעברי באור העמום ואז מפלחת את זרועו של לוק שאת צעקת הכאב שלו אני שומעת גם כשסם פותח את דלת המסדרון ואנחנו יוצאים החוצה, משאירים את לוק שם להילחם ועל כך טעם רע מורגש בפי.
רק עכשיו כשהרוח מצננת את עורפי אני קולטת עד כמה אני מזיעה.
"סם," אני לוחשת. אף שפניו של סם מראות לי שזה בסדר להישבר אני לא יכולה לעשות זאת מולו, אני אמרתי – כמעט הבטחתי – שאני אקבל את הדברים הרעים כמו את הטובים, ולרעתי אין הרבה מן הטובים לכן יש לי הרבה מה לעקל. אך עכשיו שום דבר לא ניתן לעיקול, לא כשגופי מלא בריח הקינמון שכעת מעלה בי בחילה ולא כשלוק נלחם שם למעני, אלא כשאחזור לפנימייה, כשאהיה נקייה אחרי מקלחת ואדע שסם ולוק ישנים במיטתם. שלמים ללא פגע.
"אלך אליו," אומר סם בנחישות, אך בדיוק כשהוא בא להתקדם חזרה אל הדלת לוק יוצא משם, יורק דם מפיו בדיוק כמו שעשה כאשר נתתי לו אגרוף ללסתו בשיעור של רוזלין.
כעת חבורה בהירה מכסה את רקתו של לוק, לבטח בבוקר תהלום חזק יותר כנגד ראשו ויהיה לו כאב ראש רציני בתוספת צבע סגלגל על מקום המכה. חתך עמוק מפלח את זרועו של לוק ודם אדום-ארגמני נוטף ממנו. חולצתו מקומטת ושערו עדיין פרוע בדיוק כמו שהיה שרק הגענו.
כולנו עומדים דוממים. אולי גם הם לא נושמים כמוני, עד שלוק מפר את המתח כשהוא מתמתח ואומר, "לפחות התפטרנו מלשלם לה."
הוא משלב את ידיו על עורפו ומתקדם ללכת, אני וסם עדיין מביטים בו המומים, נדמה כאילו לא רב כעת מכות עם מכשפה, אלא שתה איתה כוס נס מריר. כאשר הוא מותח כך את זרועו, עוד דם ניגר מהחתך והוא מקלל.
אני וסם הולכים אחריו. כולנו שותקים. אף אחד לא מפר את קול הלילה השאון ואת קול צעידתנו.
לבסוף – אחרי שאף אחד לא דיבר – אנחנו מגיעים לגבעות הפנימייה שמשתקפת אלינו על רקע כחלחל. אני מנגבת את דמעותיי בשקט ומביטה בלוק כששלושתנו נעצרים, אני משתדלת שלא ישמעו בקולי שבכיתי בשקט בזמן שצעדנו כשאני לוחשת, "אתה צריך ללכת לאחות."
לוק מביט בספק בזרועו שכבר הספיק הדם שעליה להיקרש ולהפוך כהה יותר. "אני אסתדר."
לאחר כמה שניות הוא מוסיף בהיסוס, "מה איתך?"
"הכול יהיה בסדר איתה, תודה," אומר סם בכעס ולוק מביט בו בצמצום עיניים.
"ממתי נהפכת לסנגור שלה, קופר?"
"מאז שהחלטת לפלוט שהיא מתעוררת, קלארק."
"ואני טיפלתי כמו שצריך בהשלכות," לוק לא נשמע מתגונן, הוא אף פעם לא נשמע מתגונן, אלא נשמע אדיש לכל המצב.
"היא יכלה להיהרג!" צועק סם, בניסיון לעורר את לוק מהאדישות שלו.
"רק אם לא היית מוציא אותה בזמן," מסנן לוק. "אה, ותודה באמת שעשית את זה, כי עד שאתה זז סוף העולם מגיע!"
"זה הכול באשמתך," סם פוסק, משלב את זרועותיו על חזהו כאילו מסמן שזה סוף עניין. אני מביטה אל הפנימייה, דומה שאני מנסה להבחין בחדרי דרך עלטת הלילה, אולי אראה את האור דולק בחדר ובסוף אראה את אמנדה מתחרפנת כשהיא מבינה שאני לא במיטתי ואפילו לא טרחתי לספר לה לאן אני הולכת. ועם מי. אך אני לא מבחינה בחלוני, או בחלון כלשהו, הפנימייה נראית כמו גוש שחור שמישהו הניח כאן כי לא היה מקום אחר יותר מתאים.
"נכון, זה באמת באשמתי, זאת גם אשמתי שאמא שלך ילדה אותך כל כך קשה קליטה," לוק אומר בעוקצנות.
סם צודק. פליטת הפה של לוק הייתה טיפשית, אך אצל לוק זה כבר הרגל לקרוא לי כך. מצד שני, גם לוק צודק, הוא טעה, אך התמודד כראוי עם ההשלכות בזמן שהוא זה שספג זאת על עורו ואנחנו יצאנו ללא פגע.
כשאני רואה את אגרופו של סם מוטח בפרצופו של לוק, אני מבינה שהייתי צריכה לחזות זאת. לוק משיב מכה חזקה לצלעותיו של סם והם מתחילים להתגושש.
"מספיק," אני אומרת, אך הם לא שומעים אותי. הם עסוקים בלראות מי ייכנע ראשון, וברור כשמש שאף אחד לא ייכנע. "מספיק, לוק, די!"
הם מפסיקים, מתנשמים כאילו רצו מרתון. חולצותיהם מקומטות ועיניהן רושפות גצים אחד כלפי השני. הם כל כך קרובים שהם יכולים בשנייה לחזור שוב להכות אחד את השני, לכן אני נעמדת ביניהם, בגבי אל סם ופני אל לוק.
"תלך, לוק," אני אומרת חנוקות, לא רוצה לעשות זאת, אבל חייבת.
הוא מעוות את פניו. "מגנה על החתלתול שלה," הוא מסב את מבטו אל היער המזמין ובולע את רוקו כשהוא מוסיף בלחש, "כמובן."
"תלך כבר, לוק, לך!" אני צועקת. אני עייפה מדי מהיום הזה, מהלילה הזה, אני לא יכולה לסבול עכשיו מתחים שלא קשורים לכך.
"כמה צפוי," ממלמל לוק ביובש. "רוצי אל זרועותיו של הנמר שלך, מתעוררת, כמו שאת עושה בכל פעם שאת מרגישה קצת לבד."
הוא מסובב לי את גבו ומתרחק מהר כשכתפיו שפופות קדימה וכפות ידיו מתהדקות לאגרופים קמוצים. אני מעיפה מבט לסם מאחורי שמביט בעיניים מצומצמות כלפי לוק ואז אני רצה אליו, תופסת בזרועו. אך הוא לא טורח להסתובב, הוא רק מעיף לעברי מבט חטוף מעבר לכתפו.
"לא התכוונתי שזה יצא ככה," אני לוחשת, ספק לא רוצה שסם ישמע ספק רוצה להישמע יותר נינוחה.
"אבל זה יצא," הוא אומר בקרירות. "באסה לך, מתעוררת."
אני שותקת.
לרגע נדמה כאילו הוא רוצה לומר משהו, אך הוא מניד בראשו בגיחוך של רחמים ומושך את זרועו התפוסה בין אצבעותיי בפראות ואז מתרחק ממני.
כשאני מסתובבת לאחור אני מבינה למה הוא שתק לבסוף, כי סם חושב שלוק יפגע בי והתקרב כדי למנוע מצב לא נעים שבחיים לא יקרה.
כשאני נעמדת מולו הוא נאנח. "רון… אני יודע שזה זמן לא מתאים, אפילו ממש לא מתאים, אבל–"
"סם," אני מעסה את רקותיי. "נדבר מחר? אני רוצה לישון."
"רציתי בנשיקה הזאת," הוא פולט לבסוף, מתעלם מכך שדחיתי את השיחה הזאת לאחר כך. כשחודרת להכרתי מה משמעות המילים שאמר כרגע, לבי צונח ואני בולעת את רוקי בקול שמהדהד בלילה אפל שכזה.