הסמיילריות ^_^
נו מה אתן אומרות עליהם? ^.^
מקוות שאהבתם את הפרק, ממש השקענו בו,
10 תגובות וממשיכות,
אוהבות אתכן מהממות!! ♥♥♥

התעוררות – פרק 41

הסמיילריות ^_^ 22/09/2013 1048 צפיות 12 תגובות
נו מה אתן אומרות עליהם? ^.^
מקוות שאהבתם את הפרק, ממש השקענו בו,
10 תגובות וממשיכות,
אוהבות אתכן מהממות!! ♥♥♥

אני מסתכלת דרך החלון. גבעות הפנימייה רכות והדשא לח. הגשם חדל לעת עתה, אך הוא השאיר אחריו עצים נטופי מים, אדמה רכה וגבשושית עם ריח חורפי ורצון לעוד ממנו.
דרך החלון אני מצליחה לראות את המרפאה הקטנה של לורן. קשה לשאת את המחשבה שהוא כל כך קרוב אלי, אך הוא לא נגיש ליד. אחרי שהוא איבד את ההכרה, קראתי לרוזלין. המורה למתמטיקה והמורה לספורט סחבו אותו למרפאה ובינתיים חוץ מניק, שמעביר לי מידע על שלומו, אף אחד לא רשאי לבקר אותו. אני לא יודעת אם זאת הוראה של לורן או שפשוט לוק נמנע מכך.
השמועות עליו לא מפסיקות להתגלגל במסדרונות. למזלו של לוק, אף אחת מהן רעה, אלא מביעה דאגה.
הדלת מאחורי נפתחת. אני מסתובבת מהר.
ניק מתקרב אלי ומתיישב על המיטה.
"איך הוא?" אני שואלת. הוא נשען אחורנית על כפות ידיו.
"האמת, נמאס לי להעביר אלייך מידע כל הזמן," הוא אומר ואני כתגובה מעוותת את פני. "את צריכה לפגוש אותו בעצמך."
"איך?" אני שואלת ונושפת בתסכול. אני מתיישבת לידו ונאנחת.
"תסמכי עלי," ניק אומר. על שערות ראשו נתלות כמה טיפות מים שלא הצליחו לחדור לקרקפתו בגלל שערו הפרוע שארך מאז נרשם לכאן.
אם ניק ימצא לי דרך לפגוש את לוק, אחרי הפגישה שלי איתו, אני אלך אל סם. אני לא יכולה יותר למשוך את זה. כבר שבועיים שלמים שאנחנו רק שולחים מבטים חטופים אחד לשנייה. אני מתגעגעת אליו, דומה כאילו חור נפער בחזי כל פעם שאני רואה אותו צוחק בחדר האוכל על משהו שבחיים לא אדע מהו, או יוצא מהשיעורים עצבני בלי שאוכל לגשת ולשאול מה קרה. אבל אני לא יודעת מה להגיד לו. הוא הצהיר בפני שהוא כן רצה את הנשיקה, שהוא יזם אותה מרצונו החופשי ואחרי שבועיים של שקט מה אני אמורה להגיד לו?
לא אוכל להיות עם סם, לפחות עד שלא אדע שאין דרך חזרה הביתה. או עד לפחות שכבר המשיכה שלי ללוק תדעך. אני שונאת להיות מבולבלת, אני אוהבת להיות על קרקע יציבה, תמיד לדעת איפה אני עומדת. גדלתי והתחנכתי בפנימיית ברוקס, לא היו לי אפשרויות אחרות או מראות אחרות, בשבילי ברוקס היה בית ולא פנימייה שבחגים חוזרים הביתה. תמיד ידעתי איפה מיקומי, אף פעם לא חשתי כל כך מבולבלת בנוגע למשיכה לשני בנים שונים, זה תמיד היה אותו הדבר. שגרתי. פנימיית ברוקס, בית; פול, אב; דניאל, אהבה.
ועכשיו, אחרי שראיתי את כל המחזות האפשריים בפנימיית מיסט, אני מבינה שהשגרה שלי הייתה משעממת להחריד.
"רון, זוכרת את טקס הקבלה שלי?" הוא שואל בזהירות.
אני מהנהנת, לא יודעת לאן הוא חותר ואולי אגיע למצב מביך שאצטרך להסביר את ההיסטריה שלי בנוגע לטקס הקבלה שלו.
"את חושבת שבאמת היה מגיע לי, או שהכול רק בזכות לוק?" הוא שואל ומשפיל מבט.
אני מביטה סביבי, על הקיר הריק מעל מיטתה של אמנדה, שם היה לפני כמה ימים פוסטר של הלהקה שהיא העריצה, וכעת נשארו רק שאריות סלוטייפ עם חתיכות זעירות מהפוסטר עצמו. היא תלשה את הפוסטר מבלי בכלל להיזכר עד כמה אהבה אותו או את הלהקה שחקוקה עליו.
אני שותקת. השתיקה מכאיבה לו, אני רואה זאת על פניו. אך אני עדיין לא מצליחה להשיב לו. אני לא יודעת אם ניק היה נכנע אילולא לוק. באמת זה היה בזכותו של לוק.
אני מביטה בניק כשחיוך עולה על פניו, דוחק הצידה את האכזבה. "שמעתי שמגישים היום פיצה בחדר אוכל, יאמי, את באה? התלמידים מהשכבות הבוגרות פשוט פילים, הם מחסלים מגש פיצה בעמידה על רגל אחת."
אני נותנת לו מכה קטנה בכתף, מנסה לשבור את המתח. "הי! אני תלמידה מהשכבות הבוגרות להזכירך."
"מה שמזכיר לי…" הוא מתחיל לומר ואז רץ החוצה כדי להגיע לחדר האוכל לפני.
"חכה!" אני צועקת ורצה אחריו במסדרון. כמה מהתלמידים מפנים לנו את הדרך בהתרסה ומגדפים, וחלק צוחקים וממשיכים לעקוב במבטם אחר המרדף שלי אחריו.
כשאני מגיעה לחדר האוכל בסוף אני רואה את ניק כבר יושב וזולל חתיכת פיצה, רגוע ושלו כאילו לא רץ עכשיו. אני לעומתו, קצרת נשימה ולבי הולם מהאדרנלין.
"הי, רון," הוא אומר בארשת פנים רגועה. "שמרתי לך חתיכה בואי."
אני מתיישבת מולו.
"מה קרה? זה מראה כאילו רצת עכשיו במסדרון אחרי תלמיד מהשכבות הצעירות."
"אוי, סתום, ניק, ותביא פיצה."
הוא צוחק ומחליק לעברי חתיכת פיצה על צלחת חד-פעמית.

היה קשה להעביר את הימים בידיעה שהוא שם, מאחורי הקיר הבטון הזה, נושם בקצב תואם לשלי, חושב אולי את אותן המחשבות שלי, ואני כחסרת אונים, אפילו לא יכולה לגשת אליו.
אני מניחה את ידי על קיר הבטון ונכנסת בדממה אחרי ניק שהולך בצעדים נחושים ומהוסים. המסדרון ריק, על קירותיו תלויים לוחות שעם עם כל מיני פתקים שתוכנם לא נראה לעין בחושך. הם נעים קדימה בליטוף עדין כאשר אנחנו חוצים את המסדרון.
ניק מעיף לעברי מבט קצר וממשיך ללכת במסדרון עד שהוא נעצר. אני כמעט נתקלת בגבו.
"הגענו, יש לך זמן מוקצב," הוא אומר. "לורן באה לכאן כל שעתיים לבדוק מה איתו. לוק יכול להשתגע כשהוא לבד וסביבו ארבעה קירות."
"ספר לי על זה." אני מגחכת ופותחת במעט את דלת החדר, אך לא נכנסת לפני שאני שולחת לעברו חיוך ומודה לו.
"אני אשמור על הכניסה," ניק לוחש והולך במסדרון מהדרך בה באנו.
איך שאני סוגרת את הדלת אחרי אני שומעת את לוק אומר, "לורן, משעמם לי, תביאי לי קצת חֵברה."
הוא יושב על מיטת החולים כשגבו מופנה אלי והוא זורק משהו שנראה כמו כדורי פינג-פונג לפח הזבל מולו.
כשהוא מסתובב אלי אני קופאת במקום. מבטו נהפך קשוח והוא מביט בי בכיווץ גבות. "עזבי, אני אוותר על החֵברה."
"תירגע, רק באתי לראות מה איתך," אני אומרת ומתקדמת צעד אחד קדימה.
הוא מושך בכתפו. "איך אני יכול להירגע כשאני תקוע במקום הזה?"
כעת שערו מסודר כמו תמיד. על גופו מכנס טרנינג כחול ובמקום חולצה, כרוכה סביב בטנו תחבושת לבנה ועבה, רכה למראה. זרועותיו חשופות ומכאן אני מבחינה בחתך המגליד על עורו השזוף. שפתו התחתונה נפוחה במעט, אך אין כל זכר לדם שכיסה אותה.
"באת לעזור לי לברוח?" הוא שואל בתקווה, רואים על פניו שהוא באמת מתחרפן כאן.
"לא," אני משיבה.
"אה," הוא אומר בתסכול ואז מעיף לעברי מבט בעצלתיים. "אז לכי מכאן."
אני מסתובבת אחורה ופותחת את הדלת.
"חכי!" הוא עוצר אותי. אני מסתובבת אליו חזרה, יודעת שהוא לא היה נותן לי ללכת אחרי שהתאמצתי בשבילו וברחתי אחרי שעת העוצר למרפאה, בשבילו.
"תביאי את הכדורים לפני שאת יוצאת," הוא אומר.
או שהוא כן?
אני מתעצבנת, מסתכלת על הנקודה עליה הוא מביט שם עומדת קופסת כדורים לבנה סביבה כרוכה פיסת נייר כחולה עם תופעות לוואי ושם הכדורים. לרגע אני אפילו שוקלת לעזוב בלי להביא לו אותם, הוא כפוי טובה, למה אני מתאמצת בכלל?
אני לוקחת את קופסת הכדורים וזורקת אותה עליו. הקופסה מרשרשת בדרכה אל לוק, בסוף היא מחטיאה ופוגעת בבטנו והוא כתגובה פולט אנקת כאב ומתכופף כשהוא לופת חזק את בטנו.
אני מתקרבת אליו בצעדים מהירים ומתיישבת לידו. "אוי, לוק, אני כל כך מצטערת."
הוא פולט עוד אנקה ואז מרים את ראשו בגיחוך. "אבל אני לא."
אני מסמיקה מכעס כשהוא מתחיל לצחוק. "די, זה לא מצחיק!"
אך הוא ממשיך לצחוק. חזהו רוטט ועיניו מתמלאות בדמעות צחוק אשר מטשטשות את עיניו הזהובות שנוצצת מאושר.
"זה כן, תודי," הוא אומר ומוחה דמעה בלתי נראית מזווית עינו. אני נושכת את שפתי ופולטת גיחוך. כן, יצאתי מפגרת לחלוטין.
אחרי שהצחוק דועך ושנינו רק מביטים סביבנו אני מתפתה לשאול את השאלה שלשמה באתי. "מי עשה לך את זה?"
שנינו יושבים על קצה המיטה, כתפינו כל כך צמודות שאם אחד מאיתנו זז, הן מתחככות האחת בשנייה. המרפאה של לורן תמיד מסודרת, פרט לשולחן שלה שם נחים להם כמה כדורים ללא שם או תכלית ידועה. הטייץ השחור שלי במעט לח מטיפות הגשם השמנמנות שפגעו בי כאשר אני וניק התגנבנו למרפאה. מכאן אפשר לשמוע חלושות את קצב התיפוף של הטיפות על הגג, מהוסות ואיטיות, אולי עייפות במעט.
"ישר מתחילים בחקירה?" הוא שואל בגיחוך. כעת אין זכר לריח הגשם והבוץ והזיעה שנדף ממנו כאשר הגיע לחדרי פצוע ומדמם, אלא ריח עדין יותר של סבון איתו קירצפו את העור עד כדי שהעור עצמו קיבל את ריח הסבון, מעורבב עם ריח אפטרשייב גברי. כעת אני מבחינה שהוא גילח במעט את לחיו.
"לוק," אני אומרת ברוגז, מנסה לרמוז לו שזה לא נושא להתלוצצויות.
"נכנסתי בטעות לקרב אלפות," הוא משיב במשיכת כתף. עיניו לא מביטות בי, אלא מרפרפות על פני כל החדר מלבד עלי, מה שמרמז שהוא לא בדיוק נכנס 'בטעות' לקרב הזה.
"בטעות?" אני שואלת בהרמת גבה.
"בטעות, בכוונה, מה ההבדל?" לוק שואל בכיווץ גבות. זהו, שאצל לוק אין הבדל, אצלו לילה זה בוקר וההפך, הוא זה שעושה את ההבדל, כשהוא רוצה שמשהו יהיה משהו אחר, מבחינתו זה קורה. מנקודת מבטו העולם משתנה על פי נוחיותו.
"אף אחד לא נהרג, רק נפצע," הוא אומר. "והמקרה שלי היה קל."
אני מעוותת את פני. אם המצב שלוק היה בו הוא קל, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה לוק עשה ליריבו.
"למה נכנסת לקרב הזה?" אני שואלת.
הוא שוב מושך בכתפיו. הוא שונא לענות לשאלות. לרגע אני חושבת שאצטרך להסתפק רק במשיכת כתפיים אבל אז הוא אומר, "רציתי לשחרר מתחים, האלפות האחרים גם לא התכוונו להיכנס למלחמה, זה סתם קרב… קרבון."
"קרבון?" אני אומרת בנחרת צחוק, אף שאני יודעת שלוק צודק. כשאני הייתי בפנימיית ברוקס והתעצבנתי על דניאל או כל מישהו אחר, הלכתי לאולם הספורט והטחתי כמה אגרופים בשק האגרוף ללא כפפות, זה שיחרר את המתח והעצבים והידיים הצורבות לאחר מכן הסיחו את דעתי כמו שצריך.
הוא מביט בי. עיניו אומרות לי כבר כמה קשה לו להגיד את מה שיש לו להגיד, אך לעומת עיניו הוא אומר בשלווה, "מה עם הנמר?"
"חי," אני משיבה.
"אוי, באסה," הוא אומר ברוגז ואני משתדלת לא לצחוק ודוחפת אותו קלות בכתפו.
"למה אתם עדיין שונאים אחד את השני?" אני שואלת, אני זוכרת שמישהו אמר לי שהיו מלחמות הולכות ונפרשות למשך דורות על גבי דורות בין להקות הנמרים ללהקות הזאבים, המלחמה פסקה לאחר כמה שנים, אך תמיד היה מתח ביניהם.
"המלחמה פסקה מזמן," אני מוסיפה, שמחה שאני יכולה להוכיח לו שאני לא כזאת בורה בהיסטוריה ביניהם.
הוא מביט בי, עמוק אל תוך עיני. הוא מכווץ גבות, רציני מתמיד. "זה כבר לא קשור לזה, הל."
"אז למה זה קשור?" אני שואלת בלחש.
הוא מניד בראשו בגיחוך.
אנחנו שוב שותקים. אני מניחה שלעולם לא אדע את התשובה לשאלה… אבל לפחות אוכל לדעת מה לוק רצה להגיד לי.
"מה רצית להגיד לי אז? כשהגעת לחדר שלי," אמרתי. לבי מתחיל לפעום בחוזקה עד כדי כאב כשהוא מחייך חצי חיוך ומביט בי שוב, עיניו בורקות כאשר הוא מתקרב אלי יותר, קרוב כל כך שאני מרגישה את נשימותיו הקצובות והחמות על שפתי. "אל תעזבי אותי."
"בחיים לא," אני לוחשת.
הוא מחייך חיוך קטן עם גיחוך חרישי, כמעט כמו השתעלות עדינה או נשיפה. ואז חיוכו נמוג כשהוא מוסיף להתקרב, מביט אל שפתי שנפסקות בדיוק לאחר ששלו נפסקו.
הוא מצמצם את המרווח בינינו באיטיות כמעט מייסרת. אני צריכה לאזור את כל כוחות הסבל שלי כדי לא להחזיק בכתפיו ולמשוך אותו אלי.
ואז, הכול נמוג כשהוא מניח את שפתיו בשלמות על שפתי. העולם עוצר מלכת והגשם הוא מוזיקה רגועה התואמת לקצב פעימות לבינו. טעם פיו חדש על לשוני, ואני רק רוצה עוד, ששום דבר לא יפסיק את הרגע הזה.
הוא מנשק בעדינות, כמעט בשאלה, בודק אם אני מתנגדת, אך כששום מחאה לא מגיעה מצדי, הוא מתקרב יותר עם גופו ומעמיק את הנשיקה בתשוקה מתפרצת. ידו מרפרפת על זרועי ברטט נעים ואז נחה על מותני, ידו השנייה מסיטה קווצת שיער לחה מגשם שנדבקה ללחי ומשתוממת שם, אגודלו לוחץ על קו הלסת שלי ולשונו של לוק פולשת לחלל פי.
הנשיקה של לוק שונה בהרבה משל סם. של סם הייתה עצורה ועדינה, של לוק מלאת תשוקה ופראית, כמעט נואשת.
אני מניחה יד אחת על עורפו, מושכת אותו מטה אלי תוך כדי הנשיקה, מעבירה את ידי בשערו שמלטף את קצות אצבעותיי.
"אוי, אלוהים!"
אני ולוק מתנתקים מהר. אני מתרחקת ממנו במעט, אך לוק לא זז ממקומו, כאילו לא בדיוק אכפת לו שתפסו אותנו מתנשקים. ארשת פניו של לוק מתחלפת לכועסת כשהוא מבחין בניק ההמום אשר עומד במפתן הדלת.
שערו לח מגשם וכך גם חולצתו ושאר חלקי גופו. הוא מביט בי בפליאה ושואל, "בשביל זה באת לכאן?"
אני מסמיקה ומסיטה ממנו את מבטי, לפתע אני מרגישה יותר קטנה ממנו.
הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לגרש את ניק ולמצוא את שפתיו של לוק שוב.
שניהם מביטים בי; ניק בשוק ולוק בגבות מורמות בעליצות.
"טוב, בשביל מה הפרעת?" שואל לוק את ניק.
"לורן באה. קדימה, רון," אומר ניק.
אני מהנהנת וקמה, ניק כבר מזדרז לצאת החוצה ואני בעקבותיו, אך לפני שאני מספיקה להתרחק מהמיטה לוק נעמד ותופס בידי, מושך אותי אחורנית, אליו.
הוא תוחב יד אחת בשערי ויד שנייה על לחי ומושך אותי אליו, לעוד נשיקה מהירה אותה הוא מדביק לשפתיי לשבריר שנייה ואז מביט בי.
"לילה טוב שיהיה לך," הוא אומר בחיוך.
אני לא מצליחה לדבר. או לחשוב. רגלי רועדות מפרץ התשוקה, אז אני רק מחייכת חיוך קטן וחומקת החוצה, אחרי ניק אל תוך הגשם כשלבי רוצה עוד מלוק.


תגובות (12)

מושלםםם תמשיכייי

22/09/2013 06:37

וואו..כל כך קסום….
גו ורוניקה ולוק!!
3>
תמשיכו!

22/09/2013 06:38

מושלםםם

22/09/2013 06:40

מושלם, (אעאעאע׳אהי פשוט לא יכולה להפסיק לצרוח) אבל אני מרחמת על ורוניקה ואליי אין לי מושג מעדיף סם או לוק לוק או סם עם זה היה אפשרי שניהם ביחד (אל תקבלו רעיונות ממני כי כשהדמות המרכזית עצובה אני נכנסת לדיכאון ואני רצינית הייתם לראות אותי אחריי דמדומים שחר מפציע חלק א׳!!!) ובבקשה תמשיכו נואשת לעוד פרק נואשות יתר טוב אז אני הלכתי לקרוא את הפרק עוד פעם ולצרוח לתוך הכרית ואני יודעת שכתבתי את זה אבל תמשיכוווווווו

22/09/2013 07:05

אני מאוד מקווה שהיא כבר הבינה למה הם שונאים אחד את השני…. כאילו, זה לא ברור?! טוב, אז ברור שהיא תיהיה עם לוק. מעניין מה יקרה עכשיו עם סם, עכשיו כשהיא כנראה תיהיה עם לוק. מעניין עם לוק מסתיר ממנה משהו… אולי את הסיבה האמיתית לאיך הוא נפצע? והאם היא תיהיה עם סם בסופו של דבר? (פה, אני אענה לעצמי; מתישהו, ברור שכן!) והאם היא תיהיה בסוף עם סם או עם לוק?
אני מה זה אוהבת לעשות לעצמי ספוילרים!
אגב, שמתם לב שהאופי של סם נעשה מעצבן יותר? מבחור טוב ושובה לב, הוא נעשה הססן, מופנם ואפילו קצת מתפרע (במובן של לעבור על החוקים קצת…. וגם לפלרטט). בהתחלה הוא נראה כמו סוג הבחורים הרומנטים, שבשביל לקחת את הבחורה לדייט הוא יבקש את רשות האבא – כאילו בחור מפעם – אבל, לא יודעת…. הוא מעצבן אותי.

גו ורוניקה! גו לוק! גו ורונילוק!!! (שם קצת חלש…)

תמשיכו!!!

22/09/2013 07:16

אוווווווו כמה חיכיתי לנשיקה הזאתי!!!!!
יו היא מושלמת פשוט!!!
חחח בקשה תמשיכו עוד היוםםםם,

22/09/2013 09:05

אעאעאעאעאעעא אומיגדד סוף סוףףף הם התנשקווווו כמה חיכיתי לרגע הזההה!!!! אין אני פשוט התאבתי בסיפור הזה!!!!!! מהמםםם ואת ממשיכהה מיד!!!

22/09/2013 10:14

אני לא מאמינה שזה סוף סוף קרההההההההה!!
אאעאעעאעאעאעא
פשוט מהמם תמשיכו!!

22/09/2013 11:27

אמאאאאאא זו הנשיקה הכי מושלמת שקראתי בחיים שלי, וקראתי המון!
אתן כ"כ מוכשרות שזה מפחידד! אני קראתי כל שורה לפחות ארבע פעמים ואני איזה חצי שעה על הקטע של הנשיקה, בלי להגזים! איןןן אני מאוהבת בלוק הזה!! מבטיחה לכן שאני עכשיו מול המסך ואני בשוק, כ"כ לא ציפיתי לנשיקה, והנשיקה הייתה כ"כ מושלמת ומרגשת שאם אתן לא ממשיכות היום אני הורגת אתכןןן!!! אני חייבת המשך! אני מכורה לסיפור, אני נואשת, תמשיכוווו!
נ.ב
עדיין לא שחכתי את סם המסכן והחתיך שלי…הוא חייב מישהייייי!
יאללה, עליתי לקרוא את זה שוב;)

22/09/2013 13:54

יש 10 תגובות!!!! תמשיכו!!! אמידיאטלי !!!

22/09/2013 17:40

ישש ! לוק נישק אותה ! אני כל כך מאושרת כי זה מה שרציתי שיקרה ! ווהו !
עכשיו רק תהיו זוג והכל יהיה מושלם (:
המשך דחוף !
ולוק תפסיק להיות מעצבן ותאמר את האמת כבר .

23/09/2013 05:56

אם אתן עושות שפרק הבא הוא יתעלם ממנה או יהיה חרא אליה, אני כל כך מפסיקה לקרוא את זה. זה ימשיך להיות סיפור צפוי כמו כל דבר אחר וזה יהיה ממש באסה.
הכתיבה פה נהדרת, כל הכבוד על ההשקעה!

23/09/2013 09:55
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך