התעוררות – פרק 42

אני מכניסה בקבוק מיץ מנגו לתיק וסוגרת, יוצאת מחדר האוכל כשהתיק מעיק לי במעט על הגב.
לוק משתחרר היום מהמרפאה. לא ראיתי אותו מאז הנשיקה, לכן אמרתי לניק להגיד ללוק לפגוש אותי בחדר שלו. ניק גלגל עיניים, אך כשהוא חזר מהביקור הוא אמר שלוק הסכים.
אני חוצה את המסדרון, חולפת במהירות על פני חדרו של סם. בסוף לא דיברתי עם סם. אני מרגישה שאני לא מסוגלת; בכול פעם שאני באה לתקתק על דלת חדרו, המילים נתקעות לי בפה ואני בורחת חזרה לחדר. אם חשבתי שאחרי הווידוי שלו קשה ללכת לדבר איתו, אני צריכה לשקלל את זה מחדש עם הנשיקה של לוק שנהנתי ממנה ואפילו רציתי עוד.
שאלתי את אמנדה מה זה אומר שמישהו שנישק אותך אומר לך שהוא רצה בזה אחרי שחשבת שזאת הייתה טעות, אך במקום להגיד לי מה זה אומר, היא חקרה אותי. כמובן שלא סיפרתי לה, המצאתי תירוץ שאוליביה שאלה אותי את אותה השאלה ובגלל שאמנדה לא מחבבת מי יודע מה את הזאבה היהירה היא סיימה את השיחה בגלגול עיניים.
דלת חדרו של לוק ערומה לגמרי פרט לשריטה עמוקה וקצרה מעל ידית הדלת.
אני מתקתקת כמה פעמים ומחכה, מתפללת שסם לא יבוא ויראה אותי מחוץ לחדרו של לוק.
הדלת נפתחת רק בסדק דק. אני דוחפת אותה ונכנסת פנימה. לוק – שפתח בקושי את הדלת – חוזר להתמוטט על המיטה שלו על בטנו. על גבו החשוף ישנם כמה צלקות בהירות על עורו השזוף, כנראה זיכרונות של קרבות בלתי נשכחים.
גם חדרו של לוק – כמו של סם – חדר של יחיד. אני מסיקה מכך שכל הבנים מתגוררים לבד. הרי זה לא משנה אם בן אחד ישן בחצי חדר בעוד שתי בנות בחדר שלם. אך לעומת סם, חדרו של לוק מבולגן במעט. כמה חולצות זרוקות למרגלות הארון כתוצאה מחיטוט נוברני, השמיכה שלו נושקת לרצפה והספרים של השידה שלו מוצבים בכמה ערמות שלא מסודרות לפי גודל הספר. 
אני מתיישבת ליד לוק על המיטה, מסתכלת כיצד הוא שלו כשהוא ישן. 
"קום," אני אומרת ומטלטלת את כתפו. "קום!"
עפעפיו נפקחות לאט ועיניו מרפרפות על כל החדר ואז ננעצות בי בישנוניות. חיוך דק נמתח על פניו.
"את באמת גיהינום," הוא ממלמל ואז מתהפך על גבו באנחה. אני משתנקת למראה החתך היבש והעמוק על כל אורך בטנו. לחתך נוספים עוד שני חתכים דקים יותר בצדיו.
טפריי זאב, אני חושבת. סביב שלושת החתכים העור במעט אדמומי. ללא ספק תישאר לו שם צלקת.
"הבטחת שניפגש היום," אני אומרת בבוז.
"לא הבטחתי," הוא אומר בכיווץ גבות. עיניו עצומות למחצה. "אמרתי שאני מסכים."
"חוץ מזה, המיטה במרפאה הייתה ממש לא נוחה, לכן המיטה שלי זה שינוי מבורך," הוא מוסיף וחיוך מתפנק נמרח על פניו כשהוא מתמתח ופוגע בי עם ידיו ורגליו בכוונה.
"קדימה, בוא, לפני שהגשם יזכר לרדת שוב," אני אומרת. בוקר יום שבת התחיל בהיר, אמנם עננים כיסו את השמיים, אך השמש צצה לה מדי פעם ולא נראה שירד גשם עד שלפחות ירדו הטמפרטורות לקראת ערב. 
"הלוואי ששוב ירד הגשם," הוא אומר ומתיישב.
"למה?"
הוא מחייך חיוך ערמומי. "כדי שנוכל להישאר כאן."
אני מגלגלת עיניים והוא כתגובה צוחק.
"אני אתלבש," הוא אומר וקם, מתקדם לעבר הארון המבולגן שלו משם הבגדים נשפכו כמו נהר. אני קמה ונעמדת מול הדלת כשגבי מופנה אליו.
"תגיד לי מתי סיימת," אני ממלמלת.
"אה, אין לי בעיה שתסתכלי." אני שומעת את החיוך בקולו. אחרי כמה שניות הוא אומר לי להסתובב כשהוא כבר לבוש בחולצת טי קצרה לבנה ועדיין מסדר את חגורת מכנסיו.
אני יוצאת למסדרון כשהוא אחרי וקופאת על מקומי. סם עומד שם, מביט בי בחיוך קטן והססני, אך כשהוא קולט את לוק פניו נופלות. כשאני מביטה על לוק אני מבינה גם למה. לוק עדיין מסדר את חגורתו – בכוונה – כשעל פניו חיוך מתגרה מלא עליצות. אני מסמיקה בשל המחשבות המופרחות שלבטח מתרוצצות בראשו של סם על מה שאני ולוק עשינו שם בחדר. פתאום חשוב לי שהחולצה שלי לא תהיה מקומטת או ששערי יהיה סתור.
"רון…" מתחיל סם לומר.
"כמה חבל שאנחנו ממהרים, פעם אחרת, נמר?" אומר לוק, מניח את ידו על גבי התחתון ודוחק בי ללכת בהמשך המסדרון. אך אני מתקדמת לסם ונעצרת מולו.
"מצטערת, אנחנו באמת ממהרים," אני ממלמלת.
"דברי איתי כשתחזרו מ…" הוא מעיף מבט לתיק התלוי על גבי ואז מבט עצל ללוק שממהר לחייך חיוך גדול ומזויף, "מאיפה שזה לא יהיה."
"ברור, אין בעיה," אני אומרת בהנהון קצר והולכת אחרי לוק שממהר להתקדם. 
"להית'," סם ממלמל כל כך חלש שלרגע נדמה לי שהוא לא באמת אמר זאת.
כשאני ולוק יורדים במדרגות המתפצלות ואני בטוחה שסם לא עוקב אחרינו מה שנראה לי שלא הולך לקרות, אך ליתר ביטחון אני מפזמת ללוק באוזן, "יכולת לפחות לנסות להיות נחמד."
חיוך לגלגני עולה על פניו והוא תוחב את קצות אצבעותיו לכיסי מכנס הג'ינס שלו. הליכתו הנינוחה כלל לא נוגעת למתח שאני חשה. 
"ניסיתי!" הוא מוחה בגיחוך.
"כנראה לא מספיק," אני אומרת בעוינות ומצמצמת את עיני.

אני עוקבת אחרי לוק, מנסה לשמור על קצבו המהיר ובוזמנית לא למעוד בגלל ענף כלשהו.
לבסוף אנחנו מגיעים לקרחת היער. הוא נושם לרווחה ומביט סביבו במבט מסופק, ואז הולך לשכב תחת צלו של עץ גבוה.
אני נעמדת על ידו, מניחה את התיק באנחת הקלה ומתיישבת על הדשא הלח. כעת השמש כבר לא מחממת, דומה כאילו רק רוצה להראות נוכחות, אך לא באמת משפיעה. עננים אפורים ועכורים נכרכים סביבה, מסתירים מדי פעם ואז מפנים שוב את הדרך. לוק מביט בספקנות בתיק, לרגע נראה שרוצה לשאול משהו, אך הוא מסב את מבטו אל השמיים ומניח את ידיו מאחורי עורפו כשרגל אחת שלו מקופלת וברכה מתנודדת לצדדים.
אני מניחה את ראשי על חזהו ונשכבת על הגב, מרגישה כיצד ראשי נע מעלה ומטה בקצב תואם לנשימותיו ולוק מצדו לא מוחה. אני נזכרת בחתכים המגלידים על בטנו ואני ממהרת לשאול, "אני מכאיבה לך?"
"השמיים נראים עצובים בעינייך?" הוא שואל, מתעלם משאלתי ולכן אני מחשיבה את זה כלא.
"לא," אני אומרת, לא יודעת אם שיקרתי או לא, או אם אכן הם נראים בעיני עצובים. "אבל אתה כן."
"אני נראה עצוב?" הוא חוזר אחרי בכיווץ גבות.
"תמיד," אני משיבה כבדרך אגב. "גם כשאתה צוחק."
לפתע אני נזכרת בנקבת האלפא שלפי דבריו של לוק היא נחשבת ל'הייתה' ואני תוהה אם הוא חושב עליה, אם בכלל היה ביניהם משהו שגורם לכך שהוא חושב עליה, או שהיא בכלל לא שווה זאת.
אני נושכת את שפתי כל כך חזק שאני בטוחה שהצבע אזל מהן. "לוק…"
"ממ..?" הוא אומר. הוא נשמע כל כך שלו ובטוח, שאני כבר לא בטוחה אם כדאי להעלות את הנושא, אבל כנראה שאם לא אשאל עכשיו, כבר יהיה מאוחר מדי. לוק יגיד לי שהוא כבר שכח ממנה כי הוא איתי.
"אתה מתגעגע לאלפא נקבה?" אני שואלת, לא יודעת עדיין לאיזו תשובה בדיוק אני מצפה.
אני שומעת אותו בולע את רוקו ואחרי מספר שניות שגופו היה מתוח מתחתי, הוא נאנח, נכנע לגמרי ומרים ידיים. אף פעם לא חשבתי שלוק יוותר לי כל כך בקלות, הוא שונא את השאלות שלי.
"עד כאב," הוא לוחש, חזהו רוטט לרגע תחתי ולשבריר שנייה אני אפילו חושבת שהוא הצטמרר לרגע מזיכרון אפל או התייפח, אך כשאני מביטה בו אני מבינה שהוא גיחך גיחוך קל נטול הומור. גיחוך שאולי נובע מפיסת זיכרון מהעבר.
"היא הייתה כל כך יפה… ומיוחדת," הוא אומר. אני מופתעת מכך שהוא כל כך פתוח איתי ונותנת לעצמי להסיק שנמאס לי לשמור את זה, אם כי אין אף אחד שהוא יכול לפרוק זאת עליו. "האמת, היא הייתה דומה לך."
"לכן כל כך שנאתי אותך כשהגעת הנה," הוא מוסיף. משום מה דבריו של לוק מעלים בי זיכרון ישן, זיכרון ששמור אצלי טוב טוב במעמקי המוח ואם רציתי אי פעם או ארצה להיזכר בו אצטרך להתאמץ ממש, אך הפעם לא כך, הפעם הוא עולה לבדו, מרחף מהמוח ונועץ בחוזקה אלפי נעצים אפורים בלבי. זיכרון על פול שחלה באותו יום הדומה ליום הזה, יום אפרורי ומדכא. הוא השתעל כל כך חזק שרק רציתי לכסות את אוזני עם ידי ופשוט לצעוק כמה מילים חסרות ערך על מנת לא לשמוע את החולי המשתלט עליו. ישבתי בחדרו, על מיטתו תחתיה תמיד החביא תמונה של נערה יפיפייה עליה לא סיפר לי בחיים, עד אותו היום.
הייתי משועממת להחריד בחדרו בזמן שטיפלתי בו וכדי להעביר את הזמן ביקשתי שיספר לי סיפור. הוא התחיל לספר על נער ונערה שחייו באותו הכפר, הם היו חברי ילדות עד שהנער היה צריך לעזוב מסיבה שלא ברורה לי עד היום, כנראה משהו משך את תשומת לבי כשפול הגיע לנקודה הזאת. פול תיאר עד כמה הנערה הייתה יפיפייה ושלווה, כיצד ערגה שמיכות נעימות שחיממו את הכבשים הקטנים שנולדו בתקופת החורף, עיניו נצצו כשהוא דיבר עליה. לאחר כמה שנים, פול אמר, שהנער חזר לכפר וגילה שהנערה חיכתה לו והם נישאו זה לזו ונולד להם תינוק, שמת עם אמו בלידה. לא ידעתי אם אני מבחינה בכעס בעיניו של פול כשהוא תיאר כיצד העובר נוצר על מנת לגזול את חיי הנערה ולהפוך את חייו של הנער לריקים מתוכן. אך לאחר הסיפור הוא הוסיף במתיקות, "התינוק היה מושלם אילולא הגורל המר." לכן אף פעם לא ידעתי אם פול אהב את בנו או לא, שכן הסיפור היה מסופר עליו ועל הנערה ארוכת הצמות בתמונה.
הגורל לא רצה שהנערה תמות, הוא פשוט לא רצה שהם יהיו יחד, וזאת הייתה הדרך היחידה, פול תמיד אמר לי.
"מה קרה לה?" אני שואלת בשקט.
"היא הייתה לוחמת," הוא אומר במשיכת כתף. "לוחמת אמיצה שהקריבה הכול למען אחרים, תעשי חישובים בעצמך."
"אתה אוהב אותה?"
הוא שותק. רק קול רעם רחוק נשמע וגם לאחר כמה דקות כבר אף אחד מביננו לא בטוח שאכן נשמע רעם.
"אהבתי," הוא מתקן אותי. "היא נלקחה ממני, בשביל שאחרים יחיו."
"אתה כועס?" אני שואלת.
הוא מניד בראשו שמתחכך עם הדשא הלח. "אני גאה בה."
כשהייתי צעירה יותר, תמיד רציתי שיהיה לי סיפור חיים מרגש. משהו שיגרום לאחרים להרגיש כמו שאני עכשיו מרגישה אחרי מה שלוק סיפר לי, אבל האמת היא שרק רציתי שאנשים יתרגשו ממני, שצמרמורת תעבור בגופם והם יביטו בי בחיוך נחמה, אך לא לקחתי בחשבון את הרגש שאני ארגיש כשהסיפור הזה ילווה אותי בכל צעד בחיי.
אני מסתובבת על הדשא כך שאני שוכבת על צדי צמוד ללוק, רגלי נכרכת סביב רגלו ואני מהדקת את ידי סביב בטנו, מצמידה את אפי לצווארו ושואפת את ריחו עד שאני אזכור אותו גם כשהוא לא יהיה פה איתי.
לוק נושק למצחי ומניח את לחיו על קודקודי. אני נושמת לרווחה, יודעת שהשלווה הזאת לא תמשך נצח כי יש את הפנימייה שמחכה לנו מאחורי היער ואת סם שלהוט כבר לדבר איתי, לכן הזמן הזה הוא כל כך נכסף שאני מתענגת על כל שנייה שלו ובינתיים נהנית ממה שיש ולא חושבת על כמה נשאר.

"אני נשאר כאן," אומר לוק כשאנחנו מגיעים לקצה היער. אני מבינה כבר למה לוק לא רוצה לבוא, הוא יודע שאני הולכת לדבר עם סם ומעדיף להימנע.
אני מהנהנת פעם אחת. אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה עכשיו. אולי פחד לקראת הקרב או אכזבה על כך שלוק משאיר אותי לבד בזה, אך אני לא מאשימה אותו.
אני מתחילה ללכת.
"הל," קורא לוק. קשה להבין איזה רגש מסתתר מאחורי דבריו, לכן אני צריכה להסתובב כדי לראות את פרצופו. הוא מושיט אלי את ידו, לוקח לי כמה דקות עד שאני נוטלת אותה בחיוך ומצטנפת בתוך חיבוקו המגונן, לרגע נדמה כאילו הוא יכול להגן עלי מפני הכול ואני מבינה שזה נכון. כשאני שואבת את חום גופו אלי אני מבינה שאני גם אקריב למען זה הכול, זה שווה הכול.
כשהוא עוזב אותי הוא מביט בי בחצי דאגה ואומר, "תזהרי."
"סם לא יעשה לי כלום," אני לוחשת ומלקקת את שפתי התחתונה.
הוא מהנהן פעם אחת אף על פי שרואים על פניו שקשה לו להאמין לי ובמיוחד קשה לו לשחרר את ידי המוחזקת בידו. אחרי כמה שניות הוא מניח לידי ליפול חזרה לצד גופי ומסתובב כי להיכנס חזרה ליער בו שריקת הציפורים והרוח מהדהדת ומזמינה אותי פנימה, גורמת לי להשתוקק לחזור ליער בעל האדמה הקרירה ולהתעטף תחת זרועותיו של לוק.
אני הולכת לעבר הפנימייה, חוצה את הדשא כשהשמיים מעלי רועמים ורוטטים כמו פלאפון עם התקף הודעות.
אני חולפת על פני דרק, שמחייך חיוך קטן ומסיט את מבטו רק כשאני משיבה לו חיוך דומה. אני נכנסת לתוך טרקלין הפנימייה ועולה במדרגות המתפצלות. אין לי מושג היכן לחפש אותו, אבל עדיף קודם כל בחדרו.
אני חוצה את המסדרון ומתקתקת בלהט על דלתו שנפתחת שניות לאחר מכן.
הוא בוחן אותי כמה שניות במבט עצל ואז מורה לי להיכנס. הוא מתיישב על כיסא עם ריפוד עור ששקע במעט תחת משקלו של סם ואני מניחה שהוא ישב עליו הרבה בניסיון לגמור את השיעור בזמן שאני הייתי עם לוק.
הוא סוגר ספר כימיה ומביט בי כאילו אני זאת שביקשה שנדבר. אני שותקת. נדמה שאנחנו משחקים משחק מבטים שיסתיים כאשר המפסיד ידבר.
"הייתי צריך לדבר איתך על זה ממזמן," הוא אומר ונעמד מולי כשגבי במרחק נגיעה מהדלת.
"זה בסדר, סם," אני קוטעת אותו, אך הוא מרים את ידו ואז מסמן בידו לחכות.
"העניין הוא, ורוניקה…" הוא מתחיל לומר ונועץ את מבטו ברצפה ואז עוצם אותן חזק כך שקמטים מופיעים בצדן ואומר במהירות, "העניין הוא שאני אוהב אותך."
לבי מחסיר פעימה, כאילו הוא תקליטור שקיפץ לרגע וגזל שנייה מהשיר. פתאום אני מבינה הכול חוץ מדבריו של סם, אני נזכרת בברכת הבוקר טוב של אמנדה היום שנראתה שמחה מתמיד וכיצד היא התחמקה כששאלתי מה סיבת השמחה שלה, נזכרת בחיבוק שניק נתן לי בדיוק אחרי הביקור אצל לוק וכיצד חייך חיוך מבויש כאשר פרעתי את שערות ראשו, אך דבריו של סם עדיין לא נקלטים במוחי, כך שאני שותקת.
סם מכחכח בגרונו, מנסה לעודד אותי לדבר, להגיב. אך אני לא זזה. חזי עולה ויורד בקצב נשימותיי, אך אני לא מרגישה כאילו אני נושמת וחום מתפשט בכל חלקי גופי כאילו הוא חומר מרדים.
תגיבי, ורוניקה, תגיבי. בבקשה, אני מתחננת בלבי, לא מסוגלת לראות כיצד השניות החולפות מבלי שאדבר שוברות אותו מפנים ופניו נסדקות בכאב הולך ומחמיר.
"מצטערת, סם…" אני פולטת בקול צרוד ומשפילה את מבטי, קשה מדי להתמודד עם פניו, לראות כיצד הוא בולע את רוקו באכזבה מרה.
כשאני מביטה בו עפעפיו כבדות על עיניו האפלות, חסרות הצבע, דומה שצבען הירקרק כדשא רענן באמצע יום קיץ בהיר אזל מהן. "אז את בוחרת בו? בזאב?"
אני מכווצת את גבותיי בכעס. "לא!" אני מוחה. "אף פעם לא הייתה בחירה ביניכם!"
"אם גם אני אהיה פצוע, אזכה להיות איתך?" שואל סם.
"זה לא קשור!" אני אומרת מבין שיני החשוקות.
דמעות עולות בעיני. אולי דמעות כעס או דמעות על דבר יקר שאני הולכת לאבד מבין אצבעותיי בחלקלקות. זה אף פעם לא היה קטע של בחירה. אף פעם.
"תסתכלי לי בעיניים," אומר סם בלחש. רק עכשיו אני מגלה שהן מושפלות, נעוצות בחוברת מתמטיקה נשכחת שנמצאת מתחת למיטתו, שוליה מעוקלים כלפי מעלה וכריכתה מקומטת, אני כבר מדמיינת בראשי כיצד סם התייאש מהשיעורים והשליך בכעס את החוברת לשם.
אני נושכת את שפתי ומביטה בעיניו הרציניות עד כאב, כאילו קודחות בי מרוב צער.
"זוכרת אותן?" הוא שואל ומחזיק בכתפי ברפיון. "אלו העיניים הראשונות שראית."
"תפסיק, סם," אני לוחשת, אם כי אני לא מסוגלת להרים את הטון לדיבור רגיל מבלי שהוא ישמע רועד וחלש, עומד על סף כניעה והתייפחות.
הוא עוזב את כתפי ומהנהן פעם אחת בייאוש.
"זה פשוט…" הוא מתחיל לומר, אך מגחך גיחוך נטול הומור ומניד בראשו, כאילו הדבר שבא להגיד נראה מגוחך כעת בעיניו, ואז הוא פותח את דלת חדרו בפראות והולך בצעדים מהירים בהמשך המסדרון.
כעת הדמעות שעלו בעיני מתחילות לעלות על גדותיהן ולפרוץ סכרים. אני יוצאת מהחדר בצעדים כושלים ורצה החוצה, לא פוגשת את סם בדרכי.
לבסוף כשאני מגיעה ליער כי אני יודעת שלוק שם ואני יודעת שארגיש טוב ברגע שאראה אותו אני נכנסת פנימה ומנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בי. אני צועדת בין העצים, חנוקה מדמעות. שערי סתור מהריצה ולבי פועם בכאב. שוב פרצופו המאוכזב של סם מופיע בראשי ואני מנסה לסלק אותו בהינד בראש. אך גם זה לא עוזר. פרצופו כאילו חקוק במוחי בקו גס וחריטתו מכאיבה לי.
אני מושכת באפי ומדלגת מעל ענף בולט באדמה. טיפות אשר נתלו על עלים מהגשם האחרון שהיה נושרות על שערי ונדמות כאילו שוקלות יותר. רגלי כושלות מדי פעם ואני מחזיקה בענפי עצים כדי לא ליפול.
כשאני מגיעה לקרחת היער שנראית מדוכאת ולא רואה שם את לוק שמחכה לי בהשתוקקות אני נופלת ארצה ומתייפחת לתוך כפות ידי. הכול מציף אותי מבפנים. הידיעה שאיבדתי את סם ואולי לנצח מכשילה אותי, גורמת לי לתחושת ריקנות בכל פעם שאני נזכרת ברגע טוב שלנו יחד או בכלל בשמו.
"קשה לראות אותך סובלת," נשמע קול מאחורי. אני דוממת לרגע. שום רחש נוסף לא נשמע פרט לאנחה וענף מתפצח לאטו. אני מנגבת את דמעותיי ומרימה את עיני אל הדמות העומדת שם, עם פרצוף מודאג ועיניים בלתי נשכחות. לבי צונח כשאני מבינה שקרה הגרוע מכול כשחשבתי שלא יכול להיות הגרוע מכול.