התעוררות – פרק 44

"השמלה הסגולה או האדומה?" אמנדה שואלת, מציגה בפני את שתי השמלות כשהיא מחזיקה כל אחת מהן ביד אחרת ומרימה את זאת שהיא נוקבת בצבעה.
אני מהססת לרגע ואז משיבה, "האדומה."
אמנדה מחייכת וזורקת את האדומה לארון תוך כדי שהיא מצמידה את השמלה סגולה לגופה. "ידעתי שאת הסגולה."
אני מגלגלת עיניים.
מרגישים את ההתרגשות באוויר, בין אם זה חיוכים מתוחים מהתלמידים החולפים לפני במסדרון ובין אם זה הופתעתם המכובדת של המורים. אפילו אמנדה – שרשימת הדברים שהיא מתרגשת מהם מעוטה מאוד – עצבנית לקראת בוא ההורים. אני אף פעם לא הרגשתי את מתח מהסוג הזה, המתח העצור כשרואים את אחד ההורים שלך מדבר עם המורה השנוא עלייך ביותר.
התלמידים מתחלקים לשתי קבוצות ביום הורים: קבוצת תלמידים שהצלחתם בלימודים ממריאה שחקים והם מתרגשים במיוחד לקראת השבחים של המורים ותגובת הוריהם, וקבוצת תלמידים שהצלחתם בלימודים היא לא הדאגה היחידה שלהם בנוסף לריתוקים ולהברזות שלהם ולכן הם יותר מתרגשים לקראת יום ההורים. כך או כך כולם בסופו של דבר מתרגשים, לא משנה אם במידה רבה או מועטה. אך מה אם יש קבוצה זעירה של תלמידים ללא הורים, הם גם מתרגשים?
אני לא.
כבר חלפו להם שבועיים מאז ההצעה לחזור הביתה חמקה ממני בגלל שנתתי לה לחמוק.
אני יוצאת מן החדר, סוגרת את הדלת כשאמנדה שלגופה רק בגדים תחתונים צועקת שהיא ערומה ומנסה לכסות את גופה בשמלה הסגולה בלי שאף אחד מהעוברים במסדרון יראה אותה, אף שאף אחד לא עובר כאן עכשיו סתם כי בא לו, כולם מתכוננים לפגישות עם ההורים.
אני יורדת לספרייה. ניק יושב באחד השולחנות, קובר את עצמו בין ערמות ספרים ומדי פעם מרים את מבטו החטוף, כשהוא רואה אותי פניו מתרככות והבהלה כמעט ונעלמת.
"רון!" הוא קורא לעברי. אני מגחכת ומתקרבת לעבר השולחן שלו, מניחה את ידי על משענת הכיסא מולו.
"מה יש?" אני שואלת ומחווה עם סנטרי לעבר ערמות הספרים המסתירות אותו בגיחוך.
"לוק, זה מה שיש," הוא אומר בגלגול עיניים. אני מכווצת את גבותיי בחוסר הבנה. אך לפני שהוא מספיק להסביר לי הוא מתכופף במהירות מתחת לשולחן. "תחפי עלי, בבקשה, רון."
אני מסתובבת, רואה את לוק נכנס לספרייה, בוחן את כולה, כנראה מחפש אחרי ניק. כשעיניו קולטות אותי הוא מרים את גבותיו ומתקרב אלי.
"ראית את ניק?" הוא שואל.
אני מנידה בראשי. "למה?"
עיניו עדיין סוקרות את כל רחבי הספרייה ומדלגות מעל הספרים כדי לראות מי מסתתר מאחוריהם. "אני נמצא כאן על תקן הורה," הוא אומר במשיכת כתף ואז מביט בי. אני מחניקה צחוק כשאני מבינה שבגלל שלוק הוא המחליף של ההורים שלהם, ניק נראה מפוחד כל כך, הוא מפחד שהמורים יגידו ללוק דברים לא ממש טובים עליו.
"ההורים של שנינו לא באים," אומר לוק. "ניפגש עוד חצי שעה ביער?"
אני מהנהנת. הוא מהנהן גם ומדביק לשפתי נשיקה חטופה ויוצא מן הספרייה.
אחרי כמה שניות שניק בטוח שלוק התרחק הוא נעמד באנחת הקלה. "טוב, נראה שאני אברח ליער עכשיו, או משהו."
הוא מעיף לעברי מבט של הכרת תודה ויוצא מן הספרייה. אני מגלגלת עיניים בצחקוק.

היער לובש צעיף לבן ועבה, שמרחוק נראה לא יותר מחייה גדולה שנשכבה על גבה ופרוותה הלבנה מתנוססת לאיטה ברוח. כשהשלג מכסה את אדמת היער אין כל זכר לעלי הסתיו האדומים-כתומים, ולירוקים שנשרו טרם הגיע זמנם.
הציפורים כבר לא נשמעות, ואולי אפילו לא נוכחות.
נעלי מוחצות את השלג תחתיהן בקול גריסה, משאירות שביל צעדים אחרי. תוך כדי הליכה אני מלטפת את גזעי העצים, חלקם קפואים וחלקם סתם קרים. עלי העצים מכוסים גושי שלג שחלקם נושרים ארצה כאשר רוח מספיק חזקה שורקת סביב אותו עץ.
כאשר אני מגיעה לחלקת האדמה, אני חושבת שהיא לבטח איבדה מקסמה, אך כשאני בוחנת אותה מקרוב אני מבינה שהא הכפילה את יופייה. האגם קפוא לגמרי, נוצץ וממיס את פתיתי השלג הנושרים עליו, כאילו לא נותן לאף אחד לגעת בו. כאלה הם דברים יפים ונכספים; לא ניתנים למגע.
האדמה סביב האגם – כמו כל אדמת היער – מכוסה שלג צח ועבה, כאילו האגם הזה שילח שטחים על גבי שטחים של שלג והכול התחיל ממנו, כאילו הוא לב כל העניין.
זוג ידיים נכרכות סביב בטני וחזה עם לב פועם בקצב קצוב נצמד לגבי. נשימתו של לוק על צווארי כל כך חמה, שלרגע דומה יכולה להמיס את כל שכבות השלג העצומות. הוא נושק לצווארי קלות, מורט את עצבי ושולח אלפי זרמי רטט נעימים בגווי.
אפי כבר קפוא לגמרי וכך גם אפו של לוק שמתחכך בקו הלסת שלי. לרגע הברך שלי קופצת ממקומה בגלל הקור ואני מהדקת את זרועותיו של לוק סביבי, כאילו הוא מעיל מחמם במיוחד, אך עצם היותו קרוב כל כך אלי גורם לי להתחמם רק מפרץ התשוקה.
"איחרת," אני לוחשת, תוך כדי שהוא נושק לצווארי עד לעצם הלסת.
"התגעגעת?" הוא שואל בין נשיקה לנשיקה.
אני מהנהנת. לוק מרפה מאחיזתו – מה שגורם לי לרצות לזנק שוב לבין זרועותיו, ולא בגלל הקור – ונעמד מולי, הוא מושיט לי זוג כפפות ואני מודה לו בחיוך וחוטפת מידיו את הכפפות. רק כשאני שמה על ידי את הכפפות אני מבינה עד כמה היה לי קפוא. הכפפות מפשירות את קצוות אצבעותיי הקפואות, הופכות אותן לגמישות ולא קשות כמו חטיפי אצבעות דגים שמתקשים אם הבישול נמשך יתר על מידה.
"תודה," אני ממלמלת, הבל פי נקפא בינינו כמו עשן סיגר ונותר דומם באוויר עד שנעלם כליל, זכר לימי שלג במנהטן, ימים נטולי לימודים. התלבשתי מספיק חם ויצאתי החוצה, רק כדי להרגיש כאילו אני מעשנת לקחתי סיגר חם, ממולא מחית תפוחי אדמה, שאבתי את הקצה ושחררתי אוויר שנקפא באוויר.
"קר לך?" הוא שואל בהרמת גבות.
אני מנידה בראשי, אף שיש בגופי רמז קלוש של קור.  
כשאנחנו מתחילים ללכת, הפעם שני שבילים נותרים אחרינו.
"איך היה ביום ההורים?" אני שואלת, נזכרת בכול המתח בפנימייה ותוהה איך לא ברחתי ליער הרגוע מוקדם יותר.
הוא מושך בכתפיו. "עדיף לא לדבר על זה." הוא מחייך לעברי ונעמד מולי, עוצר את הליכת שנינו.
אני מחייכת גם כשהוא נושק לאפי הקר.
"איך את מרגישה?" לוק שואל. אני מבינה שהוא לא שואל לשלומי, אלא איך אני מרגישה בקשר ליום ההורים.
אני מחפשת במוחי תשובה שלא תיראה כאילו אני באמת זקוקה להורי כעת, כי בעצם בכל משך חיי לא הייתי נואשת להם, אז עכשיו ביום ההורים אני כן? אני מושכת בכתפי בתנועה כמעט לא מורגשת תחת סריג הצמר והמעיל הכבד. "עכשיו יותר טוב."
"ואתה?" אני מוסיפה אחרי כמה דקות. אמנם הייתי מעדיפה שאביו של לוק – אם עודנו בחיים – יבוא לפנימייה, לא בשביל שישמע מהמורים עד כמה לוק מתחצף למורים או מגיע מאוחר לשיעורים, אלא כדי שבניו ירגישו שיש מישהו שדואג להם, יש בי שמץ של שמחה שיש מישהו שנמצא באותו המצב שלי, אף ששל לוק גרוע יותר משלי. אני רגילה שהורי לא חלק מחיי, לא מגיעים לימי הורים ולא נמצאים אי שם ומודעים לקיומי, אבל לוק לא רגיל. ואולי יש בו באמת תקווה קלושה שאביו יבוא, אף שהוא מנסה להגיד לעצמו שזה בחיים לא יקרה כי הם כבר לא בקשר, הוא עדיין מאמין. הלוואי שהייתי יכולה להיות בטוחה שלוק איבד תקווה מאביו. עדיף לאבד תקווה ממשהו שידוע מראש שלא יקרה, כך האכזבה לא מגיעה בסוף בבום, אלא מגיעה עם ההשלמה.
"כמו תמיד," הוא אומר ואף שעיניו נעוצות בי אני בטוחה שהוא לא מרוכז בי, אלא עסוק במחשבותיו ועיניו רק נחות עלי לרגע עד שיתרכז שוב בלהסתכל סביבו. לבסוף הוא עוצם אותן לרגע, כנראה שב להתרכז, ואז פוקח אותן כשחיוך מעטר את פניו.
לוק נראה שייך על רקע לבן. עיניו בולטות יותר וכך גם שערו השחור.
אני מלקקת את שפתי ומסיטה ממנו את מבטי. "אתה חושב על אבא שלך לפעמים?"
לרגע עיניו משקפות תשובה חדה במשמעותה. לא. אך לאחר שהוא נאנח הוא מודה, "תמיד."
"אתה לא רוצה לדעת מה איתו?"
"לא." הוא לא מביט בי, בולע את רוקו כשמבטו נח על נקודה בין פתיתי השלג שנהפכו לערמה חסרת משמעות. "אולי," הוא מביט בי, "נשכח מזה… להיום, נהיה רק אני ואת, מנותקים."
אני מחייכת. הוא צודק. אני לא צריכה להטריד אותו עכשיו עם שאלות ללא תשובות שסופם להביא גל כאב ועצב. "בשמחה."
ושנינו ממשיכים להתקדם.

אני מציצה מאחורי גזע העץ, דרוכה ומוכנה לכל תזוזה לא במקום. גיחוך כמעט לא רצוני נפלט מפי ואף הקור החודר אני מזיעה בכפות ידי.
לפני שאני מספיקה להסתתר שוב במחבואי החשוף מדי, כדור שלג גבשושי מוטח על ראשי, פתיתים נושרים לצווארי ונמסים, מרטיבים את סריגי. אני מסתובבת אחורה בפה פעור. לוק עומד שם, צוחק ומלא גאווה.
אני לוקחת חופן שלג וזורקת עליו, אך הוא חומק ומתקרב אלי, תופס אותי חזק בזרועותיי כדי שאפסיק להחטיף לו מכות תוך כדי גידופים. הוא דוחף אותי אחורנית כך שאני מאבדת שיווי משקל על השלג ונופלת אחורנית, על כיסוי עבה של שלג מוצע, לוק נופל עלי כשהוא עומד על ברכיו וכפות ידיו בצדי גופי.
החזה של שנינו עולה ויורד מהר בקצב תואם. לפתע אני מרגישה שחם לי, יותר מדי חם לי.
"תוותרי," הוא אומר בחיוך.
אני צוחקת ומנידה בראשי שמתחכך עם השלג, גורם לו להימס ולהרטיב את שערות ראשי. הוא פוסק את שפתיו ומביט על שפתי כאשר הוא מצמיד אותן לשלו. אני מטה את ראשי הצידה, נותנת לעצמי לגמוע ממנו בכמויות נדיבות. רק עכשיו אני מבינה עד כמה היה חסר לי טעם פיו. ידו האחת נחה על צווארי, האגודל מלטף בעדינות את העור הרך מתחת לאוזן. ציפורניי חופרות בעדינות בכתפו ואפינו מתחככים האחד בשני, מרגישים כמו שני גושי עור ובשר קפואים.
ידי השנייה מתחפרת בשלג ומחזיקה בחופן, אותו אני מטיחה על עורפו של לוק שמתנתק ממני מיד. אמנם הרסתי רגע שרציתי שימשך נצח, אך פרצופו ההמום של לוק היה שווה את זה, וחוץ מזה, אנחנו כאן לתמיד יש לי את כל הזמן שבעולם לנשק אותו ולזכות בעוד רגעים כאלו. אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום. לאף אחד מאיתנו אין מקום אחר ללכת אליו, אנחנו ניזונים זה מבדידות זה, מעלימים יחד את תחושת הבדידות.
לוק נעמד על ברכיו, מוציא ככל שמאפשרות כפפותיו להוציא גושי שלג שלא הספיקו להימס. בינתיים אני קמה ממקומי ומתרחקת ממנו בצחקוק.
"את תשלמי על זה!" הוא אומר באזהרה. אני מושכת בכתפי כאילו לא אכפת לי וממשיכה לרוץ.
אני עוברת בין גושי שלג שכנראה היו פעם סלע ובקיץ הבא יחזרו להיות סלע, חומקת בין גזעי עצים. הרוח והתאוצה פורעים את שערות ראשי שמצליפות על עורפי כשוט רך. אני ממשיכה לרוץ, כלום לא עוצר בעדי. כאשר אני מסתכלת אחורה כדי לראות שלוק לא רודף, אחרי אני מועדת בגלל משהו קשה ובין רגע פרצופי מוטח בשלג הקר. אני נאנקת ומסובבת את ראשי. הצעקה שבאה לאחר מכן מוחקת כל חלקיק קלוש של דממה.

אני מחזיקה אותו בין ידי כאשר לוק מגיח במהירות מאחורי וקופא על מקומו. הדמעות כמעט קופאות על פני בכלל הקור.
"ניק!" קורא לוק ומזנק ליד גופו השרועה באפיסת כוחות על השלג. סביבו השלג קיבל צבע ארגמני, דמו של ניק.
ניק נאנק, משתנק. שערו מלא בפרורי שלג ודם קרוש. הוא נראה סובל. חולצתו משוספת, וכך גם בטנו הקרועה.
ראשו של ניק מונח בחיקי ודם מרוח על שפתיו שמאבדות מצבען עם כל שנייה שחולפת. אני מעיפה מבט אל בטנו הפתוחה של ניק שנושמת כאשר הוא נושם. כל חלקיו הפנימיים כבר לא נחשבים ממש פנימיים וכשרואים אותו קשה להאמין שהוא עדיין מצליח לנשום, שהוא עדיין בחיים. אך גוסס.
"אל תסתכלי," אומר לוק בלחש ומניח את ידו באוויר על בטנו של ניק. אני צריכה לעצום את עיני כדי להתנתק ממחזה בטנו ואז אני חוזרת ללטף את לחיו החבולה.
"מי עשה לך את זה?" שואל לוק שנושם כמו מטורף, עיניו מתרוצצות על כל גופו של ניק כאילו יוכל למצוא שם תשובות. דמעות חדשות עולות בעיני כשאני רואה את ניק מנסה לחייך, מנסה להפסיק את הלם שנינו.
"א-אסור לי לס… לספר לכם," הוא מגמגם, מתוך כאב, מתוך סבל, מתוך פחד… אני כבר לא יודעת, "אם כן, יה… יהרגו אתכם."
"זה לא משנה," כועס לוק. "חיים בלעדייך, זה לא חיים!"
אני שולחת את ידי ולוחצת את ידו של לוק, שמעיף לעברי מבט חתום ואז מושך את ידו ממני.
ניק מסתכל עלי. "חי-חיפשו אותך, ניסיתי לע.. לעצור אותם, אבל הם עדיין רוצים או-אותך."
לבי מתכווץ כשאני מבינה שהוא גוסס עכשיו בגללי, שהוא עשה הכול למעני כדי שאני אהיה מוגנת. הוא שיחק את תפקיד השומר, הפקיד את חייו כדי להגן על שלי. איך אפשר לכעוס על אדם שעומד למות?
"מי זה הם, ניק?" אני שואלת, מטלטלת אותו במעט כשעפעפיו רוצות להיעצם. לנצח. "מי זה הם?"
"אישה ו… וגבר," הוא אומר ומשתעל, פרץ דם בוקע מפיו כמו קיא ולוק עוצם את עיניו בחוזקה. כשניק חוזר לפקוח את עיניו לאחר שהקיא הוא אומר בקול צרוד, "נדמה לי שהגבר אמר… ק-קלודין."
לבי מחסיר פעימה.
קלודין.
קלודין.
שמה מהדהד בראשי כמו לב הולם.
היא זאת ששלחה אותי לכאן. היא זאת שרוצה למצוא אותי ולבטח להרוג אותי. היא זאת שהרגה את ניק. היא משחקת בי, אני כמו בובה על חוטים בתאטרון משעשע במיוחד שלה.
"את מכירה אותה?" שואל לוק בכעס ומטיח את אגרופו בשלג. אני מהנהנת בכאב ונושכת את שפתי. אך אני לא ממשיכה להפנות את תשומת לבי ללוק, אלא לניק, שזה הכי מגיע לו עכשיו. אני כבר לא שומעת כלום פרט להלמות ליבו הרדודות. ליבו פועם בקצב איטי, כמו סלואו שדומה כאין סופי. בפרק הזמן בין פעימה לפעימה של לבו, לבי מספיק להלום שלוש פעמים.
אני מחזיקה אותו בין ידי, מביטה בו חסרת אונים, מביטה בו סובל ומקיא דם ארגמני שנשפך לבין ידי, הופך אותן דביקות.
עפעפיו כבדות על עיניו כאשר לוק מטלטל אותו מצד לצד וצועק שעליו להישאר ער רק עוד קצת. אך אני יודעת מה שכבר ידוע ללוק מראש, לא משנה עד כמה מחזיקים בזה בשיניים, בסוף מרפים. זה המוות, הוא גוזל ולא מחזיר.
אני מחזיקה אותו בין ידי כשלוק מביט סביבו בבלבול. לחיו של לוק מכוסה דם קרוש במקום בו העביר את ידו לאחר שנגע בדמו החם והמבעבע של ניק. שפתיו של ניק חיוורות, אני כבר יודעת שגם כמו שידוע ללוק, כך גם ידוע לניק. ידוע לניק שהוא עומד להרפות.
תמונתו של ניק נצרבת במוחי. שפתיו החיוורות שמקבלות מעין גוון כחול-סגול, פרצופו המיוזע והלבן כסיד ועיניו שנעצמות בכאב בכל פעם שהוא מנסה לבלוע את רוקו. אני רוצה להסיט את מבטי, לסגור את עיני עד שהתמונה תעלם, אך אני לא יכולה כי אני יודעת שבעוד כמה דקות – שמחר, מחרתיים – הוא לא יהיה פה כדי שאסתכל עליו, אף שאני לא רוצה שהמראה שלו עכשיו יהיה הזיכרון האחרון שלי ממנו. אבל באותה מידה הוא העניק לי כל כך הרבה זיכרונות טובים שנחקקו במוחי, שאני כן מסתכלת. הוא תמיד סימל בעיני פראיות כובשת ואהבה אינסופית ויופי נעורי נצחי.
"לוק…" הוא לוחש, אך שותק כשהוא מבין שזה כואב לו. אני שונאת את עצמי, אני שונאת שאני לא יכולה לעשות כלום בעוד האדם שאני אוהבת נלקח ממני בחלקלקות בגלל שהוא העדיף את המוות שלו על פני המוות שלי.
מה אומרים לאדם העומד על ערש-דווי?
אני מחזיקה אותו בין ידי גם כשהוא משתעל ודם חדש מבעבע על שפתיו, לוק ממהר להסיט את פרצופו של ניק על מנת שלא ייחנק מדמו שלו. אני מביטה בלוק, באובדן שברור לו שיקרה החתום בעיניו, בלסתו שמתהדקת בנחישות ותקווה לנס כלשהו. אני רואה שהוא רוצה להרים את ניק, לערסל אותו בין זרועותיו, להצטער על השנים שלא היו יחד כאחים ולרוץ למרפאה בתחנוניות בפני לורן שתעשה משהו. אך זה יהיה מאוחר מדי, כמו שעכשיו מאוחר מדי. הערש-דווי כבר נושק למצחו, מסיט את שערו ולוחש לו שזמנו עוד קצר. כשאני מסתכלת על היער אני מבינה שהוא – בדומה לניק – בחיים לא יחזור להיות כפי שהיה. רוחו של ניק תמיד תהדהד בין גזעי העצים.
לוק מתקרב אליו, עיניו אפלות וכבדות. "אני אוהב אותך, אתה אחי בדם."
אני מחזיקה אותו בין ידי גם כשהוא מגלגל אלי את עיניו ודמעה שמנמנה זולגת מזווית עינו, מכילה אלפי מילים שפיו אינו יכול כבר לבטא. כעת אני יודעת שזה מה שהוא רצה לשמוע, הוא רוצה לשמוע את לוק מכיר בו כאחיו, אומר לו שהוא אוהב אותו. עכשיו הוא מוכן להרפות. עיניו נעצמות לאיטן, כמו תחילת סופת שלג מהוסה, עדינה ושלווה.
אני מחזיקה אותו בין ידי גם כאשר לוק מביט בניק ובי באימה ואז מסובב אלינו את גבו וצונח על השלג הצח עליו טיפות דם ניתבו ואולי לנצח בתוך זיכרונותינו. לוק מחזיק את ראשו בין מרפקיו ואת מצחו הוא מניח על השלג הקר. ואז לוק צועק. צעקת כאב וסבל; צעקת ייסורים והרס.
אני מחזיקה את ניק בין ידי גם כשהוא נושם את נשימתו האחרונה.
כעת – כשגופו מוטל חסר חיים, חלול – הוא כבר לא ניק. אלא כתם כהה על פני שלג לבן מדמם.

זמן הפטירה לא ידוע, לכן דיווחנו מה שאנחנו סוברים.
שעת הפטירה: 17:37.
באותו לילה מקפיא, אפשר היה לשמוע את יללת הזאבים קורעת בהד שברון לב את עלטת מסך הכוכבים. יללת מלנכוליה ואובדן נצחי.