התעוררות – פרק 46 – אחרון

אני מרגישה את העור שלי נקרע, את הבשר שלי נחתך ואת הדם הסמיך ניגר במורד זרועי כאשר קולדין נועצת את טפריה בזרועי. היא מרימה אותי בכוח על רגלי הרועדות, ספק מהפחד ספק מהקור ואני לא מהססת להניף את זרועותיי באוויר, למחות ולהשתולל בניסיון להשתחרר מהמלכודת שהיא טמנה לי. היינו צריכים לדעת – הייתי צריכה לדעת – שהיא לא תוותר, שזה היה רק השקט שלפני הסערה והמוות של ניק היה כאזהרה לפניה. לבסוף אני מצליחה לבעוט בבטנה והיא כתגובה שולפת את טפריה ומחזיקה בבטנה באנקת כאב.
"אוח, ילדה ארורה, הייתי צריכה להרוג אותך בהזדמנות הראשונה שהייתה לי," קולדין אומרת ועוצמת את עיניה בכאב. אני נקרעת בין הרצון לשאול אותה למה היא עושה זאת לבין הדחק לברוח למקום מוגן. אך האינסטינקט מתגבר ואני בורחת כל עוד רגלי עדיין יכולות לזוז, למזלי היא רק פגעה בזרועי אך כשאני תופסת תאוצה בין העצים היד שלי מטלטלת והפצע החשוף צורב מהקור, לכן אני עוטפת את מקום הפצע בידי הבריאה ומצמידה אותה לחזי בזמן שאני רצה.
"אני לא אפגע בך!" מבטיחה קלודין, אך אני רצה, רצה כמו שמעולם לא רצתי. נשימתי נעתקת בכל פעם שאני קופצת מסלע גבוה עד לרגע הנחיתה, ריאותי צורבות בחזי מחוסר חמצן והאוויר הקר זורם לתוך גרוני לכן אני נזכרת לסגור את פי. באותו הרגע אני מצטערת שאני לא יכולה גם לאטום את אוזניי, לא לשמוע מה שיש לקלודין לומר שמא אתפתה או שתיגע בנקודות רגישות.
"אני לא נגעתי באומלל הקטן!" היא צועקת, עדיין מאחורי אך לפני הד קולה היא לא במרחק גדול ממני.
אומלל.
ככה היא רואה את ניק. אם היה אי פעם סיכוי שאסתובב אחורה אליה, כדי לשמוע מה שיש לה לומר, כעת נמחץ כליל כל חלקיק כזה ועכשיו אני אפילו לא מבינה כיצד שקלתי לעשות זאת.
כשאני מגיעה לשטח הפנימייה, לבי כמעט צונח מאושר. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות את דלתות הפנימייה פתוחות לרווחה, כאילו בפנים זה ממד שונה, רגוע יותר ושלו, מנותק לחלוטין מהסערה בחוץ. אך בדיוק כשאני מגיעה למפתן הדלת, הן נסגרות מעצמן בחבטה. כשאני בחוץ. עם קלודין. אני הולמת עם אגרופי על הדלתות שנעות קדימה ואחורה מההדיפה אך לא נפתחות. "תפתחו! פתחו! הצילו, מישהו!"
צחוקה מתגלגל אלי, נוטף ארס עסיסי ואני מבינה שהיא אחראית לסגירתן הפתאומית של הדלתות. עד לרגע זה אפילו לא תיארתי שהיא בעלת כוחות. אני מסתובבת אליה ומצמידה את גבי לדלתות שעומדות איתנות אחרי, לא משות ממקומן.
אני בולעת את רוקי. "את מפלצת."
היא צוחקת ומנופפת בידה בביטול. "אם כך את חושבת, מצבך גרוע."
"מה את?" אני שואלת, מודה על כך שקולי לא בוגד בי ויוצא חזק ללא רעד. לפתע אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה לשאלתי. עיניה שחורות, נטולות כל רגש או חיבה, אני יכולה לשקר ולהגיד שהיא לא הקלודין שהכרתי, אך זאת בדיוק אותה קלודין, פשוט לא הבחנתי בה האמתית עד עכשיו. אני מרגישה טיפשה על כך, הרי היא זאת ששלחה אותי לכאן.
"שד," היא אומרת בקלילות, כאילו הרגע ענתה לשאלה כמו, 'מה נשמע?'
כאשר היא מתקרבת אלי במעט, נועצת את עקביה בשכבת השלג כאילו מוחצת ג'וק גדול, אני נצמדת לדלתות ככל שאני יכולה והיא חדלה מלהתקרב, משועשעת מפחדי הנודף ממני כמו ריח בושם ונראית במעט פגועה. "נו באמת, ורוניקה. ככה את אומרת שלום לדודתך?"
אני לרגע נחנקת, גוש יורד במורד גרוני בקושי. "דו… דודתי?"
היא פולטת גיחוך הקנטה, כאילו אני טיפשה על כך שלא שמתי לב לכך עד עכשיו, אף שאין ביני לבינה שום דימיון וזאת נחמתי היחידה. "אולי הסיפור מוכר לך, אבל אימך לא הייתה אמורה להינשא לאביך."
אני זוקפת את ראשי, מודה על כך שגיליתי זאת בעצמי ומילותיה לא יכולות להכאיב לי יותר ממה שכבר הכאיבו לי. "אני יודעת." אני נזכרת בפניה של המכשפה כאשר סיפרה לי שאבי התחתן עם אמי רק לאחר שגילה שהיא בהיריון ממנו. אני כבר לא מרגישה שנאה כלפיו, אך גם לא הערצה.
"אני מבינה," היא אומרת בשלווה, חיוך ארסי מתנוסס על פניה. "אז את כבר לבטח יודעת שאביך היה אמור להינשא לי?"
לפתע זה מכה בי. ההכרה המרה כמו גלולה שלא יורדת בגרון. בטני מתהפכת וגל קיא דוחק בי. אני לא מדברת, שמא אקיא, אך גם אילולא זה אין לי מה להגיב. קלודין הייתה אמורה להינשא לאבי, אך ככל הנראה אבי הלך עם אחותה – אמי – מאחורי גבה והכניס אותה להיריון כך שחתונת אבי וקלודין התבטלה. אני לא יודעת אם לשמוח על כך או לא, כי מצד אחד אני שמחה שרע לקלודין, שהיא כל הזמן הזה חייה בידיעה שהיא פספסה משהו שבחיים לא היה יכול להיות שלה, אך מצד שני, אלמלא מקרה זה, היא כלל לא הייתה מתנהגת כך, לא היו בה השדים שכעת יש בה.
"אביך," היא כמעט יורקת את המילה, "גירש אותי לאחר שאחותי גנבה ממני את לבו."
"והשדים הרעים נכנסו בך, הפכו אותך למכוערת מבפנים," אני אומרת בלחש, מבינה את הגלגול הדברים כשל עצמם.
"הזעם והנקמה הפכו אותי לכזאת!" היא צועקת, פוערת את פיה וחוטים שחורים – כמו צללים מרצדים – בוקעים ממנו, נשלחים הישר אלי ולופתים את גרוני כמו יד אמתית, מנתקים את משקלי מהאדמה בחוסר רחמים. אני מנסה לצעוק, אך עסוקה מדי בנשימה. אני משתנקת ובועטת ברגלי הנתונות באוויר. חריקה שכעת מקורה לא ברור נשמעת מאחורי.
"מספיק!" נשמע קול איתני.
אני מביטה מזווית עיני ורואה את מורין עומדת שם, כשאחריה עומדים תלמידי פנימיית מיסט הכוללים את סם ולוק שרצים אל קלודין. פניה של מורין נצבעות בכעס, אך בו בזמן בקור רוח.
לוק רץ אלי וסם מיד נהפך לנמר זועם, הוא סימן את קלודין כמטרתו והוא מזנק עליה.
"סם, לא!" צועקת מורין, אך באיחור. הנמר הזהוב שלוף הציפורניים, שועט לעברה של קלודין שמשחררת את לפיתת הצללים בי כדי להגן על עצמה מפני סם. אני נופלת לבין ידיו של לוק שמחזיק בי חזק כאילו חיי תלוים בכך ומביטה בקרב בלב הולם. סם וקלודין מתגלגלים על השלג זה על גבי זה עד שקלודין בועטת בסם שנזרק הצידה ביללת כאב.
"סם," אני לוחשת, מרגישה את כאבו חודר אלי.
"כמה רומנטי," היא אומרת בלגלוג. "כנראה שהמעטתם מערכי!" צעקתה מהדהדת בכל רחבי שטח הפנימייה. האדמה תחתינו רועדת, ולרגע קצר אני אפילו דואגת שמבנה הפנימייה יתמוטט בשל רעידת האדמה החזקה. מרחוק עצים כאילו נבלעים באדמה, צונחים מטה ומשאירים קרחות ביער. לוק מסוכך עלי, כך שראשי טמון בשקע צווארו. אני רוצה לשקוע בתוכו, לשאוב מחומו לנצח להישאר ככה, כאילו אני מוגנת מפני כל. אך המציאות המרה מכה בי כל פעם שקלודין צורחת מחדש.
צרחתה של קלודין דקה וחדה, כמו צפצוף ארוך ומתמשך שמכאיב באוזניים. לצדי מורין עומדת איתנה, לא משה ממקומה והיחידה שלא מנסה לסוכך על עצמה מפני מראות שאני לא מצליחה לראות.
עוד צעקות נשמעות, ולוק מרפה במעט מהאחיזה כדי להביט במתרחש. תלמידי הפנימייה רצים לעברה של קלודין, מנסים לעצור בעדה, או בעד הצללים שכעת זימנה. צללים גדולים ושחורים, חלקם אפילו אדומים כמו להבת אש קטלנית, הצללים רוקדים במקום ושולחים הבל שחור לעברנו, הבל שחותך את עורנו מכל הצדדים.
אני מרימה את מבטי אל לוק שלא ממצמץ גם אם ערפל שחור מתקרב אליו, שפתו חתוכה וכך גם לחייו. אני רוצה לבכות כשאני רואה אותו ככה, אני רוצה למחות את דמו ולטפל בפצעיו. אך לפני שאני מספיקה לעשות משהו לוק מרפה ממני לגמרי והופך לזאב שחור וגדול, שלא מביט בי כאשר חושף את שיניו לצללים השחורים ואז מהדק את לסתותיו סביב צל אחד שכאילו מתפורר לאלפי חלקיקי ערפל שחורים בין שיניו ואז נעלם ברוח. כאשר להקתו של לוק רואים את האלפא בפעולה הם לא מהססים לשנות צורה ולבוא לעזרת האלפא שלהם, בדומה גם להקתו של סם.
בין ענני השמיים נחשפים שמיים שחורים-חומים מכוערים למראה וגשם מתחיל לרדת, גשם דק כמו חוטי תיל עוקצניים. מרחוק אני מבחינה ברוזלין, נלחמת בצל שחונק את צווארה, משתחרר ונעלם באורח פלא. ואז אני רואה את הפיה שאחראית להצלת חייה של רוזלין שמהנהנת בהכרת תודה פעם אחת לעברה. אני מבחינה גם בארין ואמנדה ורוי, ואפילו גם בדרק ואני מבינה שכולם כאן איתי. לא בורחים. לא נותנים להתמודד לבד. כל הפנימייה כגוף אחד. אפילו לורן שנאבקת עם קלודין ומצליחה לשסף כל חלקיק עור חשוף שלה.
לבסוף אני מצטרפת למלחמה.
אני בועטת בכל צל שחור שעומד בדרכי, מתרכזת מספיק טוב ושורפת גם כמה יחד. צל אחד – חמקמק ופחדן – מנסה להשתעשע, עומד במרחק מה ממני, ומדי פעם שועט לעברי, חותך את לחיי או את מצחי ומיד חוזר אחורנית. לכן אני מביטה בו, מזמנת את רצוני והוא נשרף בקול צווחה נוראי.
עוד צווחה נשמעת. ועוד אחת. רק כשאני מביטה למעלה לשמיים, אני מבינה שזאת לא צווחתו של הצל, אלא של עורבים שחורי כנף שעפים לעברנו בכנפיו זקורות לצדדים. אני מבחינה באחד מהם, כולו שחור פרט לנוצה לבנה המעטרת את כנפו. זה העורב שעליו חלמתי, זה העורב שמצץ את לובן עיני והפך אותי לעיוורת בחלום וחבולה במציאות. כשהוא מתנמך ועף לעברי בתוקפנות, אני כבר יודעת מה עומד לקרות לכן מתוך רפלקס אני עוצמת את עיני. רגלי קופאות ומסרבות לזוז ובטני מתהפכת מהקרב אלי. אך מקום שאיבה כואבת בעיני, נשמע ציוץ.
אני פוקחת את עיני, ברקע עדיין המלחמה נמצאת בשיאה, ורואה את לוק הזאב מגלגל אלי את עיניו הזהובות כשבפיו עורב לבן כנף. העורב מצייץ כמי המבקש רחמים, הוא עדיין גוסס וזה גורם לי לחשוב על האייל שלוק צד עוד במשימה הראשונה של שנינו. העורב מביט קדימה בעיניו השחורות ואז הן מתגלגלות בחוריהן ולוק משליך את גופתו חסרת החיים הצידה וחוזר לקרב.
אני שומעת המון צרחות בזמן שאני נלחמת, פועלת לפי הכנותיה של רוזלין שלימדה אותנו כיצד ללחום, אך צרחה אחת גורמת לי להביט למקום מקורה. רוי. שמוטל על השלג חסר חיים, גופתו מעוררבת בדם שאני לא בטוחה אם הוא שייך לו ועורו צח וחיוור, כמו שתמיד היה.
אני רצה וצונחת על ידו. חור ענקי נמצא במקום בו לבו היה אמור להיות, חור בו חדר הצל וגנב לו את חייו. אני מביטה בצל האחראי למעשה, עיני מתמלאות דמעות זעם ואני צורחת. צרחתי עולה על כל רעש ההמולה ואני עוצמת את עיני. מאחורי עפעפי אני כבר רואה את מה שעיני לא מסוגלת, את עשרות תלמידי הפנימייה האמיצים שמתו למעני, למען הילדה העקשנית שזרקו אותה הנה. הם תמיד היו כולם בשביל אחד, ואני סירבתי לראות זאת מההתחלה ורציתי הביתה. בעצם, אין לי בית יותר טוב מפנימיית מיסט. כל תלמידי הפנימייה – כולל צוות המורים ולורן – אלו משפחתי.
כשאני פוקחת את עיני, כבר אין זכר לצללים, רק גופות תלמידים חסרות חיים, קלודין פצועה ומדממת ותלמידים ומורים שעוד נשארו איתנים. כולם מביטים בי ואני מבינה שאני האחראית להעלמת כל הצללים. שרפתי אותם. בזה אחד זה כליל.
אני מביטה בקלודין שחצי כנועה, מכנס העור השחור שלה קרוע ברגלה הימינית וחושף את כל אורך שוקה המדמם. עיניה חבולה ושערה השרוף סתור, או לפחות מה שנשאר ממנו.
"חתיכת זונה!" היא יורקת בזעם ואז חיוך מתנוסס על פניה. חילופי מצבי הרוח אצל קלודין כבר לא מפתיעים אותי. "אולי הגיע הזמן שאחזיר לך דבר חשוב."
מישהו מרים אותי מן האדמה, מכריח אותי לעזוב את ידו המוטלת של רוי. לצדי אמנדה נושמת בכבדות, תומכת בארין המדממת שמרוב שמצבה קשה כבר רואים מראש את המוות המייסר שלה.
לוק מחזיק בי חזק, חזהו נצמד לגבי וידיו מחזיקות חזק בכתפי, משדלות אותי להיראות חזקה, אך שאני לא. אני כבר לא בטוחה כמה אוכל לראות תלמידים מתים למעני.
ערפל כבד מופיע לצידה של קלודין המחוייכת, כמו סופה שחורה וקטנה ואז נעלם כליל והוא עומד שם. כל כך לא קשור למקום המוכתם בדם הזה, למקום הטמא המלא מלחמות והרג.
פול. שעיניו נראות מותשות, שקיות מופיעות תחתיהן וקמטים עבים ועמוקים מופיעים על כל פניו. שערו שיבה וגופו רזה כך שעצמות הבריח שלו בולטות יותר מאי פעם וזה גורם לי להיות חלשה אף יותר.
אני רוצה להסיט את מבטי. אני רוצה להתכרבל לתנוחת עובר ולמות. אני רוצה לחבק את פול.
"פול!" אני צורחת ונאבקת בידיו החזקות של לוק שסוגרות עלי. פול מרים אלי את עיניו שנפגשות עם עיני ואני בוכה ונאבקת. הוא לא נראה רק עייף מבחוץ, אלא גם עיניו מבפנים משדרות את הכניעות שבו ואני סבורה שקלודין התעללה בו הרבה.
"זאב," אומרת קלודין, גורמת למילה להפוך למכוערת לא כמו שסם קורא ללוק. "הרוג את ורוניקה, או שאני אהרוג את פול."
אני בולעת את רוקי כדי לחפש את קולי ולא כדי למשוך זמן על מנת לקבל החלטה, כי כבר קיבלתי החלטה. "תהרוג אותי, לוק."
לוק מביט בי בזעזוע, כאילו אני משוגעת שביקשה כעת פוני ורוד עם רעמה צבעונית ליום ההולדת. "את…"
"ילדה חכמה," אומרת קלודין בסיפוק.
פתאום עולה בי הזיכרון. אני נזכרת בדבריו של פול עוד כשהייתי בפנימיית ברוקס: "ורוניקה, תבטיחי לי שתשמרי על עצמך," פלט.
"הכול בסדר איתי, פול," רטנתי. "יצאתי מהשריפה בריאה ושלמה."
"הפעם."
אלפי תמונות מבזיקות במוחי. תמונות שלי בתור ילדה, עטופה בזרועותיו של פול כאשר הקריא לי ספר עוד מלפני שידעתי לקרוא. תמונות שלי ושל פול כאשר עזבנו את הפנימייה בימי החופש שלו ונסענו על גשר ברוקלין שנראה כעת רק כאגדה במוחי. אני יכולה להאשים את עצמי, לכעוס שלא חזרתי אל פול שסבל בגללי, אך אני לא מוצאת את הכעס. אני חשה רק מובסת.
"תסיים עם זה לוק," אני אומרת בקול חזק, אף שעיני מלאות דמעות. כולם מביטים בדממה כיצד עיניו של פול נפערות לרווחה איך אינו מדבר, שמא הסכין שכעת קלודין מצמידה לגרונו ישסף אותו, מביטים כיצד לוק מביט בשנאה כל כך גדולה בקלודין ומהדק את שפתיו.
"אני לא אעשה זאת," לוחש לוק לאוזני, רק אני יכולה לשמוע אותו, רק אני יכולה לשמוע את החוסר אמונה שלו בכניעה הפתאומית שלי. אף פעם לא הייתי חלק מהעולם האנושי, וככל הנראה פול ידע זאת מהרגע הראשון, אך קיבל אותי למרות זאת, ולא רק זה, אלא גם עם אהבה גדולה. הוא היה שם בשבילי – האיש האנושי הזה – כשאבי לא. כשאף אחד בעצם לא. לכן, אני חייבת לו את חיי.
את עוצמת את עיני כאשר אני רואה את ידו הרועדת של לוק מתקרבת אל גרוני כשהיא מחזיקה חזק בסכין עם להב ענקי עד כדי כך שמפרקי אצבעותיו מלבינים. הלהב הקר מוצמד לגרוני ואז – נופל אל תוך השלג.
חיבוקו החם של לוק עוטף אותי ואני פוקחת את עיני.
"מצטער," לוחש לוק אל תוך אוזני. ניכר בקולו עד כמה באמת כואב לו על ההשלכות של מעשהו. "איבדתי את אחי, את הדבר היחיד שנשאר לי, אני לא אתן גם לך ללכת."
מחיאות כפיים נשמעות, אך לא מהסוג המתלהב אלא מהסוג הלועג והמלגלג. "כמה אנוכי מצדך," קלודין אומרת, "תשאו בהשלכות."
והלהב ננעץ בגרונו של פול המשתנק.
אני רצה, מרגישה כל כך חסרת תועלת ומגושמת בשלג, אך מגבירה את המהירות.
"פול!" אני צועקת. וזה הדבר האחרון שהוא שומע לפני שגופתו נופלת על השלג בקול רך. אני נופלת על ברכי, לידו. כבר לא יכולה למנות על אצבעותי את מספר האנשים שאיבדתי בזמן אחרון.
"את," אני מביטה בקלודין. עיניה מכווצות והיא גוררת את עצמה רחוק ממני. היא יודעת שאין ברשותה מספיק כוח להילחם נגדי, אך לי יש.
אני נזכרת בקערות שמורין הניחה מולי. הצלחתי לשלוט באדמה, לגרום לה להינתץ לכל עבר, אך כעת שכבת השלג מונעת ממני כל גישה לאדמה שלבטח קפואה מתחת. אני מביטה בקלודין, אצבעותיי מתחילות לרעוד וכך גם כל גופי. זרמי רטט לא נעימים חולפים בגופי כמו משב רוח צונן. כולם עוצרים את נשימתם וקלודין עולה בלהבות. צרחתה איומה, צרחה של אדם הנמס לאיטו מכוח האש עד למוות מוחלט. עורה נמס על פניה ואני שואבת מכך נחמה שהיא תמות ככה, כשבפנים יוצא החוצה, הכיעור הפנימי שלה. ריח חרוך עולה מן הלהבות הקטלניות וצללים שחורים חומקים בצווחות איימים מן גופה של קלודין ונעלמים באוויר הקר.
מרחוק אני קולטת תזוזת כתם זהוב, וככל שהוא מתקרב אל קלודין שעיני נעוצות בה אני מבחינה במי מדובר. סם הנמר קופץ על קלודין בשיניים חשופות ומהדק את לסתותיו סביב גוף האפר של קלודין. כאשר הוא נוחת – כשגופתה השרופה של קלודין בין שיניו – הוא מניח אותה על השלג והלהבות דועכות. גופתה של קלודין שרופה עד העצם, והיא מוטלת בצורה לא נוחה על השלג.
כתמים שחורים ממלאים את שדה ראייתי ואני שומעת קריאות צהלה ואת שמי מרחף באוויר המלא מוות לפני שאני נוחתת חסרת הכרה על גופתו הדוממת של פול.