התערבות -פרק 2-(:

האולם הגדול היה כבר מלא בתלמידים…
מרחוק ראיתי ידיים מנופפות לכיווני ולכיוון יעל, אלה היו שאר בנות ה"חבורה" שלנו, דנה, תמר, ענבל וכרמל.
נדחסנו בין כל התלמידים שדחפו אותנו מכל הכיוונים, והתיישבנו לידן, יעל בין ענבל לכרמל, ואני בין דנה לבין תמר.
"דנדוש! תמרוש! התגעגעתי ! איפה הייתן כל החופש ?!" שאלתי בהתלהבות
"ארצות הברית, קליפורניה, בית החוף של אבא שלי" אמרה דנה- שאגב , אבא שלה מנהל חברת מכוניות ענקית בכל העולם, אפשר להבין מזה כבר שדנה היא לא ילדה שחסר לה.
ההורים שלה ושל תמר בקשר נורא טוב אז כבר הבנתי בעצמי שכנראה הן טסו ביחד.
"וואו, זה מדהים! " התחלתי לומר, "אני רוצה את כל הפרט-" לפתע נשמע קול חריקה נוראי מהרמקולים.
"אאאאחחחחחחחחח" צעקו כולם
"אוי, אוי, סליחה, אני מצטער" אמר המנהל, "ובכן, הנה הגעתם לתחילת דרך חדשה…" אויש, בלה בלה בלה בלה בלה. כמה המנהל הזה עוד יכול לדבר ?!
בעוד שהמנהל המשיך לקשקש לו, הרגשתי בזוג עיניים הבוחנות אותי. הסטתי את מבטי מעט מהמנהל וראיתי נער מי"א מסתכל עליי.
משום מה, לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו, הוא היה נראה טוב. גבוה, שיער חום כהה, לא קצר ולא ארוך.
טוב נו אני מודה, הוא היה נראה יותר מרק 'טוב'.
הוא המשיך להסתכל עליי, אני המשכתי להסתכל עליו. זה היה כל כך מוזר.
בינתיים המנהל כבר הספיק לפנות את הבמה, והטקס התחיל. תלמידים נאמו, דיברו, דיקלמו, אבל שום דבר לא הפריע לקשר העין החזק שהיה בנינו.
לפתע שמעתי גל צחקוקים קלים מצד הקהל, שמתי לב שהעירו לו שהוא צריך להקריא את התפקיד שלו. ניתקתי סוף סוף את קשר העין והרכנתי את ראשי מעט, מסמיקה..
מחשבות התרוצצו בראשי: 'מה זה היה?!' , 'זה רציני ?!' , 'טוב שירה די! זה לא היה אמיתי! תפסיקי! זה לא יכול להיות אמיתי! הוא בפאקינג י"א!'
"שירה !! שירה !!" שמעתי את יעל קוראת לי, ומכריחה אותי לחזור למציאות.
"הטקס נגמר! ישנת בעיניים פקוחות או משהו ?!" גיחכה לעצמה ועזרה לי לקום.
"לא, כלום לא קרה…" אמרתי לה, בעודי מגניבה אליו מבט אחרון, והולכת.