“ואם הלב שלי עוד מחפש מילים… אתה החצי שאותי משלים…”- פרק 5 :)

שבוע חלף מאז המריבה המאוד מאוד גדולה של אבא ואמא, אבא לא היה בבית במשך כל הזמן הזה והוא גם לא ענה לטלפונים. אמא לא יצאה מהמיטה כל השבוע, ידעתי שוולטר בא כמה פעמים לבקר אותי והלך קצת לפני שהלכתי, לא ידעתי מה הם עשו או על מה הם דיברו וזה גם לא עניין אותי, הבנתי כבר שעשיתי מספיק נזק.
מהצד השני, בית הספר המצב נראה מזהיר יותר מאי פעם, זוגות חדשים נוצרו וגם אני קיבלתי כמה הצעות, למרות שדחיתי את כולם זה עדיין גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.
פשוט קיוויתי כבר שהתקופה המחורבנת הזאת תעבור.
"אני פשוט מרגישה כמו רוח רפאים בזמן האחרון," התנערתי ממחשבותיי ומיקדתי את מבטי בלינט שישבה מולי בקפטריה של בית הספר.
"למה את מתכוונת?" שאלתי ושיחקתי עם שאריות הסלט שלי.
"אני לא יודעת, לאחרונה קולם מקבים הצעות חברות וכל השטויות האלה ואני פשוט נשארת מאחור, כאילו לא רואים אותי," היא הזיזה את המגש שלה אל שולי השולחן והניחה את הראש על השולחן בתסכול.
"אל תדאגי, בסוף את תצאי עם… עם אריק," הבנתי את מבטי מעט שמולאה אל החתיך השכונתי של השכבה. אריק בדיוק עמד על השולחן של המקובלים בקפטריה וניפח את השרירים שלו לכיוון כל מי שהסתכל, הוא לא היה חכם במיוחד אבל הוא היה בהכלת חתיך.
"אני לא יודעת…" אמרה לינט ונשענה על מרפקיה. " הוא לא ממש הסיגנון שלי…" ראיתי שמבטה נודד מאריק לצד השני של הקפטריה, אל השולחן של מועדון השחמט.
"ממתי את בקטע של חנונים?!" לא יכולתי להתאפק ופשוט צחקתי.
"אל תשפטי אותי!" גם היא לא יכלה להתאפק וצחקה.
בין כל המהומה של הקפטריה נשמע הצלצול וכל התלמידים רצו לכיתות.

"חומד זו את?" הייתי מופתעת לשמוע את קולה של אימי כל כך רענן ואפילו… שמח?
"כ… כן," אמרתי בחשש קל.
"תוכלי לבוא לסלון בבקשה?" היא שלאה בקול הפעמון המוכר שלה, יכול להיות שהיא התאוששה?
לא עניתי, פשוט צעדתי לכיוון הסלון כשליבי מתמלא חששות. פשטתי נשימה מתוחה כשעברתי את הדלת וראיתי את מה שראיתי.
זה היה מחזה מוזר כל כך. אמא שיבה על הכורסה היחידה מולה על הספה של השתיים ישב אבא ולידו גבר זר שלא הכרתי, על הספה של השלוש ישבו שני אנשים זרים ונער אחד שנראה בגילי רק הרבה יותר מדוכא.
"בואי לכאן, ויק," אבי החווה בידו על ידית הספה של השתיים ואני התיישבתי לידו והמשכתי לנעוץ מבטים בנוכחים בחדר.
"ויקה, את כבר יודעת מה קרה לאחרונה…" אימי נעצה בי מבט משונה. " לכן… אני ואבא החלטנו להתגרש."
המילה להתגרש הכתה בי כמו גל עצום שמתנפץ על חוף, כמו משב רוח סוער שממש מעיף אותי.
ההורים שלי מתגרשים וזה רק בגללי!