ושהכול ישרף – פרק 10

Kana 24/09/2015 1182 צפיות 3 תגובות

שקט. לא הרגשתי דבר, לא את גופי, לא את הדופק ולא את פעימות הלב שלי. אני מתה? כל כך חשוך בעיניי ואני מרגישה חנוקה. אני שרויה באוויר, באוזניי רק רשרוש הים השקט. אולי אם הייתי יודעת לשחות טוב ולא נלחצת כמו שנלחצתי, אולי הייתי מצליחה לעלות למעלה ליבשה. לפחות לא הייתי בשתיקה מוחלטת, רשרוש המים הרגיע אותי. לא שזה משנה בזמן המוות, אבל עדיף על פני דממה.

שכחתי על כאב, על כל האנרגיה המיותרת שהוצאתי ולא יצא לי דבר, הפאניקה עברה ועכשיו רק שלווה.
״קים!״ קול מעומעם של הים החל לזמר את שמי, ״קים!״ קרא. אולי הייתי צריכה לענות, אך לא יכולתי. משהו החל להצטבר בגופי, גל של נוזל לא ידוע, בלתי נשלט וזה עלה מעלה, אל הגרון.
פקחתי את עיניי, משתעלת ויורקת מים לכל עבר, הגרון כל כך צרב לי.
אור חזק סנוור אותי, זה כבר לא היה ים והתחלתי להרגיש כל חלק וחלק בגוף שלי, למרות שלזוז דרש הרבה מאמץ, הייתי חסרת כוחות. בתנועה איטית סובבתי את ראשי הצידה, הוא רכן מעלי מתנשף בכבדות, ידיי נחו על האספלט הלח. הוא השתעל קלות וניסה להסדיר את הנשימה בזמן שאני מנסה לעכל מה קרה. עדיין הרגשתי מעט חנוקה, אך הפעם הרגשתי את האוויר נכנס לראותיי.
גופו רטוב וקר, סחוט במים מכף רגל ועד הראש, התחלתי להרגיש את רעד ידיו ורק לאחר כמה דקות הקור תקף גם אותי.
הוא הוריד את החולצה המכופתרת הרטובה שהציקה לו והשליך אותה הרחק ממנו לצד.
בהינו אחד בשני בשתיקה, אף אחד לא ידע מה להגיד. ורק עכשיו הבנתי, הוא הציל אותי.
״בואי, אעזור לך לקום..״ אמר והניח יד אחת מתחת לעורף שלי ואת היד השנייה סביב הגב שלי, עוזר לי להתרומם לאט, לאט למצב ישיבה.
התחלתי לבכות, נזכרתי בכל מה שקרה, ופשוט שמחתי, שמחתי לדעת שאני בחיים.
הוא החזיק את פניי בין כפות ידיו, מוחה בעדינות את הדמעות שלי.
״הכול יהיה בסדר״ אמר. הוא נראה מודאג, לא הכרתי אותו כזה, הוא מעולם לא הסתכל בי במבט החסר אונים הזה, מבט שהראה שאכפת לו.
הוא ניגש אל התיק שלו שהיה זרוק במרחק מה מאיתנו, והוציא משם את הקפוצ׳ון שלו.
לאחר מכן ניגש אליי והתיישב על ידי, מתחיל להוריד את חולצת בית הספר ממני. סטרתי בידו.
״מה אתה עושה?״ בקושי הצלחתי לדבר, הייתי צרודה.
״את צריכה להתחמם, להיות עם חולצה רטובה בקור כזה רק יזיק לך״ אמר. הוא צדק, אבל זה היה מוזר מדי, התביישתי ממנו.
״דלקת ראות, מעוניינת?״ התעצבן. ויתרתי, בהחלט לא רציתי להיות חולה. הספיק לי.
פתחתי את ידיי ונתתי לו גישה לכפתורי חולצתי.
הוא הוריד ממני את החולצה בזהירות, מנסה כמה שפחות לגעת בגופי, ונחשף לחזייה השחורה שלי. מעולם לא נתתי לגבר לראות אותי ככה. לא הרגשתי בנוח עם החשיפה, אך הוא התנהג בכבוד ומיד הלביש אותי בקפוצ׳ון שלו, נותן לגל חום נעים לפלוש ולהסתער על כל גופי.
עיניי נתקעו על השקע בין הצוואר שלו לכתף. לא הייתה לו נקודת חן , אותה נקודת חן שריס ציין בפניי בפעם הראשונה כשנפגשנו על הגג.
זה אכן היה קיא.
״אני מודה לך״ מלמלתי. לא יודעת מה הייתי עושה לולא הוא.
״פעם שלישית גלידה״ הוא ניסה לחייך, אך זה לא כל כך הצליח לו. מאולץ מדי.
זאת באמת הפעם השנייה שהציל אותי, איכשהו למרות ההתנהגות הקשה שלו, הוא תמיד היה זה שעזר לי.
הוא הוציא מהתיק שלו מגבת והתכסה בה, לאחר כמה דקות החל לרדת גשם וגרם לו לקלל את העולם במעט.
ניסיתי לקום על רגליי, אך גופי לא ציית לי ורגליי צנחו ארצה בחוסר שליטה, גורמים לברכיי להשתכשך באספלט. התפתלתי בשקט מכאב.
קאי ניגש אליי, תפס בידי והניח אותה סביב צווארו. בידו החופשייה תפס סביב מותניי והקים אותי, משעין אותי עליו ועוזר לי ללכת.
לא ידעתי לאיפה הוביל אותי, וזה לא היה כל כך משנה לי כרגע. רק למצוא מחסה כלשהו. ידיי קפואות והקור לא עוזב.
״לעזאזל..״ סינן בין שיניו כשלא הצליח להשחיל את המפתח במנעול. אפילו לא שמתי לב שהגענו לתוך מסדרון של בניין מגורים גבוה.
לאחר ניסיון שלישי, המפתח נכנס אל המנעול והוא פתח את הדלת.
״בטוחה שאת לא רוצה שאקח אותך לבית החולים?״ שאל. הנדתי את ראשי בשלילה.
נכנסנו אל תוך דירת סטודיו קטנה, ממולנו התפרס חלון על כל הקיר הקידמי, מוסתר בוילונות בגוונים של כחול כהה, מה שיצר תאורה חשוכה בדירה.
במרכז הדירה עמדה ספת זמש אפורה, ישנה וממולה בצד הקיר, טלוויזית פלאזמה שחורה עם שני פלייסטיישנים.
בצידנו השמאלי עמד מטבח עשוי שיש בגווני תכלת ובין המטבח לסלון היה מעבר צר כנראה לכיוון חדר שינה. יחסית לדירה של גבר, הדירה הייתה מאוד מסודרת. רק מלא כלים במטבח.
הוא הושיב אותי על הספה בזהירות והדליק את האור במטבח.
״מצטער, אין לנו אור בסלון כרגע״ אמר בעודו שם את הקומקום לחימום.
האור של המטבח נתן מספיק תאורה בסלון, לכן זה לא כל כך הפריע לי.
״אתה גר פה עם ריס וההורים?״ תהיתי.
״עם ריס. אמא גרה בדירה נפרדת עם בעלה החדש ואבא שלנו נפטר.״ ענה. הרגשתי צריבה בלב, זה לא שריס לא ציין את זה, אך עדיין זה לא היה נעים.

הוא מילא דלי קטן, רחב במים חמים והניח על יד רגליי. לא הבנתי מה הוא הולך לעשות.

הוא התיישב מולי ובעודו שולח בי מבט ישיר שלא חיכה לאישור שלי, הוא תפס ברגליי עם ידיו הרכות, חלץ את נעליי ובזהירות הטביל את רגליי בתוך המים החמים. המגע עם המים החמים, מיד העביר חום נעים במעלה גופי, משאיר צמרמורת נעימה בגוף. ממתחת לאחת הכריות שעל הספה, הוציא שמיכת פליז עבה ועטף אותי בה.

הדאגה שלו הראתה כל כך הרבה אכפתיות כלפיי והוא אפילו לא הכיר אותי, הייתי אף אחת בשבילו ועם זאת, הוא כל כך ניסה לשמור עליי. הסמקתי קלות והתעטשתי. כנראה שהצינון הגיע מוקדם ממה שחשבתי שיגיע.

חקרתי את גופו העירום, בוחנת כל נקודה ונקודה על בטנו וכתפיו, על צווארו שרשרת בד שחורה עם טליון של אבן לבנה, השרשרת רק הוסיפה למראה היפה של הגוף שלו. הוא היה כל כך נאה. לא ידעתי מה עובר עליי. כנראה שזה החום שעלה, אך לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו. פשוט לא הצלחתי לסלק את מבטי.

הוא חייך קלות ונעמד.

"אני אכין לך תה חם עם לימון" אמר לאחר שהדליק את התנור חימום. הוא אפילו לא דאג לעצמו, עדיין היה רטוב ומתארת לעצמי שעדיין היה לו קר.

לא יודעת מה גרם לי למעשה שעמדתי לעשות, אך לא יכולתי לראות אותו ככה.

תפסתי בשמיכת טלוויזיה פרוותית שהייתה זרוקה על הרצפה, אימצתי את כל כוחי בכדי לקום על רגליי וניגשתי אליו.

הוא עמד עם הגב אליי ובדיוק מזג מים רותחים אל תוך כוסות התה. לא ידעתי מה עובר עליי, כנראה שיצאתי מדעתי,

התקרבתי אליו וכיסיתי אותו באותה השמיכה. הוא נרתע מהמגע שלי וסובב למחצה את מבטו לכיווני. הוא לא אמר דבר וכך גם אני. הייתי נבוכה מדי מכדי להתמודד עם תגובתו.

"תודה.." לחש ותפס בשמיכה, "קחי," הוא הושיט לי את כוס התה.

קירבתי את פניי אל הכוס, מרגישה את איך שהאדים החמים, ממיסים את אפי וגורמים לנחיריי להיפתח ולנשום כמו שצריך.

"איך זה קרה לך?" שאל. לא ידעתי כיצד לענות לו על השאלה. הרי בעצמי לא ידעתי.

משכתי בכתפיי, "עליתי על האוטובוס והתעסקתי במחשבות…כשחזרתי לעצמי הבנתי שאני לגמרי לבד, בלי נהג…אתה בטח תחשוב שאני משוגעת, אבל אני באמת לא יודעת איך זה קרה לי" הסברתי. התביישתי בזה שנראתי כל כך פתטית ועלובה.

"מישהו ניסה לפגוע בך, זה ברור כשמש" אמר. הוא צדק. עד שחשבתי שהכול נגמר, הכול חזר, מישהו ניסה לסכל את חיי.

"עדיף שתישארי לישון פה הלילה, יש סערה בחוץ" הציע. לא ידעתי אם להסכים, אך זה לא שהייתי מסוגלת לחזור הביתה במצב כזה. התקשרתי הביתה והפעם נאלצתי לשקר ולהגיד שאני נשארת לישון אצל אבי. היא האמינה לי ישר. לגמרי שכחתי מזה שהייתי בדרך למשמרת, בטח יפטרו אותי.

"אל תדאגי," אמר קאי בעודו מתיישב סביב השולחן הקטן שהיה במטבח, "אני אדבר עכשיו עם המנהל שלך, נסביר לו את המצב" הוא כאילו קרא את המחשבות שלי.

"התייבשת והתעלפת בדרך?" הופתעתי מכך שניסה לעזור לי בלהסתיר את הסיבה האמיתית להברזה שלי. הנהנתי בחיוב.

בערב, קאי הזמין אוכל אסיאתי לבית, ראו כי הוא וריס לא התנסו הרבה בבישול.

ריס הופיע בערך בשעה תשע בערב והזדעזע לשמוע על מה שקרה לי. הוא חיבק אותי חזק וניסה להישאר כמה שיותר קרוב אליי. שניהם בחרו לתת לי את חדר השינה שלהם והם עצמם נשארו לישון בסלון.

הם הדליקו לי תנור חימום בחדר, הציעו לי את המיטה במצעים נקיים והדליקו סרט הארי פוטר לראות. הסרט היחיד שהתאים לבנות מהמבחר שלהם. כשהשאירו אותי לבד בחדר, לנוח, הסתובבתי בחדר.

לריס היו מדליות על השתתפותו במרוצים ולקאי מדליות על השתתפותו בקרבות אגרוף. נראה כאילו ההצלחה מעולם לא אכזבה אותם. בין אחת מהמדליות שהיו זרוקות על המדף של הארונית, נתקלתי בכמה מסגרות תמונות של אבא שלהם. הסקתי זאת משום שבתמונות היו קטנים, בגילאי שמונה עד אחד עשרה, מחובקים עם איש מבוגר ומלא שמחת חיים שהיו דומים לו מאוד. חייכתי כאשר ראיתי את המשפחה שלהם כל כך מאושרת. חבל שזה רק נחרט בזכרון שלהם ולא נשאר להם דבר מעבר. גם תמונות של אמא שלהם היו תלויות בחדר, אך אבא שלהם הוא מה שמשך את תשומת הלב שלי, במיוחד כאשר באחת התמונות התגלה אביהם עם בן אדם נוסף בתמונה, הם היו מחובקים בחיבוק חברי ושניהם חייכו לאחר שתפסו בידם דג ענק במימדו. הבן אדם השני, היה אבא שלי.

התמונה נשמטה מידיי.


תגובות (3)

*שלו שהיה (התחבר בכתב)
*קאי
אז אבא שלא הוא כן זה שעשה על אבא שלהם ניסויים?…
אוי, אני כל כך אוהבת את קאי!
תמשיכי! =]

24/09/2015 20:30

    אויש לא עקבתי אחרי טעויות מרוב שנכנסתי לתוך הכתיבה XD
    רצה לתקן :)
    מתברר שכן, עכשיו קצת העניין הולך להסתבך P:

    24/09/2015 23:16

טוב חרשתי קצת על הטעויות, מקווה שתיקנתי הכול D:

24/09/2015 23:31
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך