ושהכול ישרף – פרק 4

הגעתי מתנשפת לבית החולים ומיהרתי להגיע לחדר שלו, הוא שכב במיטה, בהכרה מלאה וניסה לנוח. צרם לי קצת הלב להכניס אותו לבעיות שלי, אבל הייתי צריכה להבין מה הולך פה.
התקרבתי למיטתו ובקצה המיטה, לצד רגליו הייתה תלויה לוחית עם פרטי המטופל והאיבחונים שלו.
״קאי סמית׳״ אז הינה הדרך הקצרה ביותר להיכרות. קאי, איזה שם לא רגיל, אבל הלשון נהנתה לבטא אותו, מצא חן בעיניי השם הזה.
הוא צפה בי מבולבל, כנראה לא הבין למה חזרתי. לא שאני ידעתי אם הסיבה לחזרה שלי הייתה מוצדקת.
הרכנתי את ראשי.
"מצטער, הפעם לא אוכל ללוות אותך" הוא ניסה להגניב סוג של חיוך קלוש. היה בזה משהו שהעלה בי חיוך.
ההבדל בין הבחור שפגשתי בלילה קודם לכן לבחור שאני רואה עכשיו, הוא של שמיים וארץ. זה כאילו הוא התהפך.
"האמת ש…מישהו פרץ לעמוד שלי באינטרנט, אני לא יודעת איך….אבל אני חושבת שמישהו מנסה להתנקם בי על זה שעזרתי לך" הסברתי בעודי מתיישבת על הכסא ליד. הוא הסתכל עליי מבלי לומר מילה וזה חירפן אותי.
"אני לא חושב שזאת הסיבה" אמר. למה התכוון?
"מי שערבו לי, לא אני הייתי המטרה שלהם.." החל לומר ומשום מה התחלתי לחשוש שידעתי מה הולך להגיד עכשיו, "את היית צריכה להיות במקומי" לא האמנתי למה שאמר, לא רציתי להאמין. למה שיהיה היגיון בדברים אלה?! למה שמישהו יעלה אותי כמטרה שלו?!
ניסיתי להישאר רגועה, אבל הגוף בקושי ציית לי. תפסתי חזק בצידי הכסא, הלחץ עטף את גופי.
"למה שמישהו ירצה לפגוע בי?" שנאתי להראות את הצד הפגיע שלי. את הפחד, את החולשה שלי. לא רציתי שירחמו עלי.
הוא משך בכתפיו, לא הייתה לו תשובה לשאלה שלי.
"אני בסך הכול התערבתי בזמן הלא מתאים, במקום הלא נכון…" גיחך ותפס מיד בטפריו, כאב לו לצחוק. לא ידעתי איך להגיב לזה.
"שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מצטער על זה שהפרעתי להם ומנעתי ממך את הכאב…" , "זה בסדר" קטעתי אותו. לא יכולתי לעכל יותר. אז אני מניחה שלא הוא זה שצריך להגיד "תודה".
"אני מודה לך"
"אל תהיי כל כך רישמית, אני נחמד עכשיו רק כי אני תחת השפעת התרופות" הוא הסית את מבטו לכיוון החלון.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?
"אולי כדאי לך לא להסתובב לבד בחוץ, ולהיעזר באיזה שיעור בהגנה עצמית" הוא כאילו קרא את המחשבות שלי.
"אתה יכול להעביר לי שיעור באגרוף?" פלטתי. הופתעתי מעצמי, באמת שלא חשבתי שזה מה שייצא מהפה שלי.
"בבקשה אל תצחיקי אותי, גם ככה כואב לי" הוא ניסה להיות מאופק. ראו שרצה לפרוץ בצחוק. זה היה מעליב. למה ניסיתי בכלל?
קמתי מהכסא והוא שוב זכה לצפות בי הולכת מבלי לומר מילה. לא רוצה לראות את הבחור הזה יותר בחיים שלי.

התחלתי להיות עוד יותר פרנואידית מקודם, הסתכלתי לכל עבר ברחוב, כל בן אדם שני שהסתכל עליי, הלחיץ אותי.
רכבים זרים לא היו באופק, אבל כבר לא ידעתי למה לצפות. אחרי שהוא אמר שהאנשים האלה היו אמורים לפגוע בי, הייתי חייבת להיזהר.
לשיעור הראשון לא הספקתי, ולשני איחרתי בכמה דקות. בבית הספר לא נהיה קל יותר, חשדתי בכולם ולא יכולתי להתרכז בכלום. אבי ישבה לי על הוריד עם התחקורים שלה והזכירה את הנושא של אבא שלי, רציתי שקט, רציתי לברוח, להיעלם ושכל העולם ישכח אותי.
כשהרגשתי כבר חנוקה מדי ולא הצלחתי לנשום מהעומס, עליתי לגג של הבניין, לרוב תלמידים לא עלו לשם, לכן תמיד אפשר היה למצוא שם שקט. התקרבתי אל המעקה, רוח קרה חדרה דרכי וריח של גשם נתן הרגשה רעננה.
פתאום הכול עלה לי ופרצתי בבכי, מוציאה את כל המעיק עליי.
"אם מה שעובר לך בראש זה מחשבות התאבדות אז לא כדאי לך" קפצתי בבהלה למשמע הקול הזר. הסתובבתי לאחור, וקפאתי במקום. הוא עמד מלפניי, איך זה יכול היה להיות? אני בטוח משתגעת.
גופו החטוב היה לבוש באותם מדים כמו שלי, מכופתרת לבנה שישבה בצורה מרושלת ומכנס שחור. אותן עיניים, השיער מעט בהיר יותר אבל הוא היה שם, בריא לחלוטין. איך זה ייתכן?! קאי סמית' עמד מלפניי בריא ושלם. מה הולך כאן לעזאזל?!
הוא התקדם לעברי ונעמד לצידי.
"פשוט הגובה לא מספיק גבוה כאן…" גיחך בעודו מביט מבעד למעקה. אתם צוחקים עליי?!
לא יכולתי להגיב, לא ידעתי איך להגיב, השתנקתי.
"את נראית כאילו ראית רוח רפאים…אני יודע שאני לא במיטבי, אבל עד כדי כך?" הוא העביר את ידו בשיערו, מגחך לעצמו ולועס את האכזבה.
"אתה לא אמיתי" פלטתי. לקח לי זמן. חסרות לי שעות שינה, אני בטוח מדמיינת.
הוא בא להצמיד את כף ידו למצחי, לבדוק את החום, אך סתרתי בידו.
"אל תיגע בי!" צעדתי לאחור. זה מה שחסר לי עכשיו, להשתגע סופית.
האשליה המושלמת שלו עמדה שם והעמידה פנים שהיא לא מבינה במה מדובר, שהיא לא מבינה למה אני מגיבה ככה.
"אתה לא אמיתי.." קרסתי על הרצפה וסגרתי את פניי עם הידיים. אני רוצה שזה ייפסק. אני רוצה לפתוח את עיניי ולא לראות אותו לצידי.
"כזאת קבלת פנים עוד מעולם לא הייתה לי…" הוא מלמל לעצמו. סגרתי את אוזניי, לא רציתי לשמוע עוד את האשליה הזאת.
"אתה לא פה, קאי!" סיננתי לעצמי.
"אני לא קאי.." הוא החל לצחוק, "השם שלי הוא ריס" אמר.
מה הולך כאן?