ושהכול ישרף – פרק 8

"נעים להכיר קים, שמי שיין, אני הבחור שהולך להרוס לך את השנה הזאת"
קולו הדהד בראשי , טרודה במחשבות שוב לא הצלחתי להתרכז בשיעור. המורה דיברה ודיברה ואני פשוט לא הייתי שם. לאחרונה זה קרה הרבה.
מי הוא השיין הזה? בהתחלה חשבתי שהוא רק צחק, אבל מה שאמר גרם לי לדאגה, הרי אין סיבה להגיד את זה סתם ככה. וגם מה שריס אמר לגביו, לא עזר לי להירגע.
המורה החלה לחלק דפים, ״שכל אחד יסמן את הבחירה שלו ויעביר לי בסוף השיעור״ הוסיפה תוך כדי החלוקה. דף לבן הונח על שולחני ואני בהיתי בו לא מבינה דבר.
״מה יש לך היום?״ אבי הביאה לי חבטה קטנה על הראש, ״זה רשימת מקומות שאת יכולה להתנדב בהם, מחוייבות אישית קים, היא דיברה על זה כל השיעור״ הסבירה לי. כמובן שגם העניין הזה ברח לי מהראש. עם העבודה והחדר כושר, לא מצאתי זמן לזה. השנה הרגישה לי עמוסה, לא מבחינה לימודית, אלא יותר השילוב של העבודה והלימודים עם התנדבות וחיי חברה. לא נורא, זה חלק מאתגרי החיים.
לקחתי את העט שלי וסימנתי מבלי לחשוב פעמיים ״בית יתומים״. אולי הייתי מושפעת מכל מיני סדרות שראיתי בילדות, אבל תמיד היה לי את הרצון לעזור לילדים שאין להם משפחות, לתת להם תמיכה שלא ירגישו לבד ולשמוע את סיפורם.
בסיום יום הלימודים כבר קיבלנו את הכתובת ואת הפרטים לגבי כל אחד והמקום התנדבות שלו, הייתי צריכה ללכת לשם יום למחרת, אך לפני זה הייתי צריכה לעבור את הפגישה עם ריס. היום המירוץ שלו, לא יודעת למה הסכמתי ללכת. אנחנו לא מכירים כזה הרבה.

נכנסתי הביתה וזרקתי את התיק על הרצפה ליד המיטה, לורה שכבה על מיטתה וכמובן היתה מרוכזת בנייד שלה. אפילו לא התייחסה אליי. לאחר מקלחת קצרה, בעודי עטופה במגבת, ניגשתי לארון והתחלתי לחטט בבגדי. לא ידעתי מה ללבוש. זה לא היה דייט, אבל עדיין רציתי להיראות יפה. הבגדים לא קרצו כל כך בעיניי, והיה קשה להחליט, ארון מלא בבגדים אבל שום דבר כאילו לא התאים. השעה כבר שמונה בערב והייתה לי חצי שעה להתארגן.
"שמלה אדומה.." מלמלה לורה. הסתכלתי על הילדה שעדיין רפרפה בנייד שלה, "מה?" שאלתי.
"תשימי את השמלה האדומה שלך, בטוחה שהוא יאהב" היא חייכה אליי. איך היא יודעת שאני הולכת להיפגש עם מישהו. "למה את חושבת שאני נפגשת עם מישהו?"
"כי בדרך כלל את פשוט זורקת על עצמך את החולצה או השמלה הראשונה שקופצת לך בעין, אז אין טעם לחרטט" היא קרצה לי. איזה ילדה מעצבנת, אי אפשר להסתיר ממנה שום דבר. עשיתי כדבריה.
מהקולב בחלק השני של הארון, הוצאתי שמלת קיץ אדומה, שמלה רגילה לחלוטין, כתפיות דקות וחצאית רפויה. הורדתי את המגבת, מתעלמת מלורה שתמיד שרקה כשהסתובבתי לידה בעירום.
לבשתי את השמלה ומעל שמתי עליונית לבנה, בכל זאת כבר לא קיץ בחוץ ומזג האוויר קר. על הרגליים כרגיל שמתי את הנעלי בובה האהובות עליי. הסתכלתי על עצמי במראה. זה היה סביר. אבל שוב, למה זה כל כך הציק לי? זאת בסך הכול פגישת ידידים!
התקרבתי למראה והתחלתי לשים אייליינר שחור בכדי להדגיש את העיניים.
"וואו אז זה באמת דייט" לורה קפצה ממקומה וניגשה אליי, "הוא חתיך?" הסתקרנה.
"רדי ממני.." מלמלתי, רואה אותה בזווית של העין שולחת בי חיוך רחב, חושף שיניים.
"מה השם שלו?" עוד שאלה.
"ריס"
"ועשיתם את זה כבר?" החלקתי עם האייליינר עד לקו הגבה. איזה מעצבנת!
היא רק צחקה מהתגובה הלחוצה שלי.
"אנחנו רק ידידים! אני לא יוצאת לדייט איתו, אני לא מתחבקת איתו ובטח ובטח שלא שוכבת איתו!" רטנתי, לחיי האדימו מהמבוכה. היא נוראית יותר מאבי. לקחתי מגבון וסידרתי את הבלאגן שעשיתי בעיניים.
"זאת פגישה רגילה, מובן?" צעקתי. היא הנהנה בחיוך, לא מפסיקה לצחוק. זרקתי עליה את העיפרון.
פיזרתי את השיער, לקחתי את הנייד שלי ויצאתי מהבית.
לא רציתי עוד חקירות, לכן התקררתי בחוץ רבע שעה, עד שריס הגיע.
"התרגשת לקראת הפגישה עד שלא יכולת לחכות בבית מתחת לחימום?" הוא חייך אליי כשיצא מהמכונית.
"אחותי הקטנה הציקה לי" עניתי. לעזאזל! עדיין הייתי נבוכה ממקודם.
הוא הוריד את המעיל עור השחור שלו ושם אותו עליי, מכסה כל חלק חשוף שיכול היה להתקרר. התעטפתי במעילו בזמן שעשיתי את דרכי למכונית.
הוא הביט בי קצרות, בוחן את בגדיי מכף רגל ועד הראש, לאחר מכן צחק קלות.
"אני יודעת, אני יודעת, זה לא הלבוש הכי מתאים למרוצים" הרמתי ידיים לרגע.
"את מאוד יפה היום" אמר. לא יכולתי להתמודד עם החיוך שלו, החום עלה בלחיי.
"תודה." עניתי, מניחה את ידיי על הירכיים, מחזיקה קלות בשמלה.
נסענו בערך עשרים דקות עד שהגענו לרחבה גדולה ליד אחד האיצטדיונים בעיר. בחוץ ניגנה מוזיקת היפ הופ רועשת ומלא אנשים זרים לי, צחקו ורקדו, חלק עודדו את מי שהגיע להתחרות.
"כאן מתקיימים בדרך כלל מרוצי ראלי של מכוניות, אנחנו מתחרים במסלול כבישים פתוחים או שבילי עפר, זה משתנה מדי פעם. הכבישים נסגרים בזמן המרוץ, אז לגבי זה אל תדאגי, אנחנו לא במהיר ועצבני שמסכנים את הנהגים האחרים בכביש" הסביר בעודו מצביע על הכביש השחור. הכביש המואר הלך והחשיך עם המשכו, איך הם אמורים לראות בחושך כזה.
"זה לא מסוכן?" תהיתי.
"מסוכן, אבל יש זרם אדרנלין מטורף בגוף וכשאתה שם, לא אכפת לך מכלום" ענה עם ניצוץ בעיניים. ראו עד כמה שאהב את זה. חייכתי והתקדמנו לרחבה. הוא פגש בכמה חברים והציג אותי בפניהם, לאחר מכן לקח אותי לאחד מהבתי קפה שהיו ליד האיצטדיון.
"יש לנו עוד זמן" הוא הושיט לי תפריט. האמת שלא ציפיתי לארוחה, עכשיו זה התחיל להיראות מעט כמו דייט.
"אז באיזה מקום אתה מסיים בדרך כלל?" התעניינתי, בוחנת אותו מכל צד. הוא לא נראה כמו מתחרה חזק, למרות שאני יודעת שזה לא כל כך יפה להגיד את זה רק על סמך המראה.
"זה משתנה, שלישי-רביעי…אבל הייתי כמה פעמים במקום הראשון" ענה. ובכן, מפתיע.
הזמנתי לעצמי שוקו חם עם קצפת עם עוגת גבינה והוא שתה הפוך רגיל עם עוגיית גרנולה. הרגשתי קצת שמנה לעומתו, אבל לפחות היה לי טעים.
"אז בעד מי אני צריכה להיות? בעדך או שכדאי לי לעודד מישהו אחר?" חייכתי אליו, רציתי לראות את תגובתו.
הבעה חמוצה ולא מרוצה עלתה על פניו, "כמובן שאת צריכה להיות בעדי, אלא אם כן את ממש לא תאהבי את הביצועים שלי" ענה. כאילו שהבנתי משהו במרוצי מכוניות כדי לשפוט אותו.
"אבל נסכם שאם אני מגיע לפחות למקום השני, את יוצאת איתי שוב" אמר בביטחון. הוא היה בטוח בעצמו למרות שאמר מקודם שהוא לא תמיד משיג את המקום הזה.
לא היה לי רע בחברתו, תמיד יש אווירה טובה ונעימה כשאנחנו נפגשים, לכן לא התנגדתי.
עניין אותי לדעת, למה מבין כל הבנות שהכיר, הוא בחר דווקא אותי ללכת איתו למרוץ. הרי כמעודדת אני מעודדת לא מוצלחת, אני לא קולנית וגם סביר להניח שלא אצעק בקול כשיש כל כך הרבה קהל מסביבי.
מיד אחרי שסיימנו לשתות, הוא לבש על עצמו בגד מיוחד למרוץ ולאחר מכן ניגש אליי.
"קו הסיום הולך להיות מעבר לכביש, תחכי לי שם, אני לא אאכזב" אמר. לרגע תחושת דאגה תקפה אותי, נלחצתי. ומה אם יקרה לו משהו?
"תשמור על עצמך יש לנו עוד פגישה שנייה לצאת אליה.." זאת הייתה הדרך הכי מתאימה בעיניי לדרבן אותו, "בתנאי שתשיג מקום שני" קרצתי לו והוא שוב חייך את החיוך המהפנט שלו, לאחר מכן התיישב במכונית ושם קסדה על ראשו. מעולם לא חשבתי שאתרגש ממרוצי מכוניות, לא שחשבתי שאופיע באחד כזה, אבל הופתעתי מעצמי עד כמה שהייתי מרותקת למסלול של הכביש, עוקבת אחרי כל המכוניות ומחפשת ביניהן את מכוניתו של ריס. כרסמתי את הציפורניים מרוב לחץ. ברקע קולות,שריקות וצעקות של אוהדים, ורק אני עמדתי שם בשקט, מתפוצצת מבפנים.
ורק כשהגיע במקום ראשון, מפי נפלטה צעקת שמחה.

יום למחרת, בעשר וחצי בבוקר עשיתי את דרכי לבית יתומים. ההתרגשות מהערב של לפני עוד לא עברה,
משום מה חיוך ענקי נפרס על פניי כשחשבתי על הפגישה השנייה עם ריס.
טוב קים! תנערי את עצמך! מספיק.
נעמדתי בפני שער מתכת כחול שמאחוריו בניין צהבהב קטן בן ארבע קומות.
בכניסה, גינה גדולה עם מגלשות וספסלים ושביל אבנים קטן עד לדלת כניסה.
צלצלתי בפעמון ותוך דקה כבר קיבלתי מענה.
מולי נעמדה אישה מבוגרת בסביבות גיל הארבעים, בחצאית עיפרון אפורה וחולצה מכופתרת לבנה עם עניבת פרפר. שיערה הג'ינג'י אסוף בתסרוקת מסודרת ועיניים חתוליות צהבהבות בצבצו מבעד למשקפי הראייה הכהות שלה. לפי מדי בית הספר שהחלטתי לשים, היא מיד הבינה לשם מה באתי.
נכנסתי לפרוזדור צבעוני בגווני קיץ בהירים וציורי ילדים בכל צידו השמאלי של הקיר לצד הספה האדומה שעמדה בכניסה, רצפת הפרוסדור עשויה משכבת עץ בהירה ובכל פינה עמדו כדי עציצים ירוקים. התעטפתי באווירה של נוחות ושלווה. לאישה שהכניסה אותי קראו מרי, והיא הייתה מנהלת המקום. היא הסבירה לי מעט על המקום ועל הילדים. גילאי חמש עד שש-עשרה, אפילו אמרה שמלמדים אותם חומר בית ספרי בתוך המעון.
התפקיד שלי היה לעזור בטיפול הילדים, לשחק איתם לדבר איתם ומדי פעם לעזור בסידור המעון. כמו כל עובד אחר שהיה במעון. כמובן שעם המזל שלי, כולם היו באמצע השיעורים, ולכן שלחו אותי לסדר.
לפני כמה ימים הם בדיוק פינו חדר חדש לסיפרייה, והיה צריך להעביר ארגזי ספרים מהחדר הקודם ששימש לספרייה. נכנסתי לחדר הישן, בו בערך מיליון ואחד ארגזי ספרים. נראה כאילו כולם חיכו במקום הזה רק לי.
תפסתי בארגז הגדול שעמד ממולי והרמתי אותו. הוא היה כבד והסתיר לי מעט את הדרך, אך לא הייתה ברירה. הסתובבתי ומיהרתי לצאת לכיוון החדר השני, אך ברגע שחציתי את קו המשקוף, התנגשתי בגוף קשה, מפילה אותו, את הארגז ואת עצמי עליו. נהימות עצבניות נשמעו מתחתיי. נהדר! על היום הראשון כמעט הורגת ילד. דחפתי את הארגז לצד, נדהמת לפגוש במבטו הזועף בין ידיי.
"שוב את?!" סינן קאי.