ושניהם לא יודעים….2

אחרי כמה דקות של ישיבה ליד השיחים לילי קמה.העינוי הזה,אפילו אם הוא נעים ונחמד,לא התאים לה.היא לא רצתה להשלות את עצמה יותר.רצתה לבחור בחור אחר לאהוב.נמאס לה מאהבתה חסרת החשיבות לג'יימס.היא רצתה שינוי.היא רצתה חבר.
ג'יימס שאל,מתפלא:"מה קרה?לאן את הולכת?"
"הביתה."אמרה ולא פירטה.ג'יימס,בעל החושים החדים הבין שקרה משהו.הוא התפלא שלילי לא רוצה לומר לו.בדרך כלל היא סיפרה לו הכל,כל מה קרה לה אבל כעת שמרה את רגשותיה ממנו.
"לילי…מה קרה?ספרי לי…."
"אני צריכה ללכת."
"נו,לילי…"
"למה אני חייבת לספר לך הכל?!"התפרצה בכעס,"מה,אני חייבת לך משהו??אני חייבת לספר לך כל פיפס שקורה לי??אסור שיהיה לי סוד אחד קטן?רגש אחד שאתה לא תדע עליו??אסור??"
"מותר,בטח שמותר!"גם הוא קם והתנשא מעל לילי.הוא היה גבוה והתנשא בראש מעליה.אומנם הוא הסתכל עליה מלמעלה אבל נראה כאילו היא זו שגבוהה ממנו.
"אז ביי!"זרקה לו והלכה משם כששערה השחור מתנופף מאחוריה כגלימה שחורה קטיפתית.לפתע ג'יימס הרגיש צביטה קטנה וכמעט בלתי מורגשת בלבו.

למחרת בבוקר לילי קמה בהרגשה רעה.היא לא רצתה לקום וללכת לבית הספר.לילי התחפרה במיטתה,מנסה למצוא תירוצים למה לא לקום מהמיטה כשלפתע שמעה מוזיקה מוכרת בוקעת מחלון חדרה הסגור בווילון.היא קמה מוקסמת מהמנגינה היפה והתקרבה אל החלון.היא פתחה את הווילון וגילתה מכשיר רדיו קטן אך רועש שממנו בקע שירו של ג'יימס.שיר אלמוני שאף אחד כמעט ולא מכיר אך השיר היה אחד השירים האהובים ביותר על לילי.היא חייכה באושר.לג'יימס תמיד היו דרכים מיוחדות לגרום לה לסלוח לו.היא לקחה את הרדיו הקטן והצמידה אותו ללבה.לפתע הטלפון שלה צלצל.היא מיהרה אליו וענתה:"הלו?"
"לילי?"
"ג'יימס!"
"אהבת?"
"מאוד!"
"את לא יודעת כמה תיכננתי את זה!"
"זו היתה הסליחה הכי יפה שאי פעם עשית לי…שווה לריב איתך!"היא צחקה בהנאה.צחוקה המתגלגל גרם צמרמורת נעימה לאורך גבו של ג'יימס.מזל שהיא לא רואה אותי עכשיו,חשב לעצמו.
"ג'יימס….אין לי כוח ללכת לבצפר…אפשר לבוא אלייך?נוכל לשחק בפלייסטיישן…"
"למה לא?תגידי לאמא שלך שאת כן הולכת ותבריזי אליי,אוקיי?"אמר בהתלהבות.הוא רצה לדבר איתה על הרגשות המוזרים שלפתע צצו אצלו.
"אוקיי,תוך…10 דקות,15 דקות אני שם.ביי!"
"ביי!"הוא ניתק וחייך באושר.
לאחר רבע שעה נשמעה דפיקה שקטה בדלת חדרו של ג'יימס ובלי לחכות לתשובה לילי נכנסה וחייכה אליו.היא התיישבה בנוח לידו.ג'יימס בדיוק התאמן בגיטרה שלו אך הפסיק מיד כשלילי נכנסה.משום מה,לעולם לא היה לו נוח כשלילי ראתה אותו מנגן.המון פעמים הוא דמיין שביום הולדת שלה הוא יעשה לה הפתעה וישיר לה שיר שהוא כתב והלחין והיא תתרגש כל כך כשתראה אותו מנגן ושר משהו שהוא שלו ולא משהו שהיא כתבה.מאז ומתמיד קינא ביכולתה לכתוב שירים כל כך נפלאים ומקוריים.
לילי שאלה אותו:"מה ניגנת?"
"סתם,מנגינה שהמצאתי."
"אפשר לשמוע?"
"אני מעדיף שלא."
"למה?"
"אני…אני לא מרגיש בנוח…"
"מה זאת אומרת?"
"לא יודע…אף פעם לא הרגשתי בנוח לנגן לידך…"
"למה?אתה מאוד מוכשר ואסור לך להתבייש בכישרון שלך."
"עזבי,אין לי כוח."
"טוב…מה קורה איתך?"
"אני מרגיש…מוזר."
"מה זאת אומרת?"
"נגיד…אתמול,כשהלכת,אז הרגשתי מן…צביטה קטנה כזאת ב…בלב."
לילי שתקה מעט ולבסוף אמרה:"למה הרגשת את הצביטה?"
"אני…אני לא יודע.זה גם קרה היום,כשענית לי."
"זה קורה לך רק איתי?"
"אממ…נראה לי.כן."