זאת אני פרק 25 ואחרון – זאת אני

סגרתי את דלת ביתי אחריי והסתובבתי.
"את כועסת?"
דניאל עמד צמוד אליי כשהסתובבתי והקפיץ את ליבי מהבהלה. הלב שלי קפץ לא רק מהבהלה כשראיתי אותו.
"אתה לא נורמלי"
נאנחתי והנחתי את ידי על חזהי.
"את כועסת?"
הוא חזר על שאלתו.
"לא זה… בסדר. הבנתי שכעסתי על כלום וסתם הייתי עצבנית כי נכשלתי במבחן באנגלית ו…"
התחלתי לדבר במהירות אך הוא קטע אותי.
"אז הכל בסדר"
הוא נאנח בהקלה וקירב את שפתיו לשלי.
שפתיו הברישו בעדינות על שלי וכבר השתוקקתי לטעם הממכר שלהן. הרגשתי את חיוכו שגרם לליבי להאיץ
"אלינור שכח…"
קול של דלת וקול מוכר נשמע ונקטע על ידי עצמו.
הסתובבתי במהירות מקווה שזה לא מי שאני חושבת שזה.
"שכחת… את הטלפון שלך"
אמי אמרה בוחנת אותי ואת דניאל.
הרגשתי את לחיי בוערות.
"כן תודה, תראו מה השעה אנחנו נורא מאחרים"
לקחתי את הטלפון שלי מידה של אמי שעמדה שם המומה ואת ידו של דניאל והתרחקתי כמה שיותר מביתי.
"ואוו, זה היה מביך"
אמרתי כשהתרחקנו משם.
"ספרי לי על זה… את חושבת שהם יבינו ש…"
הוא שאל והביט בי.
"לא…"
אמרתי וניסיתי לשכנע בעיקר את עצמי.
"רגע, לא שכחת משהו?"
הוא שאל וסובב אותי אליו.
הוא נישק את שפתיי בעדינות, והצמיד אותי אליו יותר.
הלב שלי פעם במהירות והרגשתי גם את ליבו.
"ידעתי שבסוף הם יכנעו אחד לשני.."
שמעתי את קולה של רוני, שגרם לי להתנתק מדניאל ולהסתובב.
רוני ובן עמדו שם צוחקים.
דניאל הביט בבן במבט רצחני וגרם לי לגחך.
"זה היה הדבר הכי מביך בעולם"
אמרתי לה כשהשארנו את בן ודניאל מאחורה.
"את חושבת שהם יבינו?"
היא שאלה.
"אני מקווה שלא. כי הם יעשו מזה כאילו אנחנו מתחתנים"
אמרתי מחייכת.
"זה גם יקרה בסוף"
רוני אמרה לי מחייכת חיוך מתחכם גורמת לי לצחקק.

"שלום אלינור, דניאל"
אמא שלי אמרה כשאני ודניאל נכנסנו לביתי.
"היי"
אמרתי לאמא שלי, ולאמו של דניאל שישבו בסלון מחייכות.
על פניי היה מבט חשדני.
עליתי לחדר במהירות, כשדניאל בעקבותיי.
"אני הולך לשתות רגע"
הוא אמר ויצא מהחדר.
הורדתי את התיק ונשכבתי על המיטה.
"הם יודעים"
הוא אמר בקול עייף ונשכב לידי.
נאנחתי בקולניות.
הייתה ביננו שתיקה.
"את יודעת מה אני אוהב בך? את זה שאת גאה במי שאת"
הוא זרק לאוויר בחיוך ואחז בידי.
"אף אחד לא צריך לתת הסברים על הדרך שהוא חיי בה"
אמרתי והידקתי את אחיזתי בידו של דניאל.
"זה כמו שאני לא צריך לתת הסברים למה אני אוהב אותך, זה פשוט ככה"
הוא אמר מחייך.
"מזל, כי גם אם הייתי חייבת לא הייתי יכולה, אני עדיין לא מבינה איך התאהבתי בך"
אמרתי מחייכת חיוך מתחכם.
"גם אני לא, אבל אני שמח שזה קרה"
הוא אמר מתקרב אליי ומנשק את שפתיי בעדינות.

-הסוף-