חברים לעט – פרק XV – פרק הסיום

לאורן ואוטום גררו את המזוודות שלהן לאורך שדה התעופה בגרמניה. לא חיכה לה אף נער עם אף שלט אפילו שהוא אמר שהוא יגיע. אולי הוא שיקר לה.
היא יצאה החוצה משדה התעופה ושם היא ראתה את תומאס ליד מונית עם שלט.
"תומאס!" היא קראה.
תומאס לא היה דומה למה שהופיע לה בתמונה. השיער שלו היה ארוך יותר, העיניים שלו היו כחולות יותר, מהפנטות יותר. הוא נראה הרבה יותר טוב במציאות.
…
תומאס חיכה ליד נהג המונית עומד עם השלט ומשוכנע שהוא נראה מגוחך כל כך.
שתי נערות יצאו משדה התעופה ואז אחת מהן צרחה לו "תומאס!".
העיניים החומות שלה בצבע קקי (אחיו אנדרו לא אהב שאמרו שיש לו עיניים חומות בצבע קקי אז הוא קרא לזה "חום קפה" או "חום פלדלת") והשיער השֹטני שלה היה גולש ומדהים. לידה הייתה נערה בעלת שיער חום ועור כהה. הוא הניח שזוהי אוטום.
"עמדת במילה שלך!" נרגש תומאס לחלוטין.
הוא התחבק איתה.
…
"יש לך בית כל כך מדהים" אמרה לאורן.
את תומאס זה עניין הרבה פחות. הוא פתח את דלת החדר שלו והיא פשוט נדהמה. כל מכתב שהיא אי פעם כתבה לו הודפס על דף, נויילן ונתלה על הקיר. היא הייתה המומה.
"תומאס?" שאלה "זה מדהים!".
תומאס הכין לשלושתינו קפה ואז הטלפון הנייד של אוטום צלצל.
אוטום דיברה קצת ואז נתנה ללאורן את הטלפון.
"אמא שלך נמצאה מתה בדירה שלכם" אמר ג'ו "היא הסתבכה עם העולם התחתון והם רצחו אותה".
לאורן הרגישה תחושה מוזרה כל כך. היא לא ידעה אם לבכות או לשמוח.
"מה קרה?" שאל תומאס בדאגה. בראש שלו עברה מחשבה נוראית שהן יצטרכו לעזוב.
"אמא שלי מתה" אמרה לאורן.
תומאס נתן ללאורן חיבוק נוסף.
"אתה עושה כושר?" שאלה.
"כן" אמר תומאס מופתע "מרגישים".
היא מיששה את השרירים שלו.
"אתה מר מושלם או משהו? גם חתיך, גם גאון, גם שרירי, מה הפאק שלך?" שאלה אוטום.
תומאס צחק. "אני ממש לא מושלם" אמר תומאס.
לאורן הביטה עמוק בתוך העיניים של תומאס. היה בהן משהו מיסתורי כל כך. היא כבר מזמן הרגישה את הבטן שלה מתהפכת כל פעם שקיבלה ממנו מכתב אבל עכשיו היא הרגישה… רעב.
"מה עם החבר שלך?" שאל אותה תומאס.
"נפרדנו" אמרתי.
תומאס חייך כאילו הוא מרוצה מאוד.
"אויש, אתה פשוט דורש!" אמרה לאורן ונישקה אותו בפה.
תומאס נראה מופתע כל כך. שלאורן התרחקה ממנו הוא היה נראה המום.
"זאת הנשיקה הראשונה!" הוא אמר "הנשיקה הראשונה שלי!".
הוא התחיל לדמוע כל כך.
"כל הגאונים כאלה רגישים?" שאלה לאורן.
"אני לא גאון, אני טיפש" אמר תומאס "רק הפסדתי, הפסדתי הכל בחיים".
"לא אתה לא, אני מכירה את החברה הכי טובה שלי, תאמין לי שלא הפסדת הכל" אמרה אוטום.
הייתה דפיקה בדלת.
נער בלונדיני עם עיניים אפורות נכנס פנימה עם מזוודה וכובע אדום עם צלב לבן שבתוכו צלב כחול.
"דֵן?" שאל תומאס מופתע.
"תומאס!" הוא אמר. היה לו מבטא מוזר קצת.
"לאורן, תכירי, דן, חברי לעט הנורבגי. דן, זאת לאורן, חברתי לעט האמריקאית".
דן לחץ לי את היד. הוא הסתכל על אוטום וקרץ לה. אוטום הסמיקה וזה היה מצחיק שהיא כל כך אדומה אבל כהת עור וכל כך יפה.
…
19 שנים עברו מאז. אוטום ודן התחתנו ונולד להם ילדה קטנה עם עור שחום לבנבן ועיניים אפורות שזה היה שילוב מדהים. הם קראו לה ג'יליאן.אני ותומאס כמובן היינו ביחד ונולד גם לנו בן וקראנו לו אנדרו על שם אחיו של תומאס. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות ותומאס שמח על כך כיוון שזה היה שילוב שלו ושל אחיו התאום.
תומאס כבר לא היה לבד. אבא שלי היה עדיין בכלא ואוטום ודן היו שניהם מאושרים.
זה היה סוף מהאגדות שהתאים לחיים אומללים כמו שהיו לתומאס עד גיל 16.
"אבא!, מה זה האתר הזה?" שאל אנדרו הקטן. הוא היה כבר בן 11 והיה חכם כמו אביו.
"באתר הזה הכרתי את אמא" אמר תומאס.
"אני רוצה חברה לעט גם!" אמר אנדרו.
תומאס חייך.

סוף.

………………………………………………………………………………………………………………..
זה חלק נפרד מהסיפור
………………………………………………………………………………………………………………..
זה הסוף האמיתי שתוכנן לסוף הסיפור למי שרוצה לקרוא:
………………………………………………………………………………………………………………..
………………………………………………………………………………………………………………..
לאורן ואוטום גררו את המזוודות שלהן לאורך שדה התעופה בגרמניה. לא חיכה לה אף נער עם אף שלט אפילו שהוא אמר שהוא יגיע. אולי הוא שיקר לה.
היא תפסה מונית ונתנה את הכתובת של תומאס.
היא הגיע לבניין שבו גר תומאס. רוח מוזרה עברה שם, כאילו המקום הזה מכושף או משהו בסגנון.
היא פתחה את הדלת.
"תומאס!" היא קראה בקול רם "תומאס! הגעתי!".
היא החליקה על בקבוק. היא הרימה וגילתה בקבוק אצטון.
היא הסתכלה סביב ופתאום קלטה גופה של נער עם שיער שחור. עיניו הכחולות היו פקוחות לרווחה. הלשון השתרבבה החוצה.
תומאס היה מת.
"לכל מי שמצא אותי, התאבדתי כי לא יכולתי יותר לחיות. להתראות עולם".
לאורן התחילה לבכות ולבכות.
אוטום נכנסה וראתה את הגופה גם היא.
לאורן הסתכלה סביב. היא ראתה שעל הקיר תלויים המכתבים שלה מודפסים מנויילנים.
היה גם פתק שתפס את תשומת ליבה.
על ראשו היה כתוב "המכתב האחרון ללאורן".
"לאורן,
כל כך הרבה זמן שאני כבר מרגיש שהחיים שלי לא בסדר. החלטתי להתאבד. אני רוצה להגיד לך תודה שהיית חברה לעט כל כך מקסימה. הטובה מכולן. אולי התחלת מפרוייקט אבל סיימת כחברת אמת. אוהב.
תומאס".
לאורן התחילה לבכות עוד יותר. אוטום שמה יד על הכתף שלה.
"זה לא הגיוני!" היא יללה.
היא סגרה לו את העיניים.
היא ראתה בצד בקבוק אצטון חצי מלא. היא לקחה אותו. אוטום ניסתה לעצור אותה אבל היא כבר שתתה הכל.
היא התנדנדה. הרגישה בחילה ובסופו של דבר מתה גם היא.
…
היא ותומאס החזיקו ידיים והלכו יחד. על עננים לבנים הולכים יד ביד ומתנשקים. שני החברים לעט שמעולם לא הספיקו לפגוש אחד את השני בחיים. כלומר, ששניהם היו בחיים מתאחדים לראשונה במה שבא אחר כך.
"אני אוהבת אותך תומאס"
"אני אוהב אותך לאורן".
…………………………………………………………………………………………………………………….
את הסוף ביטלתי כי הוא היה עצוב מידי