לורין
ושוב - מצטערת מצטערת מצטערת, I'm SORRY SORRY SORRYYYYY
אבל משום מה נתקע לי הסיפור בגרסה הקודמת, אז שוב, סליחה.
בכל מקרה, הפרק מוקדש לפוסטמית היחידה בחיי - כן, זאת את - גברת פוק.
אז פוקפוקית, אם את רואה את זה, זה מוקדש לך. אה כן, וסליחה גם ממך ♥
אני עומדת לעלות את הפרק הבא (סופסוף) אוטוטו, אז אל תתיאשו, אל תפסיקו לחכות (אם מישהו מכם עדיין עוד לא מת...) זה כבר מגיע:)

חורים של אחרים: פרק 10 | פרק תיקון, חשוב לקרוא!!

לורין 16/07/2013 1158 צפיות 4 תגובות
ושוב - מצטערת מצטערת מצטערת, I'm SORRY SORRY SORRYYYYY
אבל משום מה נתקע לי הסיפור בגרסה הקודמת, אז שוב, סליחה.
בכל מקרה, הפרק מוקדש לפוסטמית היחידה בחיי - כן, זאת את - גברת פוק.
אז פוקפוקית, אם את רואה את זה, זה מוקדש לך. אה כן, וסליחה גם ממך ♥
אני עומדת לעלות את הפרק הבא (סופסוף) אוטוטו, אז אל תתיאשו, אל תפסיקו לחכות (אם מישהו מכם עדיין עוד לא מת...) זה כבר מגיע:)

–לפני הסיפור–
קודם כל, סליחה שלא פרסמתי הרבה זמן. דבר שני, שוב סליחה, סליחה על כך שאני עומדת לבלבל אתכם וואחד בילבול, אני סומכת עליכם שתבינו אותו ותסתגלו לא.
אז ככה – הפרק הזה זה פרק שכבר פירסמתי, הפרק האחרון שפרסמתי, אבל שיניתי לו את הסוף, אחרי שהבנתי שנתקעתי עם הסוף שרשמתי לו קודם. אז זאת סליחה ראשונה.
סליחה שניה, והרבה הרבה הרבההה יותר גדולה ומשמעותית, וגם מאוד מאוד מאודדד לא מקצועית בעליל, סליחה על כך שאני משנה את השם של הגיבורה באמצע הסיפור. לא יודעת למה, גם לא חשבתי כל כך שנתתי לאופרי את השם שלה מההתחלה (אל תשאלו אותי למה..) אבל סליחה. מעכשיו יקראו לה – שימו לב היטב – מיקה.
או, כן, שכחתי. עכשיו סליחה שלישית (מצטערת מצטערת מ צ ט ע ר ת)גם השם של טל (החתיך מהקפה) משתנה, כי הוא כאילו… לא, בעצם תבינו כשתקראו את התיקון.
תודה על הטרחה,
לורין ♥

– – – – – – – – – –

חצי שנה. חצי שנה עברה מאז הפגישה עם אלעד בחצר. שישה חודשים של הנהון בבוקר-עזרה בתרגיל בכיתה-הנהון בהפסקה-שיעור משותף באנגלית-הנהון בסוף היום.
בחודש הראשון הוא עוד ניסה לדבר איתי, ביום שאחרי הפגישה הוא התיישב על קצה שולחני והביט בי, חיוך מפייס על פניו שחשף את שתי גומותיו. מראהו החייכני המיס אותי, גרם לי לרצות לצחוק לנוכח פרצוף הכלבלב שעטה ולחבק אותו כמו פעם. כמעט עלה על פני חיוך מפויס כאשר נזכרתי בסיפור שסיפר, על מיה ועל זה ששכח אותי כשהתגורר במיאמי, ובן רגע החיוך שאפילו לא התפרס על פני נמחק והסטתי את מבטי ממנו בהפגנתיות. מזווית העין ראיתי את חיוכו דוהה, והוא פתח את פיו, מנסה לפייס אותי במילים.
התעלמתי. הלב שלי קפץ ופעם בחזה שלי, השתולל, רוצה לסלוח לו שוב, אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי.
"בבקשה, מיקה. אני לא יודע מה קרה אבל ברור שאיכשהו זה באשמתי. אני באמת לא יודע מה עשיתי. בבקשה, תגידי לי מה."
אחרי החודש הראשון, כשראה שאני מתעלמת מקיומו הוא הפסיק לנסות. תחילה דין וגור עודדו אותו להמשיך, בו זמנית שידלו אותי לסלוח לו. כשראה שאני לא מתכוונת לדבר איתו, ויתר. והפעם סופית. מדי פעם קלטתי אותו נגש אלי, בטבעיות, כדי לשאול משהו ואז נזכר ומיד סוגר את פיו, נועל אותו בכוח ומתרחק.
זה החודש האחרון ללימודים עכשיו, יוני. עוד פחות מעשרים יום נסיים, בעוד פחות מעשרים יום אראה את אלעד כנראה בפעם האחרונה עד לשנה הבאה. סביר להניח שלא ניפגש הרבה בחופש, אחרי הריב. ריב… מטופש לקרוא לזה ריב. מטופש לקרוא לאכזבה שלי ולויתור שלו ככה.
כנראה שבכל זאת עדיין איכפת לי ממנו. המחשבה על כך שלא אראה אותו חודשיים דכדכה אותי, למרות ההיגיון שצלצל בראשי, על מה שעשה, ועל כל השישה חודשים האחרונים.
דין, שנמאסו עליה הקיטורים והיבבות שלי, החליטה לקחת את העניינים לידיים. כשראתה שאלעד לא מעוניין לשתף פעולה, ניסתה להשכיח אותו ממני.
היום בבוקר כשישבתי כפופה מעל שולחני בכיתה הרגשתי נשימה על עורפי. אלעד עוד לא הגיע וגור לא מרגיש טוב כבר יומיים אז ידעתי זאת היא.
היא ישבה על קצה שולחני ורכנה מעלי. "מה דעתך ללכת היום לקפה?" שאלה. חיוך מעודד נמתח על פניה. משכתי בכתפיי. הרבה זמן כבר לא הלכתי לקפה, בטח שלא עם חברים ובטח שלא עם דין, רק שתינו. וממש התחשק לי לרדת על כוס ענקית של מילקשייק שוקו עם קצפת וגלידה עכשיו.
דין חיבקה את כתפי. "יופי. תפגשי אותי כבר שם מיד אחרי בית הספר. אני צריכה להחזיר לאמא שלי את המפתחות ואז אסע לקפה."
עכשיו כבר צעדתי לקפה. הוא לא היה רחוק מבית הספר, למזלי, כי שכחתי את הכרטיסייה שלי בבית, כך שלא יכולתי לעלות על האוטובוס.
כשמשכתי את דלת הקפה משב רוח צונן קירר אותי. היה חם מאוד בחוץ כך שהאוויר היה קירר את עורי, כאילו קפצתי עכשיו לבריכה. המקום היה יחסית מלא, עשרות תלמידים לבושים בחולצות בית ספר כהות ישבו בקבוצות או בזוגות לצד השולחנות והבר. ריח מתקתק של עוגות התערבב עם ריח חריף של קפה. מלצריות ששיערן היה מתוח לאחור לקוקו התרוצצו מהשולחנות למטבח, וחזרה.
מאחורי הדלפק, עמד המלצר בהיר השיער שדין התחילה איתו בפעם האחרונה שהיינו פה. הוא ניגב במטלית קטנה וורודה כוסות זכוכית שקופות, וכשהרים את מבטו לכיוון הדלת כדי לראות מי נכנס הבחין בי, וחייך. כשהתקדמתי לכיוון שולחן מרובע בקצה הקפה הבחנתי מזווית העין שהמלצר קרא למישהו מהמטבח. כשהתיישבתי לא ראיתי את הדמות שיצאה מהמטבח, אבל עדיין ראיתי את המלצר בהיר השיער. הוא דיבר בחיוך עם הדמות ומדי פעם הביט עלי. כשהנחתי את תיק בית הספר על הכיסא לידי בדיוק דין נכנסה לקפה ואיתרה אותי במבטה. כשמצאה אותי מהירה לשולחן והתיישבה באנחת רווחה. סימנתי עם אגודלי לכיוון הדלפק, שמאחוריו עמד המלצר. דין הסתובבה לכיוונו וחזרה מחוייכת, מרימה ומורידה את גבותיה. צחקקתי וחזרתי להביט במלצר. הוא באמת נראה טוב. אומנם נמוך מעט, אבל השיער החלק והבהיר שלו נפל את מצחו בחינניות, והעיניים החומות והבהירות שלו קרצו לדין. הוא נעלם בפינה, יוצא ממאחורי הדלפק, כנראה אלינו. כשאר דמות עם סינר שחור הגיחה מעבר לפינה אל השולחן שלנו היינו בטוחות שזה הוא. דין הסיתה במהירות את שיערה השחור והארוך אל מעבר לכתפיה בצורה פלרטטנית ונעצרה כשהבחינה במלצר שבא לקחת את ההזמנה שלנו. הרמתי את מבטי אליו גם כן וזקפתי את גבותיי בפליאה.
למולנו עמד נער מוכר, שיערו השחור והקצר פרוע בחינניות ועיניו הכחולות הביטו בי. שפתיו האדומות התעקלו לחיוך שהבליט קבוצת נמשים בהירים על קצה אפו. מתחת לסינר השחור של הקפה שנתלה ברפיון על מותניו הוא לבש ג'ינס ארוך וחולצת טי לבנה וחלקה. דין הביטה בו המומה, הלסת שלה פשוט נטתה מטה בצורה מאוד לא חושנית.
הוא כחכך בגרונו וגרם לה להתנער. "אתן רוצות להזמין?"
מבטא קליל ונעים לאוזן התלווה לקולו. ניסיתי לזהות אותו. דין הסתובבה אלי וחייכה.
חייכתי אליו, מתעלמת ממנה. הוא חייך לעברי ורשם במהירות את הזמנה בפנקס הקטן שאחז בידו. "לא ידעתי שאתה עובד כאן," אמרתי, "התחלת לעבוד לאחרונה?"
המלצר הניד בראשו לשלילה, "האמת שלא. אני עובד כאן כבר שנה בערך."
"באמת?" שאלתי.
הוא חייך. "גם אז, כשנתקעת בי עבדתי פה. זאת פשוט לא הייתה המשמרת שלי אז באתי לכאן עם חברים."
דין הסתובבה אליו. "עכשיו תהיה לנו סיבה לבוא לכאן יותר," אמרה וזרקה נפנוף למלצר החתיך שמאחורי הדלפק. הוא חייך לכיוונה והמשיך להתעסק עם הקוּפה. "אני תמיד אשמח לראות אתכן כאן," אמר והביט בי, חוזר אל המטבח עם ההזמנה.
בריטי. המבטא שלו היה בריטי. מבטא מתגלגל על הלשון שגרם לי לחייך משום מה. אין ספק, הוא בריטי.
דין נשפה והסתובבה אלי. "לא יודעת מה איתך, אבל הוא חתיך!"
"ועוד בריטי," אמרתי.
"רואים," אמרה וחייכה כשנופף לעברה המלצר הנמוך עם השיער הבהיר.
כשחזר המלצר הבריטי, נושא בידיו שתי כוסות ועוד צלחת קטנה דין מרפקה את צלעותיי. הוא הניח את כוס המילקשייק שלי מולי, את האייס קפה של דין מולה, ובינינו צלוחית מלאה עוגיות קרם קטנות. "על חשבון הבית," הוא חייך וחזר למטבח.
"אוי, אני מתה על העוגיות האלה!" אמרה דין ונטלה אחת. היא חילקה אותה לחצי והחליקה לפיה את החצי הראשון, מתענגת מהטעם המתוק. לקחתי גם אני אחת ונגסתי. הן באמת טובות. "אני אף פעם לא קונה אותן כי הן יקרות בטירוף," אמרה ולעסה במרץ את החצי השני. "לא יודעת מה איתך, אבל אני כבר אוהבת אותו."
"מה זאת אומרת 'מה איתך'?"
"זאת אומרת, שרואים שאת מוצאת חן בעיניו."
"מה?" שאלתי בלגלוג ושתיתי מהמילקשייק שלי. "מיקה, עבר המון זמן מאז שמישהו הראה כלפיך חיבה," אמר דין בכנות המרשעת האופיינית לה ולגמה מהאייס קפה שלה, ממהרת לקחת עוד עוגייה מהצלחת. "שזה פחות או יותר מאז שאלעד עזב. מאז, את פשוט לא רואה אף אחד. יש לך כזה מזל שאני וגור פה כדי להראות לך."
"תודה, באמת," אמרתי ולקחתי עוד עוגייה.
כשנגמרו העוגיות בצלחת, ומיד אחריהן גם השתייה של דין ושלי, דין סימנה באצבעה לכיוונו של המלצר שחור השיער מאחורי הדלפק. כשהסתובבה אלי בחזרה רכנה אל אוזני. "רק שתדעי שכל הזמן הזה הוא הסתכל עליך."
הוא התקרב לשולחן, בידו המגש העגול והחל להעמיס את הכוסות עליו. "טעימות העוגיות?"
"מאוד!" קרנה דין, "בפעם הבאה שנבוא לכאן, אל תהסס להוסיף לנו עוד צלחת עוגיות כזאת."
הוא הסתכל עלי, "רק אם את תבואי."
חייכתי בחזרה. "בזה אתה יכול להיות בטוח," אמרתי והוצאתי את הארנק שלי מהתיק. הוא הניח על השולחן את החשבונית. "הוא ממש בעניין שלך," אמרה דין כשהתרחק למטבח. היא הוציאה חופן שקלים והניחה על המגש שהשאיר על השולחן עם החשבונית.
הוצאתי גם אני שטר של עשרים והנחתי מעל השקלים. דין הוציאה בזהירות את החשבונית, משתדלת לא להרוס את הר המטבעות שיצרה מעליה וקרבה אותה לפניה. היא הפכה אותה ופתחה את עיניה בהתלהבות. "מיקה!" צייצה וסמנה לי להתקרב אליה.
על גב החשבונית נכתב בכתב עגול ויפה מספר טלפון ומעליו שם. "ג'וש," אמרתי, "לא הכרתי אף פעם מישהו שקוראים לו ג'וש."
"בריטי," חייכה דין והנידה את גבותיה.
גיחכתי והבטתי במספר. דין שלפה מתיקה עט וקרבה אותו אל החשבונית. "מה את עושה?" צווחתי עליה. היא הביטה בי במבט מעצבן. "מה "מה אני עושה"? מה נראה לך שאני עושה?"
"את לא רושמת את המספר שלי!" אמרתי, "ממש לא."
"למה לא?"
"כי לא," אמרתי. הרגשתי את הפנים שלי בוערות. דין משכה בכתפיה והכניסה את העט בחזרה לתיק. "מה שתרצי."
הוספתי כסף לטיפ וגררתי את דין מאחורי. היא חטפה את החשבונית ותחבה אותה לכיסי. "ליתר ביטחון." גלגלתי עיניים ויצאתי מהקפה. כשהחטפתי מבט לאחור ראיתי את המלצר – ג'וש – שעון על הדלפק, מביט בי. הוא חייך חיוך קטן וניגש לשולחן שבו ישבנו כדי לקחת את הכסף. כשעברנו מעבר לפינה ראיתי את דמותו. הוא הסתובב חזרה לדלפק, ועל פניו נמתחה ארשת מאוכזבת כשראה שלא השארתי מספר טלפון.


תגובות (4)

חחח הרבה זמן שלא ראיתי את הסיפור הזה…
בגלל שהחלפת תמונה לא שמתי לב:)
השלמתי הכל עכשיו חחח
תמשיכיייי

16/07/2013 14:18

תמשיכי

16/07/2013 14:43

התחלתי לשאול באמת מתי תעלי את הפרק הבא !

16/07/2013 17:20

תמשיכיייייייייי

16/07/2013 17:54
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך