חורף יקר שלי

כמה חיכיתי לזה, בקוצר רוח לא אפשרי! סוף סוף, להתכרבל עם פוך וכוס שוקו [למרות שהוא רק, כי שוקו חם זה מגעיל] ולתת למחשב הנייד לחמם את רגלי בלי לסבול, ולהפך, להנות! להירדם עם קולות של גשם מחוץ לחלון, לא לסבול מחום בלתי אפשרי, ללבוש ז'קט לבית הספר ולהפסיק להתבייש עם החולצות המגעילות והצמודות האלה שמחייבים אותנו לבוא איתן.
מעילים! מכנסיים ארוכים! מגפיים ומטריות! איך אפשר שלא לאהוב את החורף? הבגדים הכי יפים, האקלים הכי נעים, הריח הכי מדהים באוויר! כרבולים עד אין סוף, אפילו בית הספר מרשה לאחר קצת. החורף הקסום, המקסים, בו הבעיה היחידה היא שאין חופש.
כמה אני חיכיתי, המתנתי בלי סוף! עוד מעט, רק עוד קצת! עוד שנה חדשה ומדהימה עם עץ בבית הקטן שלנו, ואף שהעץ קטן ודל בקישוטים הוא עדיין מדהים כל כך, עם שמיכה לבנה מתחתיו שנראית כמו שלג. והוא פשוט מזמין כל כך, קורן כל כך, אוהב יותר מכל סממן לכל חג שאי פעם ראיתי אפילו שזה לא החג המועדף עלי.
והיום היחיד בו יש לי את האומץ לא להגיע לבית ספר אפילו שאני בריאה, ואפילו שהלימודים ממשיכים.
רק חלום אחד נותר לי כעת לתקופת החורף. קצת, רק קצת, אני לא צריכה סופה.
רק פעם אחת…
שלג?
עד אז… אני ממתינה לחורף.

חורף יקר שלי.