חטופות – פרק עשירי

Luna6666 13/05/2015 803 צפיות 4 תגובות

דבר ראשון אני רוצה להבהיר משהו לגבי הפרק הקודם – אני מניחה שהוא לא עבר טוב בגלל שבראש שלי דמיינתי את כל הסיטואציה הזאת – צפצופי מכונה, היא חצי בהכרה אבל לא מסוגלת לעשות כלום, היא חושבת על סיטואציה שהייתה לה והדופק שלה גובר. הבייייייי… בסוף היה אמור לסמן את הצפצוף הממושך של המכונה. אני מצטערת שהוא יצא כזה ושלא הצלחתי להעביר את מה שרציתי, אני אשפר אותו או אמחק אותו מהסיפור:) אני שמחה שאמרתן לי את דעתכן ותודה רבה על זה, זה ישתנה:)
פרק עשירי:
בסופו של דבר, בלי לדעת כמה זמן עבר או כמה ממנו היה פרי דמיוני וחלומותיי, אני פוקחת את עיניי במאמץ. כאב חד מפלח את ראשי. האור לבן כל כך, בהיר כל כך. כואב לי.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה. הדופק שלי כל כך מהיר… זיכרון הצפצופים מציף אותי. זה לא היה אמיתי. רק חלום. תירגעי. שום דבר לא קרה. אף אחד לא עשה לך כלום. הוא לא פה. זה לא היה אמיתי. אני פותחת את עיניי שוב, באטיות הפעם. יד לוחצת את ידי, וכעבור שנייה פה נלחץ אל פי בעדינות.
אני צורחת.
הצרחה מכאיבה לגרוני היבש והצרוד, ואני מרגישה כאילו בלעתי שבבי זכוכית.
אני לא מסוגלת להזיז את ידיי כדי להגן על עצמי, אבל הוא מתרחק. "דניאל… דניאל… ששש… זה אני…" הוא לוחש לי. קולו מוכר כל כך… "דניאל… הכל בסדר, זה אני…" אתה..? פניו מתבהרות מולי, הפנים היפות שלו. עיניים חומות מעורפלות… שיער שחור…
"איתמר?" אני שואלת בגרון ניחר. בן רגע דמעות עולות בעיניו. "דניאל… אמרו לי שיכול להיות שלא תזכרי… דניאל… אני כל כך מצטער… אני כל כך מצטער…" אני מושיטה את ידי לגעת בפניו, אבל כואב לי להזיז אותן. אני מסתכלת מטה על ידיי. הן חבושות, כמו בערך כל חלק אחר בגופי. ושוב אני שמה לב לכאב. כאב עמום אך דוקר שנמצא בכל נים בגופי, כאב שפועם לו בשקט, מוכן להתפרץ.
"אני…" האירועים האחרונים חודרים לתודעתי. "אני…" האימה ממלאת אותי. "אני…" נפלתי או קפצתי? אני מתחילה להשתנק, להיחנק מגוש לא ידוע שעולה בגרוני.
כואב לי. קר לי. קשה לי…
————–
אני פוקחת את עיניי שוב. רק עכשיו אני מבחינה בחלון הנמצא ליד מיטתי. חשוך בחוץ. מנורת לילה דולקת ליד מיטתי. אלין יושבת שם.
"דניאל, איך את מרגישה?" היא שואלת בקול דואג.
"מים?" אני מבקשת בלחש.
היא מושיטה לעברי כוס מים עם קש, ואני שותה בשקיקה.
"כואב לי" אני עונה. "אני לא יכולה לזוז. אני מרגישה חרא, אני לא יודעת איפה ההורים שלי, יש לי חלומות מפחידים ואני מבועתת" איכשהו הכל נשפך פתאום.
"שלחתי את ההורים שלך שתי דקות לפני שהתעוררת הביתה, להתקלח, לאכול משהו. הם בקושי עזבו את בית החולים מאז שאת כאן. את פה תשעה ימים. היית בתרדמת יזומה בהתחלה, כי חששו כאבים יהיו יותר מדי. התעוררת לפני חצי יום בערך, אבל הם לא הספיקו לראות אותך. הם בדיוק היו למטה, בקפיטריה" היא מרחיקה את הכוס ומניחה אותה על השידה ליד מיטתי. "מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" היא שואלת ברוך.
"אני לא בטוחה… יש לי סוג של זיכרון, אבל אני לא בטוחה אם זה באמת זיכרון או חלום או משהו… איתמר היה פה?" היא מהנהנת. "אז… התעוררתי…" אני משמיטה את החלק של הנשיקה. "והוא… הוא היה לידי… ודיברנו… אני לא זוכרת בדיוק על מה" היא מהנהנת.
"הוא אכן היה פה. הוא נישק אותך, ואת צרחת" אה. אז היא יודעת על זה. "הוא ניסה להרגיע אותך, לדבר איתך, אבל נכנסת למצב של הלם. אחת האחיות נכנסה בריצה בדיוק כשהתעלפת. הרופאים טיפלו בך והמצב שלך השתפר. הם אמרו לנסות למנוע ממך לחץ, לתת לך לשתות, ואני מניחה שתרצי לדעת מה קרה… יש הרבה מה לספר, אבל אני לא רוצה להעמיס עלייך כל כך הרבה בבת אחת"
"אבל אני רוצה לדעת. זה בקשר… אליהם?" אני שואלת בכאב פתאומי.
"כן. הם…" היא לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה. "הם שלושה אחים. אחד שוטר, אחד עובד במסחר לא חוקי וכל הזמן יוצא מהארץ והשלישי לא עובד. זה שלא עובד יש לו בעיה פסיכולוגית קשה, וכשהוא היה צעיר הוא לא קיבל את הטיפול הנכון ולכן הוא חי בצל של האחים שלו. השוטרים גילו שהשניים האחרים תמרנו אותו כדי שיעשה דברים בשבילם… הוא כבר גנב כי הם אמרו לו שהוא חייב ושזה טוב בשבילו, ואז תפסו אותו בפעם הראשונה. הוא נמצא כלא כשיר לעמוד למשפט ולכן שמו אותו בבית חולים פסיכיאטרי. הוא השתחרר לפני כמה חודשים ועבר לגור במדבר. לפי מה שהבנתי, האח השוטר ראה את דנה באחת המסיבות שהיא הולכת אליהן ושם עליה עין. הוא שכנע את האח עם הבעיות לחטוף אותה בשבילו. הוא חיכה לה ליד הבית, אבל כשהיא חזרה הרחוב לא היה ריק ולכן הוא לא יכל לחטוף אותה. השוטר הזהיר אותו לגבי זה. הוא נשאר שם עוד קצת בתקווה שהיא תצא, ואז את הגעת," כמו התאוריה של דנה. "ו… מפה… מפה את כבר יודעת. הוא חטף אותך, וכשהוא גילה שדנה יודעת משהו הוא אמר לאח שלו לחטוף גם אותה. כל אותו הזמן הם היו בקשר עם האח שעובד במסחר, שבאותה תקופה לא היה בארץ. כשדנה ניסתה לברוח הוא בדיוק חזר ולכן הוא הגיע בזמן כדי לתפוס את דנה. למזלכן, היא ציירה את החוטף. לאחר מכן… טוב, כשתחקרו אותך… את נפלת. מגג של תחנת משטרה. היה לך מזל גדול" היא מסיימת את דבריה בנימה רשמית.
"מה עם דנה?" אני שואלת.
"היא משתקמת. היא מקבלת טיפול פסיכולוגי ומצבה הפיזי טוב" אני מהנהנת בהקלה, ואבן של לחץ משתחררת מחזי. היא בסדר.
"היה לי… היה לי חלום" אני אומרת. היא מהנהנת, משדלת אותי להמשיך. "זה היה נוראי… הוא… הוא היה שם, הוא נגע בי… הרגשתי אותו, את הנשימה שלו, את הכאב… זה הרגיש… זוועה. הרגשתי מלוכלכת, פגיעה, מקולקלת… זה היה נוראי… והוא… הוא נהנה. אני ראיתי אותו, הוא היה כל כך אמיתי… הרגשתי אותו, שמעתי אותו… גונח… מעליי. איך אדם יכול ליהנות מדבר כזה..? איך… איך מישהו יכול להיות כל כך אכזרי, לפגוע במישהו אחר ככה, לצלק אותו לכל החיים, ו… להמשיך לחיות עם עצמו..?" אני משתנקת, אבל לא בוכה. נמאס לי לבכות.
"אני… אני באמת לא יודעת. ברוב המקרים זה נובע מאירוע טראומטי שקרה לאותו האדם בעבר. זה גם ככל הנראה מה שקרה להם. אבל אף פעם אי אפשר באמת לדעת, אלא אם כן מדברים עם האדם והוא נחשף לחלוטין, אם כי רוב האנשים ידחיקו את העבר שלהם" היא אומרת ומנידה את ראשה בעצב. "זה בהחלט דבר נוראי. אבל את חזקה, ואת תעברי את זה, אני מבטיחה לך. אני יודעת את זה. זה יהיה קשה, בעיקר עם התגובות מהחברה, אבל פשוט תתעלמי. אם את לא רוצה, את לא חייבת לספר לאף אחד. אם הם יודעים משהו, תני להם להמשיך לתהות. תתעלמי משמועות, עד כמה שהן יכולות להיות מגעילות. ו… אם את רואה שאנשים מסתכלים עלייך ברחמים וזה לא נוח לך, תראי להם כמה את חזקה. תרימי את הראש ותראי להם שעברת את זה, שאת גיבורה ושהם לא צריכים לרחם עלייך" היא מסיימת. אני מחייכת. חיוך מלא ואמיתי.
"תודה, באמת תודה. שאת עוזרת לי ככה. שאת… מבינה אותי. זה כאילו את יודעת איך אני מרגישה" היא מהנהנת וחיוך קטן ועצוב עולה בזווית פיה.
"אני באמת יודעת. עברתי מקרה דומה. אני יודעת איך זה כשאנשים נזהרים לדבר לידך, אני יודעת איך זה להרגיש אשמה. אבל אני גם יודעת איך לעבור את זה, איך להפסיק להרגיש אשמה, איך להיות חזקה. זה לוקח זמן, אבל זה עובר, אני מבטיחה לך. הזיכרונות לא ייעלמו, וכך גם החשש הקטן הזה בפינה שבלב. אבל הכאב האכזרי יעבור. את לא תחשבי על זה כמעט יותר. רק לפעמים, לעיתים רחוקות מאוד, תרשי לעצמך לבכות על זה. אבל לילה אחד וגם הבכי עובר" היא אומרת בחיוך. ואוו. לא היה לי מושג… לא תיארתי לעצמי שאלין, האישה החזקה ביותר שהכרתי מעודי, הייתה פעם פגיעה. הייתה פעם במצב שלי.
"יש לי… שאלה" אני אומרת. היא מטה מעט את ראשה. "אני… לגבי איתמר… אני… אני אוהבת אותו, תמיד אהבתי, אני מכירה אותו כל כך טוב, אבל… טוב… אני לא באמת יודעת… אם… אני בכלל אהיה מסוגלת להרגיש את אותו הדבר כלפיו? להימשך אליו? את הצלחת להתגבר על הפחד הזה?"
"כן. אני מאמינה שכן. אני מניחה שאם לא תוכלי לאהוב אותו כמו פעם… אני מניחה שהוא יבין. הוא יפגע, כמובן, אבל אסור לך לחשוב שאת חייבת להישאר איתו רק בגלל העבר שלכם. זכותך להחליט מה נכון בשבילך" דמעה יורדת במורד לחיי. הוא כל כך טוב אלי… אני לא יכולה לפגוע בו ככה. אני פשוט לא יכולה. אבל זה לא מונע ממני להמהם בהסכמה, אפילו שאני לא מתכוונת לכך.
"את… את יכולה אולי לקרוא לו?" אני שואלת. היא מהנהנת ויוצאת מהחדר. כעבור כמה שניות הוא נכנס.
"דניאל…" הוא אומר ומתיישב ליד מיטתי, אוחז בידי. "אני אוהבת אותך," אני אומרת ללא הכנה מוקדמת, ונמשכת לחיבוק חם.
"אני אוהבת אותך כל כך, אבל… אתה חושב שאי פעם נוכל לחזור למה שהיה פעם? לאינטימיות שלנו, לנשיקות הקטנות בין שיעורים, להתכרבלות בסרטים…" אני מרגישה כל כך רע שאני לא מסוגלת להיות איתו כמו פעם, אבל… זה צריך לבוא מעצמו.
"אני בטוח שכן" הוא אומר ומחייך חיוך עצוב. "יום אחד" אני אומרת. "יום אחד" הוא מסכים. "בינתיים… מה דעתך שברגע שאני אצא מפה נלך לאנשהו?" אני שואלת. "אני יותר מאשמח" הוא עונה לי.
אנחנו מחליפים חיוכים, ואני מחליטה שאין רגע נכון יותר מעכשיו. אני צריכה להתגבר על הפחד, והדרך היחידה להתגבר היא להתמודד עם איתו. אני מושכת אותו אליי. אני מנשקת אותו, בהתחלה בחשש, אבל החששות מתפוגגים. בהתחלה הוא מהסס, אבל תחושת הביטחון שוב אופפת אותי כשהוא כורך סביבי את זרועותיו, מקרב אותי אליו לנשיקה עמוקה ואמיתית, שמקורה ברגש טהור בלבד. ללא אינטרסים, ללא ניצול מעמד וכוח, רק הרגש הפשוט, ועם זאת המורכב ביותר בעולם. הרגש המדהים, המפחיד והאמיתי ביותר. הרגש היחיד הזה, אותו נוהגים לכנות "אהבה".


תגובות (4)

פרק ממש יפה ומרגש !!!.
תיהיה עונה שנייה או המשך ?!

13/05/2015 15:27

    תודה רבה! אני חושבת לנסות לכתוב המשך מהצד של דנה, כמה שנים אחרי… נראה מה יצא בסוף:))

    13/05/2015 15:46

נחמד מאוד, אהבתי! זה היה הפרק האחרון???

13/05/2015 16:29

    כן:) תודה רבה!

    13/05/2015 17:08
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך