חטופות – פרק ראשון

אזהרה – הסיפור לא מתאים לכולם. אני לא הולכת להגביל גיל כי אני לא חושבת שזה נכון\פייר בגלל שאני מאמינה שבכולם יש בגרות שונה, וזה לא שאני כל כך גדולה..:) תיהנו!

לפני שנה:

הוא לוקח את ידי ושם אותה במקום בו נמצא הלב שלו. "את מרגישה את זה?" הוא שואל בשקט, מצפה לתגובתי. אני מרגישה את פעימות ליבו, חלשות אך מהירות.

"כן"

"זה מה שקורה לי בכל פעם שאת בסביבה" הוא אומר, "בכל פעם שאת נושכת את השפה התחתונה כשאת חושבת, בכל פעם שאת מזיזה את השיער המדהים הזה מהעיניים, זה שאני פשוט רוצה להעביר בו את ידי" תוך כדי דיבור הוא מעביר את ידו בשערי, מעביר בי צמרמורת. "בכל פעם שאת מחייכת אליי את החיוך הזה, החיוך הקטן והמתוק שלך שגורם ללב שלי לפעום" הוא מפסיק לרגע ורוכן לעברי.

"זה קורה לי בכל פעם שאת מסתכלת לכיווני, בכל פעם שאני רק חושב עלייך…" הוא מתקרב עוד

ועוד, עד שהוא במרחק נגיעה. מבטי בוחן את פניו, עובר על עיניו המעורפלות והמהפנטות, שנראות בצבע דבש באור היום, על שערו הכמעט שחור, על שפתיו שנראות מפוסלות, הפתוחות במקצת.

"דניאל, אני אוהב אותך" הוא לוחש, שובר את המרחק ומצמיד את שפתיו בעדינות אל שפתיי. אושר מציף אותי, וכאינסטינקט, כמעט בלי לחשוב, אני שמה את ידיי מאחורי ראשו. הוא מטה מעט את ראשו ופותח את שפתיו, באותו רגע בו אני פותחת את שלי. ידיו נכרכות סביב מותניי והוא מצמיד אותי אליו. אני מנתקת את ראשי ומשעינה את מצחי על מצחו. אנחנו נשארים ככה לרגע, חבוקים, מצחינו שעונים אחד כנגד השני, עינינו עצומות.

"גם אני אוהבת אותך"

היום:

אנחנו יושבים מתחת לעץ, על סדין רך שאיתמר הביא. הוא מוציא שתי כוסות יין ולימונדה מהתיק. כל אותו זמן אני צופה בו, בידיים החזקות שלו, שזזות מהר ומוזגות את הלימונדה לכוסות. הוא מושיט לי כוס אחת בחיוך, שמיד מעלה חיוך גם בפניי. בלי מילים אנחנו משיקים את הכוסות ושותים.

"מזל טוב לנו, כבר שנה מתוך רבות" הוא אומר בחיוך ובו בזמן ברצינות, דבר שגורם לי לצחקק.

מה?" הוא שואל בהפתעה מדומה, "כלום" אני עונה לו בחיוך ומתקרבת אליו. "אתה פשוט כל כך מתוק…" אני מניחה את הכוס בצד ואת ידי על צווארו ומושכת אותו אליי לנשיקה ארוכה.

"יש לי הפתעה בשבילך" הוא אומר. אני מהמהמת בשאלה.

"הצלחתי להשיג לנו מקום לישון בו בקיץ, באנגליה! סוף סוף נוכל להגשים את החלום שלנו!" הוא אומר בהתרגשות.

"באמת?!" אני שואלת, גם אני נרגשת. הוא מהנהן בהתלהבות.

שוב אנחנו נמשכים לנשיקה, הפעם בהרבה יותר להט.

"אני כל כך אוהב אותך…" הוא לוחש לשפתיי. "גם אני אותך" אני לוחשת בחזרה, ומנשקת אותו שוב. אנחנו פותחים את פיותינו והנשיקה מעמיקה. הוא שם את ידיו סביב מותניי ומושך אותי אליו. הוא נשכב על גבו ואני יושבת מעליו. לשונותינו מתמזגות. אני מרגישה בטוחה ככה, קרוב אליו. הוא מלטף את שערי בידו האחת ובשנייה מחבק אותי, מושך אותי קרוב יותר אליו. הוא מתחיל לנשק את צווארי ואת פניי, ואני לא עוצרת לחשוב האם זה נכון או האם כדאי כשאני עוזרת לו לפשוט את החולצה, אני פשוט יודעת שטוב לי.

אני מתחילה להוריד את החולצה שלי כשהוא שם את ידו על ידי וקוטע את הנשיקה. אני מסתכלת עליו, מבולבלת.

"את… את בטוחה? אני מתכוון… טוב… זה לא שאני לא רוצה, זאת אומרת, אני לא אבקש ממך… אני פשוט…" הוא מביט בי, מבטו אבוד.

"זה בסדר, אני מבינה. אתה צודק, נסחפתי… אני אוהבת אותך, אבל לא חשבתי על זה לעומק… בוא לא נתקדם" אני מחייכת אליו חיוך קטן וחושש. להפתעתי הוא מחזיר לי חיוך דומה.

"אז… איפה היינו?" הוא שואל וכורך את ידיו סביב מותניי. אני מעבירה את ידי על ידו, עד למרפק, ואז נושקת לו ברכות. עורו החשוף מעביר בי צמרמורת נעימה. אנחנו חוזרים לאותו המצב כמו קודם, אותה נשיקה סוחפת, אבל לא מתקדמים מעבר.

"הבאתי לך משהו" הוא לוחש לשפתיי. אני מרחיקה את ראשי מעט.

"גם אני הבאתי לך משהו" הוא מחייך אליי.

"טוב, אני מתחיל" הוא מוציא מהתיק קופסת תכשיטים פשוטה אך יפהפייה. הוא מושיט לי אותה. אני פותחת אותה באיטיות, אפילו שאני כבר לא יכולה לחכות לראות מה יש בפנים. חיוך גדול עולה על פניי כשאני רואה מה יש בקופסא.

"אני לא רוצה להלחיץ או משהו… אבל, טוב, זה משהו סמלי כדי להראות לך את האהבה שלי, ו… טוב, כמה שאני מכבד אותך וכמה שאת חשובה לי" אני מוציאה את הטבעת העדינה מהקופסא. יש בה כמה אבנים קטנטנות סגולות במרכז, והיא כל כך יפה…

"תודה… זה מדהים" אני אומרת ונושקת לו. את הטבעת אני עונדת בזהירות, מפחדת להרוס אותה.

"בתוך הטבעת יש הקדשה חרוטה" הוא אומר. אני מורידה את הטבעת ומסתכלת. הקדשה חרוטה בצידה הפנימי של הטבעת – 'אוהב לנצח, א' הבטן שלי משתוללת והלב שלי פועם כמו מטורף. אני לא יודעת איך להגיב.

"זה בסדר, את לא צריכה להגיד כלום. זו בדיוק התגובה שרציתי" אני מסתכלת עליו בתדהמה.

"טוב… עכשיו תורי" אני אומרת ומניחה את הקופסא. אני מוציאה מהתיק שלי חבילה קטנה. "זוכר שסיפרת לי שתמיד כשהיית קטן היית הולך לספארי ומסתכל על החיות וחושב שיום אחד יהיה לך ספארי משלך? טוב, זה לא בדיוק ספארי, אבל…" אני מושיטה לו את החבילה. הוא מוציא את הפסל הקטן, פסל של הרבה מאוד סוגים של חיות בטבע.

"את הכנת?" הוא שואל בהערכה ובפליאה. אני מהנהנת. "זה מדהים!" הוא אומר בהתפעלות ובוחן את הפסל.

"אוי! מה השעה?" הוא שואל פתאום. הוא בודק בפלאפון. "שיט, רבע לעשר! הבטחתי להורים שלך שאני אחזיר אותך עד עשר!" אנחנו קמים במהירות ואורזים.

אנחנו יוצאים מהפארק השומם יד ביד. כשאנחנו מגיעים לצומת שבה אנחנו תמיד נפרדים הוא לוחץ את ידי בחיבה ומושך אותי אליו לחיבוק ארוך. אני נושמת עמוק, מנסה למלא את ריאותיי בריחו.

"אני אלווה אותך, כבר מאוחר" הוא אומר לי. "לא, זה בסדר. אני תמיד הולכת פה, ורק באזור עם הפנסים. אל תדאג" אני עונה, נהנית מהמחשבה שהוא דואג לי. "את בטוחה..? אני רוצה ללוות אותך" אני מחייכת אליו בתשובה. הוא נושק לי נשיקה עמוקה ואז אנחנו נפרדים ומתפצלים.

אני מתחילה ללכת ברחוב שמוביל לבית שלי. עוד שלוש דקות עשר. אני מגבירה את המהירות, אבל יודעת שלא אצליח להגיע בזמן. במקום לעשות את העיקוף הגדול באור אני נכנסת לרחוב צדדי קטן, כמעט בלי תאורה. אני מתחילה ללכת במהירות, מלחיץ אותי ללכת דרך שם, אבל אני יודעת שזה יקצר לי את הדרך פי שניים.

פתאום אני שומעת ריצה מאחוריי, כאילו הגיעה משום מקום. אני מתחילה לרוץ, אבל התיק מקשה עליי ומי שמאחורי מהיר יותר. אני מוציאה את הטלפון מהכיס אבל מרוב לחץ הוא נופל. כבר מאוחר מדי. הוא תופס את ידיי בכוח.
"לא, לא! עזוב אותי!" אני מנסה להשתחרר מאחיזתו, לברוח, להתרחק, אבל הוא לא עוזב. הוא ממשיך להאבק איתי, חוסם בידו את פי ואני מנסה לצעוק, מנסה לברוח, אבל זה חסר אונים. אין אף אחד בסביבה. אני בועטת ברגליו, שוב ושוב, עד שבסופו של דבר הוא גורר אותי בתנופה לכיוון חומה שבצד הרחוב. כאב חד מחלחל לראשי, קולות מתערבלים וגבולות ראייתי משחירים. קהת חושים, אני נכנעת אט-אט לעייפות שמשתלטת עליי.