חטופות – פרק רביעי

-אזהרת תוכן בוגר-
"זה הבית שלו" אומר נועם ומחווה בידו לעבר בית צנוע בקצה הרחוב.
"טוב מאוד" אומרת איזבל. "הוא נראה שבור כל כך בפעם האחרונה שראינו אותו… מגיע לו לדעת מה גילינו"
————–
אני מסתכלת בקיא שבפינת החדר. בקושי יכולתי לסבול את זה, ואחרי שהוא הלך פשוט הקאתי את נשמתי. אבל לפחות ניסיתי להחזיר לו. נשכתי אותו. הוא רק הרביץ לי והמשיך, אבל בכל זאת.
"למה עשית את זה?" שואלת הנערה. "ככה" אני עונה לה.
"את לא צריכה לעבור את זה. ראיתי כמה פחדת כשהוא אמר לך מה לעשות… כמה נגעלת כש…" אני רואה את מבטה פונה ממני לפינת החדר וחזרה. באמת? חבל. דווקא ניסיתי להסתיר את זה.
"אז מה? אני פה כבר מלא זמן. התרגלתי" אני מסתכלת בהבעת פניה. היא נראית כאילו היא מנסה לבחון אותי. "אי אפשר להתרגל לדבר כזה" אומרת הנערה בגועל, לא כלפי, אלה כלפיי המעשה.
"ניסית לברוח?" היא שואלת.
"לברוח? איך בדיוק? הוא נועל את הדלת גם כשהוא בפנים וגם כשלא, וכשניסיתי להתנגד, טוב…" אני מראה לה את ידי המצולקת. היא מסתכלת עליי בזעזוע.
"את רוצה להגיד לי שהוא פגע בך כשהתנגדת? אבל… בכל זאת כל הזמן הזה אפילו לא ניסית לברוח?" היא שואלת.
"לא… אפשר לומר שאיבדתי תקווה בפעם הראשונה שהוא… את יודעת" אני עונה לה.
"שהוא מה? התעלל בך? אנס אותך?" המילה הזאת מכה בי כמו כוויית קור. אנס. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי, אף פעם לא באמת חשבתי על זה כאופציה. כאב פנימי עובר בי, שוב, ואני מתחילה לבכות.
"אני מצטערת…" היא לוחשת, מתקרבת אליי ומחבקת אותי. "אני כל כך מצטערת… לא התכוונתי להיות כזאת חסרת התחשבות…"
אני מנגבת את דמעותיי בגב ידי. "זה בסדר… את צודקת לגמרי…"
היא מחבקת אותי יותר חזק ואומרת; "לא, זה לא בסדר. אני לא יודעת מה עבר עלייך. לי הם עוד לא עשו כלום" אני שותקת ורק חושבת כמה מזל יש לה.
אנחנו שותקות כמה רגעים ואז היא שואלת; "איך קוראים לך?" אני מסדירה את הנשימה.
"דניאל" אני עונה לה בשקט. "אני דנה" היא אומרת. אנחנו שותקות עוד כמה דקות.
"איך הגעת לפה?" אני שואלת אותה, ומיד מצטערת על השאלה הטיפשית. "זה פשוט… היה לי חבר. בדיוק חגגנו את יום ההולדת שלו לפני שהוא בא. קוראים לו רון" היא בוכה בשקט ואני מחבקת אותה. "יהיה בסדר," אני נושמת עמוק ומקווה שלא אתחרט על השאלה הבאה שלי. "למה הוא התכוון כשהוא אמר שיש סיבה שאת כאן?"
"הוא שוטר. את נחטפת מהרחוב שלי, והוא שאל אותי אם ראיתי משהו, ואני די בטוחה שהוא תכנן לחטוף אותי אבל בסוף חטף אותך, ואז, כשהוא גילה שאני שמעתי משהו וראיתי את החוטף… טוב, בלילה חזרתי הביתה ממסיבה וה… לא השוטר, האיש השני, הוא הכה אותי וגרר אותי לאוטו…" אני מהנהנת. זה הגיוני.
"יודעת מה? אנחנו נצא מכאן. אנחנו נצליח לברוח"
————–
הם מגיעים אל החדר ונכנסים. "שלום איתמר" אומרת איזבל, "לי ולבלש נועם יש כמה דברים להגיד לך"
איתמר מזדקף בכיסא. "מה קרה? מצאתם אותה?" תקווה מוצתת בפניו.
"אני מצטערת, לא… אבל יש לנו קצה חוט. אתמול נחטפה עוד מישהי. דנה קרמבל. מכיר?" הוא נד בראשו לשלילה. "מצאנו רישום בחדר שלה עם פירוט לידו. היה כתוב שם מתי היא ראתה אותו, מה קרה, ומה היא שמעה בזמן החטיפה. הרישום היה של החוטף. זה היה מאוד משונה, אבל לפי מה שהיה כתוב שם זה היה בגלל שוטר… עוד לא ברור מה קרה.אתה מבין שכל מה שאני אומרת לך מסווג, כן? אני אומרת את זה רק בגלל איך שהתנהגנו ובגלל שאני יודעת מה הרגש שלך כלפיה. בקיצור, אנחנו עורכים חיפוש. נודיע לך אם יהיו איזשהן התקדמויות. אנחנו רוצים שתדע שאנחנו חושבים שיש קשר ואנחנו נעשה הכל כדי לפצח אותו"
"תודה" לוחש איתמר.
————–
"אדוני הבלש" אומר המפקח הצעיר. "האם הגעתם לאיזשהן התפתחויות בנושא החטיפות?" נועם מהנהן. הוא תוהה איך הוא הגיע להיות מפקח בגיל כזה צעיר… הוא שמע סיפורים על גבורתו, כמו כל אחד אחר בתחנה, אבל אף פעם לא הבין את זה.
"יש לנו רישום של חשוד" הוא אומר והמפקח טופח על כתפו, "עבודה טובה נועם! תריץ אותו בהתאמות" נועם מהנהן. "כמובן אדוני, כמובן"