חטופות – פרק שישי

איזבל נכנסת למשרד של המפקח. "אדוני המפקח" היא אומרת בנימת כבוד, "אני חושבת שעלינו על משהו" חיוך עולה על פניו של המפקח. "כן, הבלשית וורן?" היא מהנהנת.
"עשינו התאמה בין הפנים לבין המלאי שלנו," היא אומרת, "אבל הוא לא נמצא שם. הרחבנו את החיפוש והגענו לבתי חולים פסיכיאטרים, כאן זה נהיה מעניין. אמיר כהן, בן עשרים ושבע. נעצר על גניבה לפני שבע שנים. המשפט החליט שהוא לא כשיר לבית כלא ושלח אותו לבית חולים פסיכיאטרי, הוא השתחרר לפני כחצי שנה. לפי העדות, היו איתו עוד שני אנשים וזה היה אונס קבוצתי, אבל אף פעם לא גילו מי היו השניים האחרים. הוא היחיד שנתפס, ואני חושבת שהם ניצלו את המצב שלו. כרגע הוא גר איפה שהוא במדבר. להשיג צו?" המפקח מהנהן.
"רגע… שם המשפחה שלו… כמו של נועם? כהן?" הבלשית מושכת בכתפיה.
"אני מניחה. אבל אתה יודע לכמה אנשים יש את שם המשפחה הזה?" המפקח מושך בכתפיו.
"כן, כמובן. תעדכני אותי בכל דבר נוסף" הבלשית מודה לו ויוצאת מהחדר. אבל מה אם בכל זאת… נועם… הוא נעדר הרבה לאחרונה, חושב המפקח.
————–
אני שומעת את דנה צורחת מהחדר הסמוך, מבינה שתפסו אותה, אבל חסרת אונים. אני לא יכולה לעשות דבר כדי לעזור לה.
הדלת נפתחת והצעיר נכנס. "יופי של תרגיל עשיתן פה" הוא אומר בחיוך שוחר רוע. "אבל באמת חשבת שזה יעבוד?" אני מפנה את פניי הצידה, לא מסוגלת להביט בו. לא, לא חשבתי. אבל זה לא אומר שלא קיוויתי.
"יש בך משהו מיוחד, את יודעת? ואני לא מדבר על היופי יוצא הדופן שלך. משהו בעיניים שלך מרטיט אותי, מותק. את… זה כאילו את פשוט אומרת לי 'אני פה בשבילך, אני השפחה שלך, תיגע בי, בוא נתלכלך'. ואת יודעת מה? אני לא מתנגד" הוא מתקרב אליי בחיוך, ואני מתרחקת. לא שוב… "לא… לא הספיק לך?" אני שואלת. אין לי יותר מה לעשות.
"למה נראה לך? אני מסוגל ליותר ממה שאני נראה, גיבורה שלי, וכשמישהי כמוך פשוט מתחננת לנגיעה… מותק, יפה שלי, אני פשוט זורם" הוא מתיישב מולי. "את יודעת מה? יש לי רעיון. בגלל שאת מיוחדת… מותק, בגלל שאת מיוחדת, אני מוכן להחזיר לך כמו שאת תתני לי. ואני טוב בזה. אני ממש, אבל ממש טוב בזה" הוא מושיט את ידיו, תופס בכתפיי, מושך אותי מהקיר ומשכיב אותי על הרצפה. "תאמיני לי, אנחנו נעשה הכל ביחד" הוא אומר. אני שוכבת על הרצפה. אין לי כוח להתנגד, להתחנן… הוא מתרומם ונשכב מעליי.
"אני לא רוצה שתיגע בי, אני אעשה מה שאתה רוצה, אבל אל תיגע בי" אני אומרת כשאני מבינה לאן זה מוביל. אני שומעת את הצחוק שלו. "אבל אני רוצה, מותק, אני רוצה לגעת בך. אני רוצה להרגיש אותך" הוא אומר ומשתטח מעליי.
אני לא מרגישה כלום חוץ מאת המגע שלו. כלום. כאב. תנועות. ריקנות.
ובסוף זה נגמר. בסוף הוא מרפה. בסוף הוא הולך.
————–
הדלת נפתחת ודנה נזרקת פנימה.
אני מתקדמת מהר ובולמת את נפילתה. "אל תחשבי אפילו לחזור על זה, בת זונה" אומר הפסיכופת וטורק את הדלת.
"את בסדר?" אני שואלת אותה בשקט. "מה הם עשו לך?" היא מרימה את חולצתה עד לקו המותן ואני רואה סימני הצלפות, כנראה של חגורה.
אני לא יודעת מה להגיד, לכן אני פשוט מחבקת אותה. היא בוכה בזרועותיי ואנחנו יושבות ככה, מחובקות במשך כמה דקות. היא ממלמלת משהו, אבל אני לא מצליחה להבין.
"מה?" היא מסתכלת עליי. "אמרתי שעכשיו אני מבינה למה התכוונת, אבל אני לא מבינה למה העדפת לעבור את זה שוב" אני מקבלת את דבריה בשתיקה, מבינה למה היא מתכוונת. "אבל זה לא היה אחד משניהם" היא לוחשת. "זה היה אדם שלישי… הם אמרו שזה מזל, שהוא הגיע בדיוק בזמן…" היא נרדמת בידיי, ואני שמה לב שהיא קודחת מחום. אני משכיבה אותה על הסדין ונותנת לה לישון. באותו רגע אני מרגישה טפטוף בין רגליי.
————–
"כן, תודה" אומרת הבלשית לטלפון ומנתקת. "יש לנו צו!" היא אומרת, "דיוויד, רן ורוברט, אתם באים איתי" הם מתארגנים, מארגנים תחמושת ויוצאים אל החנייה, נכנסים למכונית. הם מתחילים לנסוע אל עבר המדבר.
————–
אני מקבלת את התחבושות מהפסיכופת ולשם שינוי לוקחים אותי אל השירותים. אני מתיישבת בשירותים בהקלה ושמה את התחבושות. כשאני יוצאת אני מבחינה בכך שהפסיכופת הלך ועכשיו הצעיר נמצא שם במקומו. ואז אני שומעת מכות.
————–
הבלשית בועטת בדלת בתנופה ומפילה אתה. "משטרה! לא לזוז!" היא שומעת צעקות, ובקושי מצליחה לזהות קול של בת, דבר שמשמח אותה. הם צדקו. ואז הוא נקטע. הם מתפרשים ברחבי הבית, היא שומעת את העמיתים שלה צועקים שהם מצאו שני חוטפים וילדה אחת נמצאה, קודחת מחום, אבל לא השנייה.
היא נכנסת לחדרים ובודקת אבל אין בהם אף אחד, ובסוף המסדרון מגיעה לשירותים. היא פותחת את הדלת בתנופה ורואה חלון עם סורגים שבורים. היא מסתכלת מהחלון ופיה נפער בתדהמה. הבלש נועם?! היא צועקת שכל מי שפנוי יצא החוצה בשביל לתפוס את החוטף השלישי.
————–
הוא מושך בשערי וגורר אותי החוצה. אור השמש מסנוור אותי. אני מנסה לצעוק, אבל הוא דחף בפי חתיכת בד. אני שומעת צעקות ומבינה בהקלה שמצאו אותנו. שני אנשים רצים החוצה מהדלת, בן ובת, ומכוונים רובה אל הצעיר.
"נועם! עזוב את הילדה!" האישה צועקת. הוא מצמיד אותי אל החזה שלו ומוציא את האולר שבעזרתו חתך את ידי. "אתם מתקרבים עוד צעד אחד ואני משסף לה את הגרון!" הוא צועק, נשמע כאדם מטורף אחוז דיבוק. הפחד והכאב משתקים אותי.
————–
"נועם, אנחנו לא רוצים לפגוע בך, תוריד את האולר!" הבלשית צועקת, "זה נגמר! אין לך מה לעשות, רק להאריך את המעצר!" היא מסתכלת בו, מנסה לחזות את הצעד הבא שלו, אבל זה בלתי אפשרי. לבסוף הוא מוריד את האולר. "קחו!" הוא אומר ודוחף את הילדה הבוכה והחבולה לעברם. ואז הוא לוקח את האולר ותוקע בגרונו.
————–
הדם פורץ במהירות, משפריץ לכל עבר. אני מנסה להתרחק כמה שיותר מהר, אבל הדם כבר מכסה אותי. אימה צרופה ממלאת אותי כשאני קולטת שהוא מת. מרוב הלם אני לא מסוגלת אפילו לחשוב. קשה לי לנשום.
————–
אחת הילדות נמצאת על אלונקה באמבולנס והשנייה יושבת לידה. איזבל וורן מסתכלת עליהן בצער. הן עברו כל כך הרבה… הילדה המסכנה התעלפה מההלם. לפחות היא בסדר עכשיו, ישנה. מדי פעם היא זזה באי נוחות, ואיזבל מצטערת שהיא לא יכולה פשוט להוציא לה את הזיכרונות האלה מהראש. אבל זה לא עובד ככה. מה שהן צריכות עכשיו זה שנים של פסיכולוגים… איזבל לא יכולה להימנע מלחשוב על העבר.
בסופו של דבר האמבולנס חונה בחניון של בית החולים, ועוד לפני שהן מספיקות לצאת ממנו המוני כתבים מציפים את האזור. "תפסתם את החוטפים?", "האם זה נכון שאחד מהם התאבד?", "מה מצב הבנות?" היא לא יודעת מאיפה הם יודעים את כל זה, אבל זה לא משנה.
היא יוצאת ואומרת; "הבנות נמצאו בריאות ושלמות. הצהרה מסודרת תינתן לעיתונות מחר. תודה רבה, אין לי עוד מה להוסיף" הכתבים ממשיכים לשאול שאלות אבל אז מגיעים השוטרים ומרחיקים אותם מהמקום.
————–
"בנות?" אני פוקחת עיניים בהדרגה. מולי עומדת השוטרת שהצילה אותנו. "הגענו, הגיע הזמן ללכת. המשפחות שלכן מחכות, ואתן צריכות לעבור בדיקות" דנה מתחילה לקום לידי.
"תודה" אני לוחשת לשוטרת, והיא מחייכת אליי. אני יוצאת מהאמבולנס באיטיות ובכאב ומסתכלת סביבי. אני נמצאת בחניון קטן. דנה יוצאת אחריי. אנחנו הולכות לעבר המעליות שבקצה החניון.
————–
אני ודנה נפרדות וכל אחת נכנסת לחדר אחר. ההורים שלי יושבים בחדר עם אחי הקטן, מחכים. אני נכנסת והם קמים במהירות ומחבקים אותי. אמא פורצת בבכי ואבא שותק. לא נעים לי שהם מחבקים אותי, אבל אני לא רוצה לעזוב כדי לא להדאיג אותם. אני מרימה את אחי הקטן ונותנת לו נשיקה בלחי.
"איפה… איפה איתמר?" אני שואלת. "הוא בדרך. רק עכשיו הודיעו לו" אמא עונה לי. "אני אוכל לראות אותו?" היא מהנהנת. "תלכי לבקר אותו אחרי שתתקלחי ותאכלי ותעברי בדיקות" אני מנידה את ראשי בהסכמה. "וגם… אלין תוכל לעזור לך עם… מה עברת" אני מהנהנת שוב, אבל אני בכלל לא בטוחה שמישהו יכול לעזור לי.