חטופות – פרק שלישי

-אזהרת תוכן בוגר-
אני שקועה בקהות חושים, לא מבחינה מתי אני חולמת ומתי ערה, חוץ מברגעים בהם הוא מגיע… על ידיי חתכים מעטים מהפעמים בהן ניסיתי להתנגד, אבל הוא טיפל בהם. הוא טיפל בכל דבר שפגוע בי במסירות שאני לא מסוגלת להבין. הרצפה מלוכלכת. אני לא יכולה לקבוע כמה זמן עבר מאז הגעתי לכאן. לפעמים הדלת נפתחת ומונח שם אוכל, ואני בקושי אוכלת, חסרת תיאבון וחסרת תקווה. לא מאפשרים לי ללכת לשירותים, אני משתמשת בסיר שנמצא בקצה החדר.
לפעמים אני רואה את איתמר, מבקש לבוא איתי, ואני דוחה את בקשתו, ואז המציאות מתערבבת בחלום ושוב הוא מגיע… כשממש קשה לי, אני מתעסקת בטבעת. היא מרגיעה אותי.
הדלת נפתחת והאדם המצולק מגיע. אין בידיו אוכל, רק סכין… הוא מתקרב אליי, ואני לא מנסה להתחמק, רק שיגמור עם זה כבר… כעבור כמה שניות בגדיי כבר לא עליי… הוא גורר אותי לסדין שמשמש כמיטתי, וכשהוא מגיע, לצרכים אחרים… הוא מנשק את גופי, ושוב אני מרפה, שוב אני נכנעת…
————–
"אני לא מאמין לו" אומר הבלש נועם.
"לא?" שואלת איזבל, השותפה שלו. "למה? דיברנו גם עם ההורים שלה ועם כל החברים שלהם, וכולם אמרו שהוא היה מתחשב ודאג לה ואהב אותה במידה מדהימה"
"דווקא האנשים הנחמדים הם תמיד הרעים" אומר נועם. "לא ראית אף פעם סרט?" היא מגיבה בהמהום ופונה להסתכל בניירות שעל שולחנה.
"כרגע הוא בהחלט החשוד העיקרי, אבל מצד שני – יכול להיות שאחרי שהם התפצלו מישהו חטף אותה. הכל אפשרי"
"אני בספק. אבל את צודקת, צריך לחשוב על כל האפשרויות. כמה זמן היא כבר נעדרת? שבוע? אם לא מצאנו שום דבר זה אומר שלא חיפשנו טוב. אני מניח שאם היו ראיות בדרכים לבית הן לא נעלמו. תשלחי עוד צוותים לחפש בכל הדרכים מהצומת"
"בסדר" היא אומרת ומחייגת.
————–
אני מנסה להעביר את הזמן במחשבות על איתמר. ידיו החזקות שאוחזות בי, מגינות עליי… אני משחקת בטבעת ותוך כדי חושבת איך שהוא דאג לי, ושאין סיכוי שהוא לא ימצא אותי. עמוק בפנים אני יודעת שלבד אין לו סיכוי, אבל אני מתעלמת מהתחושה כי זה מעניק לי תקווה.
הדלת נפתחת והפסיכופת עומד בפתח. "הבאתי לך אוכל" הוא אומר ומושיט לחם וכוס עם מים מעופשים. אני מפנה את מבטי הצידה, לא רוצה לקבל את האוכל הזה.
"קחי!" הוא פוקד, אבל אני לא נשברת וממשיכה להסתכל הצידה. הוא מתקרב אליי בצעדים כעוסים ודוחף את הלחם לפי. אני יורקת אותו ואז יורקת על פניו. "אתה מפלצת! אני לא צריכה את האוכל שלך!"
הוא מעיף את ידו על לחיי, נותן לי סטירה מטלטלת. הפנים שלי פועמות מכאב, אבל אני מתעלמת. "אל תעזי לדבר אליי ככה, כלבה! את לא יודעת שום דבר עליי, מי את שתקראי לי מפלצת?!"
"מה יש לדעת?! כל אדם שעושה דבר כזה הוא מפלצת!" הוא נותן לי עוד סטירה, ודמעות מתחילות לזרום במורד פניי. בשנייה הבעת פניו מתרככת, כמעט כאילו אכפת לו. "אל תבכי… אל תדאגי, אני אגרום לך להרגיש יותר טוב, את תראי" הוא מניח את הלחם ואת כוס המים בצד ומשכיב אותי בעדינות. אני בוכה בשקט כשהוא פושט את בגדיי ונשכב מעליי. הלוואי שאיתמר היה מלווה אותי… הוא מלטף את לחיי ופותח את מכנסיו, נע מעליי באיטיות. הכל הוא עושה בעדינות, וזה הדבר שהכי כואב לי. כמה החיים כנראה התאכזרו אליו, שהוא נהיה מפלצת.
הוא גומר וקם, סוגר את מכנסיו ומביט בי. הוא מוציא משהו מכיס מכנסיו ומושיט לי. "קחי, קראתי שאת צריכה לקחת את זה, כדי שלא ייקרה כלום" הוא זורק את החבילה הקטנה לידי ויוצא מהחדר, נועל אחריו את הדלת. אני לוקחת את החבילה, פותחת אותה, ומגלה להפתעתי כדורים נגד הריון. אני לוקחת אחד ובולעת אותו בלי מים. אני מניחה את החבילה בצד ושוקעת בשינה טרופה.
————–
"מה קרה?" שואלת דנה. קבוצת שוטרים חסמו את הרחוב הצר בסרטים צהובים והם בודקים את האיזור עם מיכשור מיוחד.
"אנחנו בחקירה" אומר לה אחד השוטרים.
"מה קרה?" היא שואלת בסקרנות.
"אנחנו חושבים שמהאזור הזה נחטפה לפני כמה ימים נערה. היינו אמורים לבוא לתחקר אותך ואת משפחתך בעוד כמה דקות, אבל אם את כבר כאן, האם ראית משהו חשוד, שמעת משהו..?"
דנה מהנהנת. "אני חושבת שכן… לפני כמה ימים, לא זוכרת כמה בדיוק, ראיתי מישהו עומד ברחוב ובוחן את האיזור. הוא נראה ממש מלחיץ והוא בחן אותי אז רצתי הביתה"
"באיזו שעה זה קרה?" הוא שואל, מתעניין.
"אממ… אני חושבת שיחסית מאוחר. חזרתי ממסיבה בערך ב… אממ… אולי חמישה לעשר?" השוטר מהנהן ורושם את הדברים.
"תודה רבה, עזרת לנו מאוד" הוא אומר ופונה ללכת.
"רגע! אתה לא צריך שאני אתאר לך אותו או משהו?" השוטר מניד בראשו לשלילה. "אם נצטרך, אנחנו ניצור איתך קשר. עד אז, תשכחי מזה"
דנה מהנהנת והוא מתרחק ממנה ומתקשר למישהו. כל אותו הזמן הוא מגניב אליה מבטים.
————–
הזמן עובר ואני מנסה להעביר אותו במחשבות, שעונה על הקיר. יש סדר מסוים לדברים; הוא מביא אוכל. עובר זמן. הוא בא. הוא נוגע בי. כדור. שינה. אין לי שום מושג כמה זמן כבר הייתי פה, אבל מתישהו יש שינוי. הדלת נפתחת. אני מרימה את מבטי ומסתכלת בדלת, מצפה לאוכל שלא הגיע כבר זמן רב… גוף נדחף בה, ונופל על הרצפה מולי. אני מסתכלת בו, בעצם, כך אני מגלה, בה. נערה, אולי בגילי, מוטלת על הרצפה. שערה השחור והמבריק מהול בדם ומוטל על פניה. לרגע אני חושבת שאולי היא מתה, אבל אז היא זזה. לחם נזרק אחריה מבעד לדלת, ושתי כוסות מים מונחות שם.
הפסיכופת עומד בדלת ואומר לי; "אני בטוח שתתנהגי יפה" וטורק אותה. אני מתקרבת אל הנערה, הופכת אותה על הגב ומסתכלת בפניה היפהפיות. "את בסדר?" אני שואלת בלחש. היא מהנהנת ועוצמת את עיניה. אני לוקחת את הלחם ובוצעת אותו לשניים, אוכלת חצי ואת השני משאירה לנערה. אני שותה קצת מים, מניחה את הכוס בצד, נשענת על הקיר, עוצמת את עיניי וישנה שינה מלאה בסיוטים.
————–
אני מתעוררת לקול הדלת הנפתחת. "זאת היא?" שואל הפסיכופת.
"כן" עונה קול חדש שאני לא מכירה. "לקח לך זמן" הוא אומר בקול נוקשה ואכזרי ובוחן את הנערה, שבדיוק מתעוררת. אני מסתכלת על האדם שבדלת. אדם צעיר, אולי בן עשרים וחמש עומד שם. "אני אקח לי קצת זמן להכיר אותן, ברשותך" הוא אומר בקול מלא משמעות. "כמובן" עונה הפסיכופת וסוגר את הדלת מאחוריו.
"שלום בנות" הוא אומר ועל פניו מבט מבחיל. אני רואה שהנערה מפחדת, אבל היא נשמעת אמיצה כשהיא אומרת "אתה!" בקול קשה. היא מכירה אותו? "כן, אני" הוא עונה לה בקול חלק. כשאני מסתכלת על הפנים שלה, רואה את הפחד שלה, אני רק רוצה לחבק אותה. ברגע אני מגיעה להחלטה.
"תתחיל איתי" אני אומרת, ועד כמה שאני מבועתת מבפנים, אני לא מוכנה להראות את זה מבחוץ. "או-אה, יש לנו פה גיבורה אני רואה. אבל יש סיבה שהיא כאן" הוא אומר ומסתכל עליי. אני כמעט יכולה להרגיש את מבטו הבוחן על גופי, משייט מעלה ומטה, נעצר על חזי. "אבל, אם להיות מדוייקים, בגללה את כאן, אבל בגלל שאת כאן גם היא כאן" אני לא מבינה למה הוא מתכוון אז אני שותקת.
"אבל את יודעת מה, אני לא אתנגד" הוא אומר, כמעט בציניות. הוא מתקרב ואני פושטת את בגדיי. "אם לא אכפת לך, גיבורה, אני לא כמו החבר שלי. אני לא צריך שתשכבי כמו דג מת בזמן שאני גורם לך ליהנות" פחד מחלחל בי, פחד אמיתי וטהור.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" אני שואלת, קולי נשבר. "אני רוצה שתרדי על הברכיים," הוא אומר ומתחיל לפרט.
"מובן?" הוא שואל ומוציא מכיס מכנסיו אולר. "אם לא תעשי את זה טוב, הסכין עוד יפגוש אותך וגם את החברה שלך" דמעות של זעם, פחד וחוסר אונים עולות בעיניי. ידיו כבר מושטות אליי כשאני מהנהנת ויורדת על ברכיי.