חטופות – פרק שמיני

"אני… הייתי עם איתמר. חגגנו שנה בפארק. בדרך חזרה הביתה… הייתי צריכה להגיע בעשר, ואם הייתי הולכת בדרך הארוכה לא הייתי מגיעה, אז הלכתי בדרך קיצור. באמצע הדרך בערך שמעתי צעדים, אז נלחצתי… התחלתי לרוץ והוא התחיל לרוץ בעקבותיי, ונבהלתי, אז ה… הטלפון נפל לי מהיד… הוא… הוא נלחם בי, ניסיתי לדחוף אותו, באמת, אבל הוא היה חזק… הוא העיף אותי על הצד של הרחוב, ואז… התעלפתי" איזבל מהנהנת באהדה.
"ככה הוא חטף אותך. מה הדבר הבא שאת זוכרת?" היא שואלת.
"אממ… התעוררתי בבגאז' של מכונית. הייתי קשורה וצמאה, אני לא יודעת כמה זמן… בשלב מסוים הוא חנה והוציא אותי מהאוטו. הוא הביא אותי לחדר ונתן לי כוס מים, ואז…" הקול שלי מתחיל להישבר. אני מתחילה להישבר. תהיי חזקה, הם ייכנסו לכלא… "ואז הוא הוציא סכין ואיים עליי. הוא… הוא נישק אותי בכוח ואז הוא הפשי… הוא הפשיט אותי… אני יכולה לש… לשתות, בבקשה?" אני משתנקת. אלין לוחצת את כתפי בעידוד ומגישה לי את כוס המים שמונחת על השולחן מולי. טעם המים מתערבב בטעם הדמעות הטריות שמתחילות לרדת. איזבל דוחפת לעברי חבילת ניירות אף ואני מוציאה אחד ומנגבת את הדמעות.
"את לא חייבת. יש להם הוכחות, את יכולה בזה הרגע להפסיק" אומר לי עורך הדין המבוגר שיושב מעברי. אני מנידה את ראשי בשלילה.
"אני מצטערת, סליחה… אני רוצה לתת את העדות הזאת" אני מגמגמת ואיזבל מוחה על כך בהנפת יד. "זה בסדר. את עברת הרבה, ואני יודעת שזה לא קל לעכל" אני מהנהנת ומניחה את הנייר על השולחן. איזבל יושבת מולי מעבר לשולחן, אלין לידי, עורך הדין הקירח מצדי השני ועל השולחן מכשיר הקלטה קטן.
"הוא היה בא הרבה… לפעמים הוא הביא לי אוכל או מים… הם לא נתנו לי ללכת לשירותים. מה שהיה הכי מוזר… הוא חשב שהוא עוזר לי, והוא טיפל בי בעדינות… אני לא מצדיקה אותו או משהו כזה, ממש לא! זה פשוט… זה היה כל כך מוזר… ואז השוטר הגיע…" אני רואה איך איזבל מתכווצת באופן כמעט בלתי מורגש. זה כנראה קשה כשמישהו שסמכת עליו מתגלה כצבוע. "והוא רצה דברים… אחרים. רציתי למות. כאב לי, נגעלתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום" כולם סביבי מהנהנים כאילו הם מבינים, אבל הם לא. פשוט לא. איך הם יכולים… להבין? אני לוקחת את כוס המים ושותה באטיות, מנסה לבלוע את הגוש שמתהווה לי בגרון. אני לא יכולה יותר. אני פשוט לא יכולה. אני קמה, עוקפת את השולחן ויוצאת מהחדר בריצה. אני נכנסת למעלית, מתנשפת. הראש שלי פועם חזק, כל כך חזק… אני עולה לקומה העליונה, לקומה השנייה. אני יוצאת, פניי רטובים לגמרי מדמעות, ואני פונה אל עבר המדרגות המובילות לגג. כמה אנשים מנסים לעצור אותי, לשאול מה קרה, אם אני בסדר, אבל אני מתעלמת. אני עולה בריצה במדרגות. כואב לי באגן, אבל אני לא נותנת לעצמי לעצור. אני לא מסוגלת יותר. הלב שלי כואב כל כך… אני מעדיפה לעקור אותו מאשר לסבול עוד את הכאב הזה.
אני מגיעה לקצה הגג. אני נעמדת, מרגישה את הרוח צולפת בשערי בפראות, שורקת באוזני, מאתגרת אותי ליפול. דוחפת אותי עוד צעד קדימה. ועוד אחד. אני נושמת עמוק. תרגעי… תרגעי… אני מחזירה את הרגל לאחור.
"דניאל! דניאל, תעצרי!" אני מסתובבת להביט באלין שהופיעה פתאום מאחוריי.
ומחליקה.
הגוף שלי חסר משקל פתאום.
אני לא מצליחה לעצור את זרועותיי מלהיפתח לצדדים.
חופש. רוגע. אוויר. קר לי.
לשנייה אחת אני מחייכת.
לשנייה אחת טוב לי.
אבל שנייה אחר כך… גופי פוגע בקרקע בעוצמה. אני מרגישה כל עצם בגופי כאילו שקלו טון. כאב חד עובר בי, כל כך חד שקשה לי לנשום. אז אני לא נושמת.