חטופות – פרק שני

-אזהרת תוכן בוגר-

אני מתעוררת במקום קטן וצפוף, פי סתום בבד וידיי כפותות מאחורי גבי. לפי הרעשים החזקים ותנועות ההיטלטלות אני מבינה שאני בתא מטען של מכונית. הראש שלי כואב, ואני שומעת בתוכו הלמות. הגרון שלי יבש והשרירים שלי תפוסים. אני לא יודעת כמה זמן עובר כשאני שוכבת ככה, אבל בסופו של דבר אני נכנעת ונותנת לדמעות לפרוץ.
————–
"תסביר לי שוב" אומר הבלש ונשען קדימה על השולחן. "אתה אומר שחגגתם שנה יחד בדייט בפארק, הלכתם בחזרה הביתה והתפצלתם. עכשיו תגיד לי, מה עשיתם בפארק במשך שעה?"
איתמר מביט בו, מבט שבור בעיניו. "אני… אני לא מבין איך זה קשור… שתינו לימונדה, דיברנו, התנשקנו, הבאנו אחד לשני מתנות… אבל איך זה יעזור למצוא אותה?"
"תראה, ילד. במשך שעה הייתם בפארק. אתה האחרון שראה אותה" איתמר מביט בו באי אמון. "בוא אני אספר לך תאוריה נחמדה. אתם ישבתם בפארק, צחקתם, שתיתם, מה שבא לכם. התחלתם להתנשק, אבל היא לא זרמה. נמאס לך שדוחים אותך כל הזמן, אז רצית יותר. זה מובן. אבל במקום לעזוב, רצית עוד. דרשת עוד!" נימת קולו מתחזקת מרגע לרגע, ובעיניו של איתמר עולות דמעות. "לא הספיקו לך רק נשיקות, מיצית את זה כבר. הבעיה היחידה היא שהיית צריך להעלים ראיות. ואיך בדיוק עשית את זה? הא? בוא ספר לי"
"זה לא נכון!" קולו של איתמר נשבר. "אנחנו כמעט הגענו ליותר מנשיקות, אבל הפסקתי את זה! אני בחיים לא אכריח אותה לעשות משהו כזה!" דמעות כבר זולגות על פניו ללא הרף.
"אני לא מאמין לך" קולו של הבלש שקט אבל רווי ארסיות. "טוב, אני סיימתי לעכשיו. אתה הולך לתא"
————–
המכונית נעצרת, הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת צעדים. המכסה של תא המטען נפתח ואור שמש מסנוור אותי. אדם עם מראה מחריד תופס את ידיי בגסות ומושך אותי אל מחוץ לאוטו. אני יוצאת אל נוף מדברי וחם. הוא מוציא לי את הבד מהפה אבל לא משחרר לי את הידיים. השרירים שלי תפוסים לאחר כל הזמן שישבתי מכופפת בתא המטען, וקשה לי ללכת.
"לאן אתה לוקח אותי?" אני מנסה לשאול, אבל קולי אינו שלי – רק חרחורים יוצאים מגרוני הדואב. האיש מתעלם וממשיך ללכת, דוחף אותי לפניו.
אנחנו נכנסים לבית קטן ונטוש, והוא זורק אותי אל תוך אחד החדרים. הוא נועל את הדלת והולך לחדר אחר. אני מחכה, לא יודעת מה לעשות, וכעבור כמה דקות הוא חוזר עם כוס.
"תשתי" הוא אומר, מושיט לי את הכוס. אני לא מספיקה לחשוב מה זה יכול להיות, אני פשוט גומעת את הנוזל המעופש בשקיקה, אפילו שכל לגימה מכאיבה לגרוני. אני מסיימת לשתות ומניחה את הכוס.
"עכשיו כשסיימת…" הוא אומר, קולו מעביר בי צמרמורת, "הגיע תורי…" הוא מוציא סכין מאחורי הגב. אני נלחצת, מנסה להידחק כמה שיותר אל הקיר, רגליי בועטות ברצפה, אבל אין לי לאן לברוח. "אין לך למה להתנגד" הוא אומר ומנופף בסכין באיום. חיוך עולה על פניו, פניו של הפסיכופת. הוא מתקרב ואני יכולה להרגיש את הבל פיו החם על פניי.
"אל תעשה את זה… אתה יודע שבסוף יימצאו אותך, אל תהרוס לעצמך את החיים… אם תשחרר אותי אני לא אגיד לאף אחד" אני מנסה להישמע רגועה וסמכותית, אבל דמעות של פחד כבר מתחילות לבצבץ בעיניי.
"כמה שאת יפה…" הוא אומר, מלטף את לחיי, והתנועה מעבירה בי חלחלה. "אל תבכי. אני לא אכאיב לך. את תאהבי את זה" הוא מנגב את דמעותיי, ואז תופס בשערי ומצמיד את שפתיו לשפתיי. לשונו נדחקת אל פי, ואני מנסה להתנגד, צועקת, נושכת את שפתיו, אבל זה לא עוזר. האימה משתלטת עליי כשהוא מוריד את בגדיי. אני מאבדת כל תקווה, כאב מטלטל עובר בי, ומשהו בתוכי נשבר. מחשבותיי מתעופפות ואני שוכבת שם חסרת אונים, מתפללת שזה יסתיים.