חיי מרגלים = פרק 3

"אתן יכולות לקנא אם אתן רוצות.." הוא אמר להן בקול סקסי.
הוא חיבק אותי.
"הו, גאד…" אמרתי ביאוש ורק אז שמתי לב שהוא עדיין מ-מחבק אותי…
הבנות לא האמינו למה שהן רואות והלכו משם ברקיעות רגליים ובפה פעור.
"מ-מ-מה אתה עושה?!?" גמגמתי כשהעפתי אותו ממני.
"מנסה להעיף אותן ממנו.." אמר והרפה את החיבוק שלו.
"אתה מוכן להפסיק עם הדבר הזה בבקשה!? אני לא רוצה שיחשבו שיש לי כל קשר אליך…" אמרתי לו והרחקתי מעט את השולחן שלי משלו.
לפתע הבחנתי שהכיתה נהיית ריקה.
"רגע! מה יש עכשיו!?" הוצאתי את המערכת מהתיק אבל היא נקרעה לי כי היא נתפסה ברוכסן.
"שיט!" צעקתי וניסיתי לראות אולי השעה של עכשיו עדיין שלמה.
היא לא הייתה שלמה.
"מה אני יעשה עכשיו…?" לא ידעתי מה לעשות.
"היי! את הילדה החדשה נכון?!" שמעתי נערה מגיחה מהדלת אלינו.
"כן.." חייכתי.
היא הייתה נמוכה ממני במקצת ובעלת שער שחור ועיניים בצבע תכלת.
אה נכון.. יש לה פוני בובה.
"את בכיתה הזאת, נכון?" היא שאלה אותי בחיוך.
"כן…" עניתי.
"יופי! רוצה להיות חברות?!" היא שאלה אותי.
היא נראית לי בדיוק כמו החברה האידאלית שיש לכל אחת.
"למה לא.איך קוראים לך?" חייכתי.
"אני סיגל!" היא חייכה חזרה.
"מגניב.. אני לולה.." אמרתי לה.
"אני רוצה להיות חברה שלך…" אמרה לה.
"אבל בתנאי אחד.." הוספתי.
"תני לי להיות איתך בכל המערכה.. כי אין לי מושג איפה כל דבר!" ביקשתי ממנה.
היא רק חייכה ולקחתי את זה ככן.
"אז מה יש עכשיו?" שאלתי אותה.
"ספורט. בואי." היא אמרה לי כשמשכה אותי החוצה מהכיתה.
רצנו לחדר הלבשה כשאני מסתכלת מהחלון על שתי קבוצות שעומדות אחת מול השניה.
לקבוצה אחת היה חולצה ירוקה ולשניה כתומה.
ידעתי שקרה משהו שהוביל לוויכוח ועכשיו הם מתווכחים עליו.
אם אתם שואלים אותי, לא זמן טוב.
"אוקיי.. תתלבשי, אני יחכה לך במגרש." היא מסרה לידי חולצה בצבע ירוק.
הייתי מסוקרנת מדי בשביל להתלבש בעצמי.
וידאתי שאין אף אחד בתא הלבשה.
ואז לחצתי על השעון שלי וצילמתי את החולצה הירוקה.
ואז כשלחצתי על הכפתור האמצעי בשעון לבשתי מכנסים לבנות עד הברכיים, חולצת טריקו לבנה, ומעל החולצת טריקו לבשתי את הגופייה הירוקה של הקבוצה שלי.
יצאתי במהירות ואפילו צמצמתי את הפער ביני לבין סיגל והמשכתי לרוץ לידה.
"הי! כבר סיימת להתלבש!? וואוו את מהירה!" היא אמרה לי בחיוך והמשיכה לרוץ לקבוצה שלנו.
נעמדנו מאחורה.
"את טובה בספורט?" היא שאלה אותי בלחש.
"בערך.. למה?" שאלתי.
לפתע יד תפחה על כתפי.
ומהאינסטינקט שלי תפסתי את היד הזאת העפתי את הבן אדם וריתקתי אותו לריצפה.
"אווץ'..?" זה היה אדם.
"אופס! סליחה.."עזרתי לו לקום.
"זה בסדר…" הוא ניער את החולצה שלו.
חולצה כתומה.
"זה מה שאתם עושים לאנשים שלנו?! זהו זה! עכשיו הכרזתם מלחמה!" שמעתי את אחת מהכתומים מתקרב לכיווננו וצועק.
"זה לא היה בכוונה…" אמרתי לאותו אדם.
"ב-אמת?! לדעת אבא שלי, שהוא בלש פרטי, לך יש אינטרס וכוונה ושלא לדבר על מטרה!" הוא צעק עליי.
"פרט נמק והסבר!" צעקתי עליו.
"האינטרס שלך זה להפחית את הכמות של הקבוצה שלנו בשביל לנצח.. הכוונה זה להרוס לאדם את העצמות והמטרה זה לנצח!" הוא חייך חיוך מנצח.
"אתה חושב שאם המטרה שלי זה לנצח האינטרס היחיד שלי זה להוציא את הקפטן שלכם. שזה בטוח אתה.. הכוונה שלי תהיה לעשות לך מכה קצת יותר גדולה ממה שעשיתי לאדם כדי שלא תוכל להשתתף במשחק בכלל, והמטרה זה לא לנצח אלא להיות הזאת שמוציאה אנשים מהקבוצה.. כנראה שלא למדת טוב את החומר…" חייכתי אליו חיוך מנצח.
אחרי שתיקנתי אותו בהכל, כולם התבוננו בי בהלם.
"מאיפה את יודעת את כל זה?!" סיגל לחשה לי באוזן.
"ידע כללי?" ניסיתי לתרץ את הידע שלי בנושא.
"וואוו… איזה סדרות את רואה?!" היא שאלה אותי בחיוך.
"מה את משחקת אותה?! אנחנו עדיין ננצח אתכם!!" אחד מהכתומים צעק.
ואז התחילה מריבת צעקות בין הקבוצות.
"סטופ! סטופ! סטופ!" שמעתי את המורה מגיחה מהכניסה למגרש.
כולם שתקו.
חוץ מאחד.- אותו אחד שניצחתי בוויכוח.
"סטופ!" היא עשתה לו תנועת עצור מול הפנים.
"אבל המורה.."
"סטופ!"
"אב-"
"סטופ!"
"רג-"
"סטופ!!" היא צעקה עליו כבר.
הוא שתק סוף סוף.
"עכשיו.. סיגל, תסבירי לי מה קרה פה?" המורה פנתה לסיגל.
"הם הכריזו על מלחמה איתנו.." היא הסבירה בקצרה.
"אוקיי.. מחר פה במגרש… כל סוגי הספורט, 3 נציגים בלבד!" המורה הכריזה.
"מה!?" שמעתי את סיגל.
"מה הבעיה ב-3?" שאלתי את סיגל.
"בואי נגיד שמאז שאת הצטרפת יש לנו.. תלמידה אחת שיודעת טוב ספורט."
הבנתי את המסר שלה.
התבוננתי על הקבוצה שלי.
מחפשת אחר מישהו שיראה כאילו הוא טוב בספורט.
כולם התבוננו בי בציפייה.

ההמשך יבוא..