חלומות חדשים מונחים על שולחן העבודה- פרק 1

פרק 1
אֲבִיטַל וְחוֹרֵשׁ יָצְאוּ לַטִּיּוּל בַּגַּן, הָיָה זֶה יוֹם חַמְסִין יַחֲסִית לִימֵי הָאָבִיב הַהֲפַכְפַּכִים וְהַמְּשֻׁבָּשִׁים שֶׁל הָאָבִיב הַיִּשְׂרְאֵלִי הַטִּיפּוּסִי וְהֵם הֶחְלִיטוּ לנצלו כְּדֵי לִנְשֹׁם אֲוִיר בַּחוּץ. אֲבִיטַל עָמְדָה לָלֶדֶת בְּכָל יוֹם, וְחוֹרֵשׁ הָיָה טִפָּה בַּלַּחַץ מִכָּךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ שישייה.
" חוֹרֵשׁ, אֲנִי מִתְרַגֶּשֶׁת. אֲנִי עוֹמֶדֶת לָלֶדֶת בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מְחַכֶּה כְּבָר לְהַכִּיר אֶת השישייה שֶׁבַּדֶּרֶךְ." אֲבִיטַל צִיְּנָה בְּחִיּוּךְ. חֹרֶשׁ נִסָּה לְחַיֵּךְ אֵלֶיהָ אַךְ הוּא לֹא מַמָּשׁ הִצְלִיחַ. הוּא הִבִּיט בָּהּ בַּמַּבָּט קָשׁוּחַ.
" גַּם אֲנִי. אֶת קוֹלֶטֶת? תִּהְיֶה לָנוּ שישייה! הֵי, אֶת מַקְשִׁיבָה לִי! כַּדּוּר הָאָרֶץ קוֹרֵא לַאֲבִיטַל לַחֲזֹר הִנֵּה." חוֹרֵשׁ נִעֵר אוֹתָהּ מִמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ, אַךְ הִיא לֹא הִבְחִינָה בְּזֶה כְּלָל. אֲבִיטַל נִתְקְפָה סְחַרְחֹרֶת וְהִתְחִילָה לְהַרְגִּישׁ לֹא טוֹב.
" אִיֵּי, תַּעַצְרִי רֶגַע! אֶת לֹא יְכוֹלָה לְהַמְשִׁיךְ בַּטִּיּוּל שֶׁלָּנוּ, בּוֹאִי נַחֲזֹר הַבַּיְתָה. אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁלָּךְ לָלֶדֶת אֶת השישייה. בּוֹאִי תִּתְנִי לִי אֶת הַיָּד שֶׁלָּךְ וְנִתְקַדֵּם לֶעָבָר הַבַּיִת." הֵעִיר לָהּ חוֹרֵשׁ. אֲבִיטַל אָחֲזָה בְּיָדוֹ וְהִתְחִילָה לָלֶכֶת עַל הַשְּׁבִיל בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ לַכִּוּוּן הַבַּיִת.
" חוֹרֵשׁ, בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה. אוּלַי תַּקְנֶה לִשְׁנֵינוּ גְּלִידַת תּוּת." בִּקְּשָׁה אֲבִיטַל מִמֶּנּוּ, חוֹרֵשׁ נַעֲנֶה לְבַקָּשָׁתָהּ.
" בִּקַּשְׁתְּ גְּלִידַת תּוּת, אָז אַקְנֶה לִשְׁנֵינוּ גְּלִידַת תּוּת." עָנָה חוֹרֵשׁ בַּחִיּוּב וְהַשְּׁנִיִּים הִתְקַדְּמוּ לֶעָבָר הגלידרייה הַסְּמוּכָה.
" אֵיזֶה טָעִים, נו תַּקְנֶה לִי וְלֵךְ גְּלִידַת תּוּת, מָה קוֹרֶה אַתָּה יָשַׁן בַּעֲמִידָה? הִבְטַחְתָּ לִי אָז לֵךְ וְתַקְנֶה גְּלִידַת תּוּת." זירזה אוֹתוֹ אֲבִיטַל, הִיא דָּחֲפָה אוֹתוֹ לֶעָבָר הגלידריה. " מָה יֵשׁ לֵךְ? תִּכָּנֵס כְּבָר! לָמָּה אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ נֵר? לֵךְ וְתַקְנֶה לָנוּ גְּלִידָה!" האיצה בּוֹ אֲבִיטַל, חוֹרֵשׁ הִתְקָרֵב לַמּוֹכֶרֶת וּבִקֵּשׁ שֶׁתְּמַלֵּא שֵׁנִי גביעי גְּלִידַת תּוּת לוֹ וְלַאֲבִיטַל. אֲבִיטַל הִתְקָרְבָה אֶל הַשֻּׁלְחָן שֶׁבּוֹ נִמְצָא חוֹרֵשׁ וְיִשְׁבֶּה עַל הַכִּסֵּא עַל יָדוֹ. חוֹרֵשׁ לִקֵּק אֶת הַגְּלִידָה בַּדְּמָמָה, אֲבִיטַל הִתְבּוֹנְנָה בּוֹ בְּעוֹדָהּ מְלַקֶּקֶת אֶת הַגְּלִידָה בְּחֵשֶׁק רַב.
חוֹרֵשׁ נָתַן בָּהּ מַבָּט תָּמֵהַּ, " לָמָּה אֶת מִסְתַּכֶּלֶת עליי? מָה יֵשׁ, יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בַּפַּרְצוּף שֶׁנִּרְאֶה בִּשְׁבִילְךָ לֹא בְּסֵדֶר?" הוּא שָׁאַל אוֹתָהּ בפליאה. אֲבִיטַל בָּלְעָה אֶת הָעֶלְבּוֹן בַּשֶּׁקֶט וְלֹא הֵגִיבָה אֵלָיו.
"" לָמָּה אֶת שְׁקֵטָה? קָרָה מַשֶּׁהוּ? הֶעֱלַבְתִּי אוֹתְךָ?" שָׁאַל אוֹתָהּ חוֹרֵשׁ שׁוּב. אֲבִיטַל לֹא עָנְתָה לוֹ וְהִמְשִׁיכָה בְּשֶׁלָּהּ.
" כְּלוּם, הֶעֱלַבְתָּ אוֹתִי, אָז עַכְשָׁו אַל תְּדַבֵּר אִתִּי עַל שׁוּם דְּבַר. הַאִם זֶה בָּרוּר לָךְ?" הִיא הֵסִיטָה מַבָּט הַצֵּידָה וְלֹא הֶחְזִירָה אֶת מַבָּטָהּ לְעֶבְרוֹ.
" מָה אָמַרְתִּי בְּסַךְ הַכֹּל? שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ לָמָּה אֶת מִסְתַּכֶּלֶת עליי בְּכָזֶה מַבָּט., נֶעֱלַבְתָּ מִמֶּנִּי?" הֵשִׁיב חוֹרֵשׁ בַּתִּסְכּוּל.
" תִּשְׁאַל אֶת עַצְמְךָ לָמָּה. אֵין לֵךְ מָה לְהַגִּיד עַל כָּךְ? אָז אֵין לָנוּ עַל מָה לַדָּבָר." סִכְּמָה אֲבִיטַל בָּעֶצֶב.
" לֹא יוֹדֵעַ. אֲנִי לֹא מֵבִין לָמָּה נֶעֱלַבְתָּ. לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דַּבֵּר. לֹא אָמַרְתִּי שׁוּם דַּבֵּר אָז אֲנִי לֹא לוֹקֵחַ אֶת הָאַחֲרָיוּת עַל כָּךְ שֶׁנֶּעֱלַבְתָּ מִמֶּנִּי!" הִתְרַגֵּז עָלֶיהָ חוֹרֵשׁ.
אֲבִיטַל רַק הִסְתַּכְּלָה עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ עַל הַבֶּטֶן. הִיא הִרְגִּישָׁה כְּאֵבִים עַזִּים אַךְ לֹא הִתְיַחֲסָה אֲלֵיהֶם בָּרְצִינוּת. הַסְּחַרְחֹרוֹת תָּקְפוּ אוֹתָהּ מְחַדֵּשׁ, וְהִיא הֵחֵלָּה לָחוּשׁ מוּזָר בְּכָל הַגּוּף.
" חוֹרֵשׁ, נִרְאֶה לִי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לָלֶדֶת! תַּעֲזֹר לִי, המיים עוֹמְדִים לָרֶדֶת!" אֲבִיטַל נִבְהֲלָה, חוֹרֵשׁ קָם מִן הַכִּסֵּא וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ כְּדֵי לִתְמֹךְ בָּהּ וְלַעֲזֹר לָהּ לָלֶכֶת.
" לְאַט לְאַט. תִּהְיִי רְגוּעָה. תְּנִי לִי אֶת יָד יָמִין שֶׁלָּךְ. לֹא אֲבִיטַל, יָד יָמִין! אויש, שֶׁאֱלֹהִים יַעֲזֹר לִי עִם הַבַּחוּרָה הַזֹּאת שֶׁלֹּא מִבִּינָה עִבְרִית." חוֹרֵשׁ נִסָּה לִהְיוֹת סַבְלָנִי אִתָּהּ אֲבָל אֲבִיטַל פָּשׁוּט לֹא שִּׁתְּפָה פְּעֻלָּה אִתּוֹ. " יֵשׁ מַדְרֵגָה בַּדֶּרֶךְ, תִּזְהֲרִי. אֲבִיטַל תֵּרָגְעִי! אֶת בְּסֵדֶר, תְּנִי לִי אֶת יָד יָמִין שֶׁלָּךְ. תִּנְשְׁמִי עָמֹק אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לַבַּיִת עוֹד כַּמָּה צְעַדִים וַאֲנַחְנוּ מַגִּיעִים." הִרְגִּיעַ אוֹתָהּ אַךְ אֲבִיטַל הָיְתָה בַּלַּחַץ.
" חוֹרֵשׁ, מָה אִם אֲנִי אֵלֵד בָּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ וְכָל הָאֲנָשִׁים יִסְתַּכְּלוּ עליי? לֹא רוֹצָה! אֲנִי עוֹמֶדֶת לָלֶדֶת! אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁיּוֹרְדִים לִי הַמַּיִם! " אָמְרָה אֲבִיטַל לַחוֹרֵשׁ בְּפַחַד. חוֹרֵשׁ לֹא הִתְיַחֵס אֵלֶיהָ בָּרְצִינוּת.
" אֲבִיטַל, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְנוּ לְבֵית הַחוֹלִים, זֶה הָיָה מָתַי שֶׁהוֹדַעְתָּ לִי בַּנַּיָּד שֶׁיּוֹרְדִים לֵךְ המיים, וְאָמְרוּ לַנּוּ שֶׁאֶת לֹא יוֹלֶדֶת. נֵלֵךְ סָתַם לְשַׁעֲרֵי צֶדֶק?" הוֹסִיף חוֹרֵשׁ בַּהִגָּיוֹן.
"אוקיי בּוֹא נֵלֵךְ. אֲנִי סָתַם לַחוֹצֶה בִּגְלַל הַלֵּדָה. כָּל כָּךְ מַלְהִיב אוֹתִי שֶׁאֲנִי אֵלֵד שישייה וּבְכָל זֹאת זֶה לֹא נִרְאֶה לִי מוּבָן מֵאֵלָיו." הִרְגִּיעָה אוֹתוֹ אֲבִיטַל.
" אֲנִי מַזְכִּיר לֵךְ שֶׁכָּל יוֹם אֶת עוֹמֶדֶת לָלֶדֶת, וְיֵשׁ לִי תְּחוּשָׁה שֶׁאֶת סְתָם מַלְחִיצָה אֶת עַצְמֵךְ. תִּהְיִי רְגוּעָה וּתְנַסִּי לְחָשׁוּב חִיּוּבִי. זֶה לֹא תּוֹרָה מִסִּינַי. " חוֹרֵשׁ הִרְגִּיעַ אוֹתָהּ וְתָמַךְ בזרועה כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בָּאִטִּיּוּת בִּגְלַל הַהֵרָיוֹן.
אוֹי, כְּבָר קָשֶׁה לִי לָלֶכֶת. אֲנִי לֹא יְכוֹלָה! יֵשׁ לִי כְּאֵבִים עַזִּים! בְּבַקָּשָׁה בּוֹא נִמְהָר!" אֲבִיטַל בִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ לְהִזְדָּרֵז כִּי הִיא מַרְגִּישָׁה לֹא טוֹב.
*
יובל ותמיר נכנסו לאינטרנט כדי לחפש עגלה לשישייה, הם לא ידעו איזו עגלה בדיוק מותאמת לשישייה.
" תזכיר לי מה אנחנו מחפשים בדיוק? איזו עגלה מותאמת לשישייה! אני כבר משתגעת, מה זה אביטל וחורש נסעו לטיול שנתי או מה?" התרגזה יובל.
" תכתבי עגלה לשישייה , וואו , תראו את העגלה הזאת ממש יפה! כתוב פה שהיא מיועדת לשישייה. יש אותה כמעט בכל צבעים. למעט הצבע ירוק. מה את אומרת?" שאל אותה תמיר בהתלהבות.
" כן , נראה לי יפה העגלה הזאת , נראה לי שנזמין אותה, אבל לא בצבע כחול, כדאי בצבע צהוב –חום. אני יותר אוהבת את העגלות עם הסלקלים לתינוקות. אנחנו לא יודעים מה אביטל תלד." התלהבה יובל.
" נכון , אנחנו לא יודעים , נראה לי שהיא תלד שלושה בנים ושלוש בנות. וואו, בואי נזמין את העגלה הכחולה- חומה הזאת, אוקיי? סיכמנו?" חתם תמיר והקליק על העגלה הכחולה –חומה הזאת עם ששת הסלקלים.
" סיכמנו. מעולה. תמיר , נראה לי דופקים בדלת. נדמה לי שאלה אביטל וחורש. הם סוף סוף הגיעו." הודיעה יובל בצער. תמיר קם ממקומו והלך לפתוח את הדלת לאביטל ולחורש.
" שלום להורים הצעירים , איפה הייתם כל הזמן הזה? אני ויובל הזמנו לכם עגלה המותאמת בדיוק לשישייה, עגלה בצבע חום-כחול עם ששת סלקלים. רוצים לראות?" אמר תמיר בשמחה. חורש החזיק בידה של אביטל.
" וואו, תראה חורש! איזו עגלה יפה! עם שישה סלקלים. אני אוהבת! וכמה זה עולה בסך הכול?" שאלה אביטל בהתרגשות.
" זה עולה בסביבות החמש מאות ועשרים, עגלה בדיוק מותאמת לשישייה , וגם שישה סלקלים. הייתי ממליץ לך בחום לקנות אותה באינטרנט!" אישר תמיר ויובל הסתכלה עליו בחיוך.
" כן? ומה עם העניין הבטיחות? איפה תעודת האחריות על זה? מה אם זה יישבר? אני לא אקח את זה לתיקון! אני כבר מודיע מראש לך!" אמר חורש והרים את קולו על אביטל.
" חורש, תפסיק עם התפרצויות הזעם שלך! זה בשביל השישייה העומדת בדרך. לא בשבילך. אני משלמת על קניית העגלה מכספי הרב! מה חשבת , שזה בחינם?" ענתה אביטל בציניות. פניו של חורש האדימו כסלק אדום.
" זה לא אולי לא בטיחותי עבור השישייה שלנו? אנחנו לא יודעים האם זה נובע מרמאות, כי יש רמאים היכולים למכור עגלות מזויפות." התרגז עליה חורש.
" אדון חורש, לא בכל מקום מרמים אנשים כשקונים מוצרים דרך האינטרנט, תפסיק עם הלחץ שלך וזהו. אני גם לא שואלת אותך מה לקנות, אני קונה את העגלה הזאת ויהי מה!" התעקשה אביטל.
" אני חושב על השישייה שבדרך , לא על עצמי. זה לא נראה לי בטיחותי למכור דברים דרך האינטרנט. אביטל , את לא קונה את העגלה הזאת ובזה סיימנו את הוויכוח. סוף פסוק." ביטל חורש את התלהבותה של אביטל.
" אני כן קונה את העגלה הזאת , אני קובעת. אלה השישייה שלי, אני כאן המחליטה . לא אתה." ענתה אביטל בנחישות.
" טוב, שתהיי בריאה. תקני את העגלה הזאת וזהו. אין לי כוח להתווכח איתך היום. את סתם עצבנית." חתם חורש והלך לכיוון חדרו כדי לנוח. הוא הרגיש שהראש כמעט מתפוצץ מהלחץ שמפעילה עליו אביטל.
הוא התיישב על המיטה הזוגית ולא הוסיף לדבר.