חתכים -הקדמה-

את לא בחרת בזה, הבדידות נכפתה עלייך. נולדת לאם ואב שיכלו להביא רק אותך לעולם.
את מגיעה לביתך ואת לבד. אוכלת ארוחת צהריים ואת לבד. מכינה שיעורי בית ואת לבד. רואה טלוויזיה ואת לבד.
חותכת ורידים, ואת לבד.
זו לא אשמתך.. את לא זאת שגרמה לזה לקרות..
אבל אני.. יש לי את האפשרות לשבת מחוץ לחדר הסגור שלי שאם פותחים קצת את החלון הוא נראה נורמלי, קיר אחד צבוע בסגול עם פרחים על הארון והמון פוסטרים מפוזרים.
אבל אני החלטתי להיות לבד. להגיע לביתי ולהיות לבד. לאכול ארוחת צהריים ולהיות לבד. להכין שיעורי בית ולהיות לבד. לראות טלוויזיה ולהיות לבד.
לחתוך ורידים, ולהיות לבד.
אז למה אני בוכה אם אני בחרתי בגורלי?
לולא הטלוויזיה שלי, לולא המכשירים הטכנולוגיים שבזכותם הכרתי את האדם היחיד שיכול להרגיע אותי כשאני רק רוצה לצרוח, הייתי מתמוטטת כבר. כי באמת איך אדם יכול לעבור כל כך הרבה קשיים בעודו מרגיש לבד? אז יש לי כל כך הרבה חברות, אבל יש לי רק אדם אחד.
ואני מפחדת.. מה אם הוא מרגיש אחרת? הוא תמיד אומר לי שהוא אוהב אותי, כמובן שהוא מתכוון בתור ידידת נפש. אבל מה אם אני כלום? אני לא יודעת באמת.. אני תמיד אומרת לו שהוא משקר.. לפעמים הוא גם מתעצבן על העובדה שאני אומרת את זה. הוא תמיד מנסה להסביר לי שזה לא נכון, שגם אני היחידה שהוא מספר לה הכול ושהוא באמת אוהב אותי.
אני עדיין לא מאמינה שמישהו יאהב אותי. אך בכל זאת אני כל כך אוהבת אותו, שוב, בתור ידיד.
רק הוא, וחברה אחת יודעים על העובדה שחתכתי ושאני מסוגלת לעשות זאת שוב, היא יודעת כי היא בעצמה כזאת, הוא יודע כי סיפרתי לו ברגע משבר, והייתי צריכה עזרה.
למרות שהוא נותן לי את מירב תשומת ליבו, אני מרגישה כפרט קטן ושולי בחייו והוא אינו צריך אותי בכלל. וכרגע, בדיוק עכשיו, כשהוא לא שולח לי הודעה, וכרגע, בדיוק עכשיו, כשאני ממרחק של אלפית השניה מלהישבר, הוא לא כאן.