טורי פרק 9

"הרעיון יפה, אבל איזה עבודה את חושבת שהם יכולים להציע לך?" אמר כאילו הוא מפקפק ביכולותיי.
"אני לא יודעת, אולי ברמנית, מנקה, זמרת…"
"זמרת? זה יכול להיות רעיון טוב, אבל אני אצטרך לשמוע אותך שרה קודם."
שרתי כמה שירים, הוא ניסה להצטרף אליי כמה פעמים.
"את שרה טוב. לא ציפיתי לזה." אמר וצחק. זרקתי עליו את הכרית. התחלנו לצחוק בקול.
"את יודעת, לא הייתי חולם אפילו שהחלום שלך הוא להיות זמרת." אמר בזמן שניסה לדמיין את זה.
"זה לא החלום שלי. אני לא רוצה להיות מפורסמת כשאהיה גדולה. מפחיד אותי לחשוב שאנשים שאני לא מכירה עוקבים אחריי ויודעים כל דבר קטן בחיים שלי. אין רגע אחד של פרטיות. זה רק עד שאוכל להשיג עבודה נורמלית."
היו כמה רגעים של שקט, פשוט חייכנו אחד אל השני. הקופסה לא יצאה לי מהראש. רציתי לדעת מה יש בתוכה.
המשכנו לדבר במשך כמה שעות. ההורים שלו התעוררו בסביבות עשר וקראו לג'ימי לאכול ארוחת בוקר.
"את רוצה לבוא לאכול איתנו?" שאל.
"לא תודה, אכלתי בבית. "
"את יכולה להשתמש בלפטופ בינתיים אם את רוצה." אמר ויצא מהחדר.
התחלתי לחפש במגירות, בארונות, בכל מקום שרק חשבתי עליו. 'איפה הוא יכל להחביא את המפתח?' אני חייבת לגלות מה יש בקופסה. מה יכול להיות שם שהוא רוצה לשמור את זה בסוד?
עברו כמה דקות ושמעתי צעדים מתקרבים לחדר. סידרתי מהר את כל מה שהזזתי והלכתי למחשב, כדי שיחשוב שהייתי בו כל הזמן.
ג'ימי נכנס לחדר עם חיוך וטפח על הבטן. זה גרם לי לצחוק.
"חבל שלא באת לאכול איתנו," אמר בהתגרות. "אכלנו פנקייקים."
חייכתי אליו בחיוך קטן ומבויש.
"מה את עושה?" הוא התקרב אליי כדי להסתכל על המסך.
"סתם… בדיוק יצאתי מהפייסבוק." אמרתי לו וסגרתי את הלפטופ. הסתכלתי החוצה דרך החלון. הגשם התחזק. כנראה שאני לא יכולה לחזור הביתה עכשיו. הפניתי את המבט חזרה אל ג'ימי. יש לו משהו על הצוואר.
"יש לך שרשרת?" שאלתי.
הוא הסתכל למטה, אל השרשרת. "זה המפתח לקופסה. אני מרגיש שהדברים שבתוך הקופסה יותר בטוחים ככה."
"ג'ימי, מצטערת, אבל אני חייבת לשאול… מה יש בקופסה?"
"אמרתי לך כבר, זה לא עניינך." הוא נראה קצת כועס עכשיו.
עברו כמה רגעים. הכל שקט. אפשר לשמוע רק את הרעש של הגשם והרעמים מבחוץ.
"סליחה." אמרתי בשקט, מנסה לא להכעיס אותו יותר. הוא חייך. יצא לו צחקוק קטן.
"למה אתה צוחק?" שאלתי, לא בטוחה אם לחייך או להיות מופתעת.
"בגללך. פשוט… כל כך קשה לכעוס עלייך." הוא חייך והביט החוצה. חייכתי גם. הייתי נבוכה.
אחרי כמה רגעים הוא ניער את ראשו כאילו הרגע חזר מחלום בהקיץ, ופתח את הלפטופ.
"חכה רגע," אמרתי והתקרבתי אליו, "זאת תמונה של הגבעה?" הצבעתי על תמונת הרקע של המסך שלו.
"כן… אני מתגעגע לימים שהגבעה נראתה ככה."
"איך יש לך תמונות של הגבעה הישנה?" שאלתי בתימהון.
"אני בקורס צילום, מאז כיתה ט'. בכל פרויקט צילום שנתנו לנו, צילמתי את הגבעה. אני חושב שזה מקום מדהים. טוב, היה מקום מדהים."
"אתה יודע, אנחנו צריכים לבדוק מה קרה לגבעה. אולי נצליח להחזיר את הגבעה הישנה."
"טורי, אל תיקחי על עצמך יותר מידי משימות. במיוחד לא כאלה משימות גדולות ובלתי אפשריות."
"אני מתכוונת לעשות את זה, איתך או בלעדייך."
נשארתי אצלו לעוד כמה שעות, עד שהגשם פסק. הוא הצליח לסדר לי את העבודה במועדון, ביום שישי בערב המשמרת הראשונה שלי מתחילה.
"אולי תישארי לאכול איתנו ארוחת צהריים?" ניסתה לשכנע אותי אימו.
"אימא שלי בטח כבר דואגת לי, וכל עוד הגשם הפסיק אני צריכה לנצל את זה."
אמרתי לכולם להתראות, והלכתי חזרה הביתה.
פתחתי את הדלת, הורדתי את הנעליים ונכנסתי הביתה. שמתי את המעיל על המתלה.
"אני בבית!" צעקתי לאוויר. אין תשובה. כנראה שאימא יצאה.
הלכתי למטבח. הוצאתי מהמקרר ספגטי מאתמול ושמתי במיקרו. לקחתי כמה שניצלים וטיגנתי לעצמי.
סיימתי לאכול, פיניתי את הכלים ועליתי לחדר להחליף בגדים. עוד לא יצא לי להיות בחווה היום, אז חשבתי שאני יכולה ללכת לרכב עכשיו.
חזרתי אחרי שעתיים. רכיבה וטיפול בסקאי גורמים ליום טוב להיות יום מדהים. נכנסתי מהר להתקלח וחזרתי לחדר. הסתובבתי בבית, אימא עדיין לא פה. החלטתי להתקשר אליה.
"תעני…" אמרתי לעצמי. השיחה הועברה לתא קולי. עליתי חזרה אל החדר, חיפשתי מה לעשות.
התחלתי ללמוד כמה שירים ליום שישי, למדתי קצת למבחנים. אני עושה את התיאוריה שוב בקרוב.
רעש של הודעה. לקחתי את הפלאפון והסתכלתי.