TheDevil
פרק קצת כבד אני יודעת

טורקיז -פרק 4(18+)

TheDevil 31/01/2016 1160 צפיות 3 תגובות
פרק קצת כבד אני יודעת

אני שוכבת על הרצפה הקרה,קשורה בשתי ידיי עם אזיקים שקשורים לעמוד שמאחוריי.
אני עירומה,והרצפה מקפיאה את ישבני וגבי.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי,מפחדות ממה שהולך לקרות.
אני מייבבת בקול,מתחננת שיוציאו אותי.
החדר האפור ריק מכל חפץ ומכל אדם,כולו עשוי מתכת,ההד מחזיר את היבבות ישר אלי.
גבר נכנס לחדר מתוך דלת המתכת,אני מתארת לעצמי שאני לא הראשונה כאן,היו כאן עוד לפניי,והם ניסו להמהם את קולם.
אני בוכה בקול ברגע שהוא נכנס,אחריו נכנסים עוד ארבעה גברים,אני רואה הכל במטושטש בגלל דמעותיי,שאני אפילו לא יכולה לנגב.
אני מנסה להשתחרר מהאזיקים אך ללא הצלחה.
אחד מהם פורץ בצחוק והשאר אחריו.
אני רועדת,מפחדת.
אחד הגברים מתקרב אלי,מנגב את דמעותיי,ובכך חושף את פניו,גבר בשנות ה40 לחייו,מכוסה בזקן.
הוא מחייך אלי והלב שלי צונח.
ואז זה הכה בי,כאב מטורף בצדי הימיני "אאאאאאאאאאאא", צעקתי, הסתכל לעבר ידיו וראיתי שוקר חשמלי,הוא חשמל אותי.
"בבקשה,בב..בבקשה,פליז,תפסיקו בבקשה",התחננתי.
הוא צחק,וחשמל אותי שוב,בקרע אני שומעת קולות צוחקים,כולם מביטים בהצגה,אך כל מה שאני מתרכזת בו הוא הכאב.
"היי דיס אנחנו לא רוצים שהיא תאבד את ההכרה",אמר קול אחר בחדר.
הלב שלי דופק כל כך חזק,גם מהפחד וגם מהחשמל,שאני מופתעת שהצלחתי לשמוע אותו.
דיס פתח את רגליי בכח,תפס בחוזקה ומתח לי את שתיהן לרצפה,המתיחה הייתה כה חזקה שהיינו בטוחה שאחד הגידים שלי נקרע.
"תרגישי חופשי להתנגד",אמר דיס,הוציא את איברו למכנסיו.
"אני,אני בתולה,בב..קשה,אני לא", התחננתי,כי מה עוד נותר לעשות.
"מעולה",לחש לאוזני.
הוא ניסה להחדיר את איברו אך ללא הצלחה,הוא ניסה שוב ולא הצליח,ואפילו אני הייתי מופתעת מהמצב.
"זונה קטנה,את רוצה למות היום?",צעק דיס.
"זה קרה לי פעם,יש להן מצבים שהאיבר שלהן פשוט ננעל ממצב הלחץ,זה קורה אל תתעצבן עליה היא לא אשמה",אמר אחד מהארבעה שצפו במתרחש.
ראיתי איך זעם תופס את פרצופו של דיס.
"ולמה אני אשמה שאתם עושים לי את זה?בזה אני כן אשמה?",צווחתי למרות שקולי נחנק מהדמעות.
"הו,ועוד איך אשמה",ענה אחד אחר מהם,קולו היום עמוק ומפחיד,שהגביר את קצב פעימות ליבי יותר.
"אלי,אני נשבע,עוד מילה אחת מהפה הכביכול הגיוני שלך ואני חותך אותך לחתיכות,חתיכת מתנשא מסריח",צעק דיס.

התעוררתי בבית החולים,כששירי שוכבת ישנה לצידי.
"שירי",לחשתי,קולי היה צרוד.
טפחתי על כתפה בעדינות,שירי התעוררה והביטה בי בעיניים אדומות ונפוחות מדמעות,היא חיבקה אותי והרגשתי שאני נחנקת,ולא בגלל עוצמת החיבוק.
"אל תגעי בי!",נפלט לי ושירי מיהרה להתרחק.
"אני..אני מצטערת זה..",מיהרתי להסביר ושירי הנהנה בהבנה.
שירי ניסתה לומר משהו אך באותו הרגע הרופאה נכנסה לחדר.
"היי טורקיז איך את מרגישה?",פניה היו חמימות ואוהבות.
שתקתי.
"את זוכרת משהו מאירועי אמש?",שאלה.
כן,אני זוכרת שיצאתי לריצת בוקר,אני זוכרת את הזרועה השעירה שסתמה את פי,אני זוכרת את הג'יפ הגדול ששהיתי בתוכו,אני זוכרת את הדמעות שלא הפסיקו לזלוג מעיניי,אני זוכרת את צעקותיי,תפילותיי,אני זוכרת את החדר ההוא,אני זוכרת את חמשת הגברים,שצפו בי בכל פעם שמישהו אחר ניגש אלי בתורו.אני זוכרת את המכות,אני זוכרת את השימוש בפי הטבעת שלי,בגלל שאיברי ננעל.אני זוכרת את החפצים שהחדירו לתוכי,אני זוכרת את איבריהם,אני זוכרת את רמות החשמל העולות מפעם לפעם,אני זוכרת איך הם זרקו אותי ברחוב,כאילו הייתי כלב נטוש,אני זוכרת את פניו של האיש הטוב שמצא אותי.
אני זוכרת הכל,כל פרט ופרט.
"כן",עניתי,לא רציתי להסביר יותר,לא רציתי להזכר יותר.
האחות התחילה לדבר על הגשת תלונה אך פסלתי את דבריה בהינף יד,"אני לא מוכנה לדבר על זה,לא עכשיו לפחות".
מבטה היה מלא ברחמים והוא גרם לי לרצות לבעוט לה בפרצוף.
החלטתי להשתמש בזה כדי לצאת מהמקום הזה,"אני יכולה לחזור הביתה?אני רק רוצה להיות במקום שבו אני שייכת,שבו אוהבים אותי,אחרי ש..את יודעת",אמרתי בעצב.
מהלך עלוב ביותר,אבל לפי רמות הכאבים בגופי הבנתי שלא ירצו לשחרר אותי בקרוב.
מבטה התמלא הבנה,"אני מבטיחה שאעשה כמיטב יכולתי כדי לשחרר אותך בהקדם מתוקה",אמרה בהנהון קצר.
אחרי שהיא הלכה מיהרתי לשאול את שירי,"סיפרת להורים?".
"עדין לא",ענתה.
נזכרתי בשיחה שלנו אתמול בסקייפ,לפני שיצאתי.
שירי לא מרבה להראות את רגשותיה,בדיוק כמוני,ובגלל זה היא לא תבזבז את זמננו בלהגיד לי כמה היא דאגה לי,זה כבר ברור לי.
"מי עשה לך את זה?",שאלה.
"כמה בחורים,אני לא מכירה אותם..שירי אני באמת לא מוכנה לדבר על זה עדין".
"הכל בסדר",היא חייכה חיוך קטן ועצוב.
"טום ו..אריק, הם יודעים?"שאלתי בתקווה שתגיד לא.
"טום יודע,מאריק לא שמענו כבר שלושה ימים",לחשה,כאילו מספרת לי סוד.
כן,מאז שהוא רצח את הבחור ההוא,ראיתי אותו רק אחרי המקלחת ואז הוא נעלם,טום אמר שזה קורה לעיתים קרובות.
פתאום אותו לילה נראה לי כמו משחק ילדים.
"אה",הקלה שתפה אותי ואני מיהרתי להסתיר אותה.

יום אחרי,טום התקשר לשירי והודיע לה שאריק חזר,והמצב רוח שלו בשמיים.
כמובן ששירי לא סיפרה לי את זה מעצמה,אנחנו לא משתפות אחת את השניה בכלום.אני הקשבתי לשיחה שלהם כשהיא דיברה איתו,שמעו אותו דרך הפלאפון כך שזה לא אשמתי.

יום למחרת השתחררתי,האנסים החלישו את פעימות ליבי,אך עכשיו הכל בסדר.
הם פצעו אותי כמעט בכל מקום,והמון צלקות איימו להשאר על גופי.צלעותיי נפגעו קשות מבעיטות וזרמי חשמל,והן עדין כואבות,אך פחות עכשיו.
טום הסיע אותי ואת שירי לבית.
הוא נמנע להסתכל על פניי,ולא יצא איתי קשר עין.
כששאלתי את שירי מה קורה לו היא אמרה שאמו נאנסה גם היא פעם,וכואב לו יותר מדי לראות אותך במצב הזה.
אני לא יודעת אם טום עדכן את אריק במצבי,נכנסו לדירה וברגע אחד קיבלתי את תשובתי.
הוא ישב בספה בסלון,רואה את הסדרה המפגרת שלו.
הוא זרק מבט מהיר לעבר פני,ואז חזר להביט בהן שוב,בוחן את החבורות שעל פניי.
"נו,מי ניצח בקטטה?",שאל אריק בחיוך לגלגני.
"חבורת האנסים ניצחו בקטטה אדון אריק היקר",כן,אני ושירי התברכנו באותו חוסר טאקט,עוקצנות וחוצפנות.
חיוכו של אריק מיד נמחק,"חבורת אנסים?",
"כן אריק,מעניין מאוד איך הם הגיעו אליה!",שירי צעקה בטון מאשים.
לא חשבתי על זה עד עכשיו,יכול להיות שהוא שלח אותם?לא,טיפשה שכמותי.
אז למה היא מאשימה את אריק?
"מה שמם?",שאל אריק בתוקפנות.
כעס מילה את גופי,הסיטואציה הזאת הביכה אותי,יותר מדי.
"אאאאא תסתמו כולכם!אני הולכת לישון,בבקשה,אל תפריעו לי.נדבר בבוקר".הלכתי לחדרי בצעדים מהירים ועצבניים,מנסה להחזיק את עצמי למרות הכאב.
שלושתם עמדו בסלון ושתקו,עד שטרקתי את הדלת.


תגובות (3)

תשמעי לא הייתי באתר הזה כבר שנה והיום נכנסתי כדי לראות מה קורה..
ואו הסיפור שלך ישר משך אותי.. יפה :)
תמשיכי

01/02/2016 00:19

    תודה רבה רבה♥

    02/02/2016 17:31
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך