טעויות, הקדמה.

היא פסעה במהירות על שביל חלוקי הנחל של בית ספר, בדרכה לפגוש את אהוב ליבה, בסתר.
היום, היא הבטיחה לעצמה שתגיד לו את שעל ליבה, כפי שרצתה להגיד לו כבר לפני שנים רבות.
היא חששה מדחייה, היא חששה שתצטער על מעשיה, היא חששה לחוות עוד כאב, כאב שליבה לא יוכל לשאת יותר.
היא עלתה בזהירות במעלה המדרגות, מחשש שתחליק. קיימים הרבה סיפורי 'אימה' אודות המדרגות החלקלקות, מספרים שאפילו המנהלת בכבודה ובעצמה החליקה בהן פעם, אבל לא עשתה עם זה כלום, למרות כל תלונות התלמידים.
אך אז, במדרגה האחרונה, רגלה הימנית פספסה את השמן שהיה מונח שם, שכנראה נפל לאחד התלמידים מהסנדוויץ, מה שגרם לה להחליק.
היא הרגישה איך הדמעות מאיימות לפרוץ, היא הרגישה את הכאב, היא הרגישה את הדם שמאיים להתפרץ מברכיה בכל רגע.
היא שכבה שם, על הרצפה, רוצה לקום, אבל לא מסוגלת.
עד שראתה את חברתה הטובה, אמילי, מטיילת עם החבר היפהפה שלה, זה שכולן רוצות, אהוב ליבה של איימי. איימי חשה שמחה, מהולה בעצב. מצד אחד שמחה, כעת אהוב ליבה יעזור לה לקום, אך מצב הייתה עצובה כאשר הביטה בהם הולכים יד ביד.
היא ראתה אותו מביט בה, אך מפנה את מבטו, מתעלם.
היא ניסתה לצעוק לו, אבל מילותיה נבלעו בתוך שטף של דמעות.