טעות באהבה פרק 8-נקודת המבט של מריה

מוקדש ל-VANPIRE ANGEL מעולה,והייתי שמחה גם אם מי שקורא יגיב לי :)
***
"הוא חמוד" מלמלתי בדרך חזרה.
"אוליי בכל זאת,לא יזיק לי חבר" נעצרתי לרגע ואז המשכתי.לא,אבא בחיים לא יסכים,הוא חושב שאני צעירה מידי.
"מריה!" שמעתי שמישהוא קורה לי,הסתכלתי לכל הצדדים ואז מצאתי את מי שקרא לי,זה היה טד,החבר שלי לשעבר.הוא נופף את ידו לעברי,הוא היה בצד השני של הכביש.
"חכי,אני תכף אבוא!" הוא אמר מרחוק ותוך רגע ראיתי אותו ליידי.
"תגיד,במקרה אתה ערפד ואף פעם לא סיפרת לי?" שאלתי אותו.
"אני מצטער לאכזב אותך אבל לא." הוא אמר וחייך,זה מה שאהבתי בו,אז אם מישהוא מכם שואל,למה נפרדת ממנו?,אני אענה בזה הרגע,מאז שהודעתי לו שאנחנו חברים הוא סימס לי אס-אמ-אס בבוקר,מוקדם בחמש בבוקר אני חושבת,.בצהריים,בערב,ובלילה(הוא תמיד סימס לי בשתיים בלילה) רק כדי לבדוק אם אני בסדר,זה משגע,אז לכן לקחתי את עצמי בידיים ונפרדתי ממנו,הוא התגבר על זה ומצא חברה.
"לא נורא" עניתי לו מחוייכת.
"את בטוח חייכנית היום" הוא אמר.
"כן,נדמה לי שהתאהבתי" עניתי לו בשמחה.
"wow,you grown up" הוא אמר וטפח על ראשי.
"אתה לא חייב לדבר באנגלית,אתה יודע את זה,נכון?" שאלתי אותו.
"שיהיה" הוא ענה.
"בואי נלך אליי הביתה?" הוא שאל והסתכלתי עליו במבט מאים מפרושו אם-תעז-לחשוב-על-זה-אני-אראה-לך-מה-זה.
"הבנתי את המסר" הוא אמר.
"אני הולכת הבייתה" עניתי והתחלתי ללכת.
"אז…אני יכול לבוא אלייך?" הוא שאל,הסתכלתי עליו במין מבט של 'אם אתה לא תלך אני לא יודעת מה אני אעשה לך',הוא הבין את המסר והלך.
סוף סוף.
כמובן שהוא חמוד,אבל הוא דיי…בילתי נסבל.
"טוב,אני צריכה ללכת הביתה" הזכרתי לעצמי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי,הגעתי הבייתה וראיתי את אבא שמה.
"היי אבא" אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי,ואו,איזו הפתעה,הוא במחשב שבסלון,ואני לא צינית.
"היי מותק" הוא ענה לי ועזב את המחשב.
"מי ביקר אצלינו היום?" הוא שאל אותי וידעתי לאן זה יוביל בסופו של דבר אז כבר עניתי לו תשובה מראש שלא ידאג.
"הוא לא חבר שלי,אל תדאג"
"אני יודע,פשוט רציתי לשאול מה השם של מי שהיה כאן" הוא אמר וידעתי שהוא לא האמין לי.
"אדם" אמרתי לו.
"אדם אה?,שם נחמד" הוא ענה בחיוך.
"אבל מאיפשהוא השם הזה מוכר לי" הוא אמר וחזר להקליד במחשב.
"שיהיה" עניתי לו ועליתי לחדרי.אבל כמובן שאדם עדיין לא ראה את חדרי שהיו בו כמה פוסטרים של סלינה גומז,כן,דיי הערצתי אותה.
חדרי בצבע תורכיז יפה וכל הדברים שבחדר משתלבים יפה אם הצבע הזה.
הוצעתי מחברת חשבון ריקה והתחלתי לכתוב בה את לוח הכפל עד עשר ואחרי עשר דקות סיימתי.
"ברוך ה' " מלמלתי לאחר שסיימתי.
"אבא" צעקתי לו מלמעלה.
"מה?" הוא שאל בצעקה.
"שחכת שהבטחת לי שנלך ללונה פארק?" שאלתי אותו בעודי יורדת במדרגות למטה.
"סליחה מתוקה,אני לא יכול,בחמש וחצי יש לי פגישה ואני צריך להתכונן עד אז" הוא ענה והסתובב אליי.
"אני מצטער,פעם הבאה" הוא אמר והסתובב בחזרה למחשב.
"לא נורא,פעם הבאה" עניתי לו ועליתי למעלה לחדרי,כאשר סגרתי את דלת חדרי דמעות החלו לנזול מעיני.
"מאז שאבא התקבל לשם אין לו זמן איתי,כל היום עובד,זה לא הוגן,אני רוצה להיות איתו" דיברתי ומחקתי את דמעותיי מפניי.
"זה לא זמן להיות בנוסטלגיה!" ניסיתי לשכנע את עצמי אבל זה לא עבד,הדמעות חזרו עד שהלכתי ושטפתי אותן במים הקרירים והן נפסקו.
"סוף סוף" נאנחתי.